פינוי-פיצוי באתיופיה
יועלו בני הפלשמורה לאלתר - או שיפוזרו מחנות ההמתנה מוכי המחלות תמורת פיצוי הולם
בלי הרבה רעש וכותרות, בין ועדת בדיקה לעוד מחלוקת מתוקשרת עם המבקר, רובצת לפתחו של ראש הממשלה סוגיה אנושית טראגית: בני הפלשמורה, הממתינים בכיליון עיניים זה 15 שנה להעלאתם ארצה מכוח חוק השבות. לאיש אין מושג מהו מספרם המדויק, ומדינת היהודים טרם החליטה אם הם עונים להגדרות, ואם היא בכלל רוצה אותם אצלה. שרון התמהמה והחליט שלא להחליט. ציפי לבני כשרת קליטה לא הסתירה את עמדתה נגד העלייה הזאת. בסופו של דבר סוכם על העלאתם של 14 אלף איש טיפין טיפין, ובמחנות באדיס אבבה וגונדר - שם ביקרתי לאחרונה - שיעור התמותה רק הולך ומתעצם.
פרשת בני הפלשמורה עגומה מראשיתה. ארגונים אמריקניים שרלטנים ניצלו באופן ציני את תמימותם, הבטיחו להם גן עדן וגרמו להם לנטוש את בתיהם, למכור את רכושם המועט ולנוע כפליטים בחיפוש אחר דת שאינה דתם. הם הגיעו מכפרים מרוחקים והשתכנו בפרברי העיר הגדולה, שם פגשו עולם אחר: סגנון חיים כמו-מערבי מפתה, עם זנות מהנפוצות בעולם - ואיידס שאורב בכל פינה. מחלות זיהומיות החלו מכרסמות בגופם הדק. גם ישראל הרשמית לקחה חלק לא מבוטל בחגיגה של הבטחות שווא, אך בסופו של דבר נמנעה מלקבל החלטה ברורה. כעת, במקום לטאטא את המציאות מתחת לשטיח, חובתנו המוסרית למצוא דרכים יצירתיות לפיתרון הפרשה.
כמו קודמו, גם אולמרט מאוהב בהתנתקויות למיניהן. טוב יעשה אם יחליט לאלתר: להעלות אותם ארצה אחת ולתמיד, או להתנתק מאותה קבוצה, שגורלה לוט בערפל. דרך ביניים אין. ואם יבחר בפיתרון ההתנתקות, עליו לפצות את בני הפלשמורה בדיוק כפי שפוצו מפוני גוש קטיף. הדבר לא יעלה יותר מחצי מיליון שקלים: לכל ממתין במחנות באדיס יש לתת סכום כסף לקניית פרות, כבשים, חלקת אדמה ושטח לבניית "טוקול", ולאפשר לו לשוב לכפרו. משם ניתן לדון בכל בקשת עלייה כבעיה הומניטארית אישית בלבד. על כל פנים, במצב הנוכחי - של העלאת 300 איש מדי חודש - אסור להמשיך. בקצב הזה, תתפרס העלייה על פני עשר שנים לפחות, במהלכן יוולדו עוד זאטוטים ממורמרים, יימצאו עוד אלפים "בעלי דם יהודי" ולבור הזה לא תהיה תחתית. אולמרט חייב להחליט - ועכשיו.
אני אישית מתנגד להעלאת הקבוצה הממתינה במחנות באתיופיה, מתוך אמונה שהקשר בינה לבין היהדות מקרי בלבד. הוצאתם מכפריהם השלווים אל העיר מוכת המחלות נעשתה אך ורק לצרכים פוליטיים, ובינתיים המספרים רק עולים: מדי חודש בחודשו מתווספים עוד ועוד אזרחים אתיופים הטוענים להיותם זכאי שבות, ואם לא יושם לכך סוף - אם תמשיך המדינה לגרור רגליים בסוגיית כשרות יהדותם - היא תתמודד בקרוב עם בעיה חברתית אדירה לפחות בסדרי הגודל של הטיפול הכושל בעורף בזמן המלחמה האחרונה. מול השגרירות הישראלית באדיס ישתרכו תורים אינסופיים של נוצרים מובהקים "עם דם יהודי", אשר ידרשו לעלות ארצה ולחיות על חשבונו של משלם המסים הישראלי. ומה תטען אז מדינת היהודים?
ועוד הערה, על כמות הילדים האתיופים הבלתי נסבלת בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים. האשמה רובצת לא רק על חובשי הכיפות הסרוגות, אלא גם על שמיר ופרס, ש"מכרו" את הילדים למפד"ל. שנת לימוד ממוצעת של יוצא אתיופיה גדולה פי חמישה מזו של צבר משכונת התקווה - ואיזה מוסד יסכים לוותר על פרה (שחורה) חולבת? כך, ההסכם הקואליציוני מממשלת האחדות של שנות השמונים מחזיק מעמד עד עצם היום הזה. בינתיים התלמידים האתיופים מעשירים פנימיות ובתי-ספר כושלים, ומשלמים על כך ביוקר, בעתיד לא מזהיר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
