שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מחפשים זהות

    פרויקט המחול X-RAY של טליה פז יצטרך למצוא את זהותו על מנת להפוך ללהקת הבית של האופרה הישראלית. מרשים, אבל לא מספיק

    אחרי חודשים של הכנות שלוו באי וודאות קיומית גדולה, עבר בסוף השבוע פרויקט המחול של האופרה הישראלית בניהולה האמנותי של טליה פז את טבילת האש הראשונה שלו מול קהל. X-RAY, המוגדר לעת עתה כ"פרויקט", יהפוך אם יתרצו היושבים על הברזים ללהקת המחול של בית האופרה.

     

    השקת פרויקט שכזה בתקופה שחונה ובלתי אפשרית, בה רק בשבוע שעבר התבשרו מוסדות התרבות על קיצוץ נוסף של 9% מתקציב בסיס מקוצץ ממילא בעשרות מיליוני שקלים, הוא עסק מורט עצבים - גם אם הוקדשו לטובת העניין כספים ייעודיים צבועים שמהווים רשת הגנה. עוד לפני שעלה המסך, צפו על פני השטח השאלות מדוע למעשה נזקקת האופרה ללהקה משלה ובמה היא נבדלת מהלהקות הקיימות בישראל.

     

    ערב היצירות הראשון של הלהקה קיבץ אליו חבורה יוצאת דופן של רקדנים ישראלים משובחים, כולם פליטים מרצון מלהקות מובילות בארץ ובעולם, אבל לא רק בזה ייחודו. מרבית הלהקות הפועלות בישראל, למעט ההרכבים הקלאסיים - להקת הבלט הישראלי ולהקת פאנוב - פועלים תחת כוריאוגרף שמתפקד גם כמנהל אמנותי ויוצר ללהקה באופן כמעט בלעדי (למעט שיתופי פעולה נדירים שנראו בשנים האחרונות בלהקת בת שבע עם מץ אק ובלהקת דה דה דאנס עם מרקו וויגארט ודני פלג).

     

    הרעיון מאחורי היוזמה של בית האופרה הוא בין היתר לפתוח את שדה העשייה המחולי בישראל להשפעות של שפות תנועה שונות מאלו הקיימות בו ולאפשר מיזוג בין תרבויות, גישות וטכניקות מחול. בשלב זה של פריחה חסרת תקדים של רקדנים מבצעים בישראל, נראה כי מדובר ברעיון מצוין, שבמידה שיבשיל יוכל להזין ולהשפיע על שדה המחול הישראלי. הבחירה בטליה פז, מרקדניות הדגל של ישראל ובוגרת להקות בת שבע, סקפינו וקולברג, כמנהלת אמנותית של הפרויקט מתבקשת. קשה לדמיין מישהו אחר לתפקיד שדורש כישורים עילאיים וקשרים בינלאומיים.

     

    יש הבטחה

    לפרויקט הראשון של הקבוצה הזמינה פז את הכוריאוגרפים שורט פרוכדנהיל (הולנד), שינטארו או ווה (יפן) ומרטינו מולר (שוויץ) ביצירות עכשוויות שונות לחלוטין זו מזו. היצירות מתרחשות על במת המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב והקהל מוזמן להיכנס לבמה דרך דלת צדדית שנפתחת לעולם לא מוכר. על הבמה נבנה במיוחד לטובת ההפקה בר מעוצב בסגנון ניו-יורקי ובמתחם פזורות עבודות וידאו ארט בחלקן מתוך המופע. על העיצוב ומיצגי הוידאו אחראים איתן ויתקון ולילך שטיאט.

     

    הערב נפתח בבכורה עולמית של "Caps Lock", עבודה לשלושה רקדנים מאת שינטארו או ווה לעיצוב סאונד וטקסט מאת הישראלי שלומי פריג'. בעבודה, שקוצרה משמעותית ערב הבכורה, משתתפים הרקדנים אלדד בן ששון, מיכאל גטמן ואיתמר סהר סרוסי. "Caps Lock" משתמשת בשפת הקונטקט, שמושתת על מגע בין הרקדנים ותגובות אינטואיטיביות בין גוף לגוף. זו עבודה מלאת הומור שלפרקים נראית כמו אימפרוביזציה. היכולות הפיזיות המרשימות של הרקדנים משווים לתנועה תחושה של אלסטיות אינסופית, העריכה המחודשת של העבודה מאפשרת לצופה להתענג על הכימיה המצוינת בין השלושה מבלי להתעייף ויכולות המשחק של איתמר סהר סרוסי, שצובע את העבודה באיזו קלילות לא מחייבת לכאורה, לא מפסיקות להפתיע.

     

    "fat peggy's sober property", עבודה מאת שורט פרוכדנהיל לרקדנית ולשחקנית, נוצרה בהשראת הסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?" תוך שימוש בפרטים ביוגרפיים מחייו של הכוריאוגרף. העבודה, שנוצרה במקורה לטליה פז מבוצעת לעילא על-ידי רקדנית להקת בת שבע לשעבר, קרן מלכית-ניר והשחקנית הבריטית קייט סטרונג. זהו מעין מיצג אבסורד אכזרי על כוכבנות, הזוהר שהתפוגג ותפישת היופי שמעוותת את המציאות. היצירה משלבת מקטעי וידאו שמצולמים במצלמת מחשב תוך כדי תנועה ומחזקים את תחושת העיוות ואת הטירוף. מלכית-ניר מהפנטת, והתנועות שלה, ארוכות, חתוליות ובשליטה מוחלטת, מעוררות השראה. הנתק הפיזי והרגשי בין סטרונג, שמייצגת נשיות שבורה ומוכה, לבין התגלמות השלמות שמייצגת מלכית-ניר, מתחברות בסופה של עבודה לכדי ישות אחת שלמה.

     

    היצירה שנועלת את הערב, "Real" מאת מרטינו מולר היא גם המסקרנת ביותר. את הסאונד ערך אוהד פישוף, שמרבה לעבוד עם הכוריאוגרף אוהד נהרין, וביצירה זו משתתפים כל רקדני הפרויקט. "Real" בודקת למעשה את גבולות האמת ומעלה שאלות כמו מה עומד מאחורי מה שאני רואה. זו עבודה מבריקה, מלאת הפתעות עיצוביות הן ברמת התלבושות, הן ברמת הבמה והן ברמת התאורה. זו גם העבודה היחידה מבין מכלול היצירות בערב שמתייחסת לחלל שבו היא מתקיימת. באופן ראוי לציון הצליח מולר להוציא מרקדנים בלהקה איכויות שונות מאלה המזוהות איתם. הדבר בולט במיוחד בנוכחות המרשימה של שי הרמתי, רקדנית פיזית מאוד, שנבלעה עד כה בלהקתו של עידו תדמור. גם לאה ינאי, עד השנה מהרקדניות הבולטות בלהקת הבלט הישראלי, מצליחה להפתיע בתוך הרכב שבסיסו רקדנים של מחול עכשווי ולמרות המיקום המינורי שלה במכלול, היא מביאה לתוכו איכויות אחרות.

     

    פרויקט X-RAY של האופרה הישראלית בגלגולו הנוכחי, הוא מעין שלב שני בפרויקט "גאלה של כוכבים" שיצרה טליה פז במסגרת פסטיבל ישראל לפני שנתיים. בניגוד לפרויקט ההוא, שנסמך על רקדנים בינלאומיים שביצעו קטעי יצירות של כוריאוגרפים מובילים, X-RAY טומן בחובו הבטחה. על מנת שתתממש, חייבים העומדים בראש הפרויקט הזה להגדיר מטרות ולחדד יעדים. אין הצדקה לכנס תחת תקציב האופרה הישראלית הפקות שיכולות להתממש תחת פלטפורמות אחרות. להקת הבית של האופרה חייבת להביא לעולם המחול הישראלי משהו אחר, שונה מהקיים, שיכול להתהוות אך ורק במסגרת זו. X-RAY, בהקשר זה, הוא שלב ראשוני בתהליך חיפוש הזהות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    מתוך המופע. הרעיון מצוין
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים