שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תשאירו את השוטרים מחוץ לאיצטדיונים

    שמעתם איך הסביר תנ"צ שמעון קורן את התנפלות שוטריו על אוהדי הפועל תל אביב ביציעי טדי? הנה, ככה: הוא טען שאוהד הפועל "חשף את איבר מינו", או בעברית פחות ספרותית, הוציא את הזין מול אוהדי בית"ר והשוטרים. השוטרים (לפחות לפי גרסת המשטרה) פשוט ניסו למנוע את המעשה החמור, וכך התפתחה המהומה. ככה זה. שוטרים יכולים לסבול הכל - נהמות, קללות, השלכת חפצים - אבל ברגע שהם רואים זין הם פשוט יוצאים מהכלים. אולי הם חשים מאוימים, ואולי, כמו שמקובל אצל בנים, הם פשוט רצו להשוות לאורך האלות הפרטיות או המשטרתיות שלהם. הכל יכול להיות. ואגב, הכל היה נשמע הגיוני יותר מההסבר של תנ"צ קורן.

     

    אפשר היה להמשיך להתפייט על יחסה של המשטרה לסמלים פאליים, אלמלא היה העניין חמור כל כך: מחקרים מאירופה, בעיקר באנגליה, הוכיחו כבר שהגורם הראשון במעלה לאלימות בכדורגל הוא אווירה לחוצה שיוצרים מתקנים לא ראויים, כניסות צפופות לשערי האיצטדיון ויחס המשטרה לאוהדים כאל חבורה של חוליגנים, עוד בטרם החלה ההתפרעות. ואנחנו שונים מהאירופאים בהרבה דברים, אבל לא בזה.

     

    לך בעקבות הכסף

    איצטדיון טדי הוא אמנם מהיפים והמטופחים בישראל, כך שכאן, לכאורה, נופלת טענת המתקן הרעוע; אבל כל מי שהזדמן אי פעם למשחק כדורגל בישראל, במיוחד לכזה שנחשב לאטרקטיבי (ולא שיש לנו יותר מדי מאלה), מכיר את התרגולת: האוהדים שהקדימו לתפוס מקום מוצאים את עצמם מול שער ברזל נעול. מישהו החליט לחסוך בהוצאות השיטור, ולזמן את השוטרים לכמה שפחות שעות עבודה.

     

    בשלב כלשהו מגיע השוטר, שעל פי הנוהל אמור להימצא בכל כניסה לאיצטדיון. אז מתחיל הריטואל שבו מנסה השוטר, מגובה בכמה מג"בניקים, לתחום לעצמו שטח סטרילי בכניסה על ידי הדיפת הקהל לאחור. אלא שראשוני האוהדים כבר נתונים תחת הלחץ של מאות חבריהם מאחור, מה שגורם למהומה רבה ללא סיבה. והכל באדיבות המשטרה.

     

    לפעמים זה מתחיל עוד קודם. כבר בתור לקופות מגיח איזה ערס, בדרך כלל ספסר קטן שדוחף את כל הממתינים כדי לרכוש כמות כרטיסים שאותה ימכור בפער תיווך של 10-20 שקל למי שירצה לחסוך מעצמו את ההמתנה. השוטר שניצב ליד הקופה ומפעיל קשיחות מרובה כלפי בני נוער למשל, מתקפל כלעומת שערס: למה לו להסתבך עם טיפוס אלים שממילא לא רואה אותו ממטר?

     

    בכלל, וזאת יודע כל אוהד כדורגל: המשטרה היא גיבורה גדולה על חלשים. אוהדי בית"ר התעדנו מעט בשנים האחרונות, אבל היו ימים שכל ביקור בימק"א, ומאוחר יותר בטדי, היה משול לספורט אתגרי עבור אוהדי הקבוצות האורחות. אפילו הח"מ, כאוהד של הפועל חיפה, קבוצה שרחוקה מלעורר אמוציות חריגות בקרב יושבי היציע המזרחי (בהשוואה נגיד להפועל תל אביב או לבני סכנין), מצא את עצמו לא אחת נהדף לאחור על ידי שוטרים, שפרקו כך את תסכולם על שאינם מעזים להתייצב מול הפורעים שמנגד.

     


    אוהדים בסאן סירו (צילום: אייל ברוך)

     

    אבל למה להכביר מילים על המשטרה? הרי לפי כל היגיון, היא לא אמורה בכלל להימצא בתוך היציעים. אחת התולדות הישירות של הקמת ועדות למניעת אלימות בכדורגל האירופי, היא הוצאת כוחות השיטור מתוך האיצטדיון אל סביבותיו. ברוב מדינות אירופה, כולל כאלה שסבלו מתופעות חמורות ביותר של חוליגניות (ומי שחושב שאוהדי בית"ר ירושלים קשוחים עוד לא פגש את את הקומץ של מילוול הלונדונית), אחראים השוטרים על אבטחת הכניסות והיציאות מהמגרש ועל שמירת ההפרדה בין אוהדי בית וחוץ. לסדר במגרשים אחראים סדרנים מקצועיים.

     

    דווקא בישראל, מדינה עם מעט מקרי אלימות בכדורגל (יחסית לאנגליה, הולנד, יוון ומדינות אחרות) הופך כל משחק טעון לכזה שמחייב "היערכות משטרתית
    מיוחדת". הסיבה היא פשוטה: השיטור במגרשי הכדורגל הפך למרכז רווח עבור משטרת ישראל, שמתגמלת את כוח השיטור במגרש לפי תעריפי שבת ושעות נוספות. למשטרה, אם כך, אין עניין בפתרון שיצמצם את הוצאות השיטור במגרשים. רק לשם השוואה, באנגליה הצליחו רוב קבוצות הפרימיירליג לחסוך עשרות אלפי ליש"ט לעונה רק מהפחתת הוצאות השיטור (החל מעונת 1992-93 - שבה הוקמה הפרימיירליג, חוסלו יציעי העמידה והשוטרים הורחקו מהמגרשים כחלק מהמלצות ועדת טיילור, שהוקמה בעקבות אסון הילסבורו שבו נהרגו 96 אוהדי ליברפול).

     

    לך בעקבות האלכוהול

    באביב האחרון יצאתי למסע (שחלקו תועד ב"בלייזר") בין ה"אולטראס", אוהדי הכדורגל השרופים של כמה קבוצות באירופה. ישבתי עם האולטראס של רומא ב"קורבה סוד" של האולימפיקו, עם אלה של מילאן בסן-סירו, ועם המעט שנשאר ממה שהיו פעם האולטראס של ברצלונה. הבדלי התרבות בין האולטראס רבים, אבל דבר אחד היה משותף לכולם: השוטרים נשארים מחוץ ליציע שלהם, ומסתפקים בהפרדתם מיתר האוהדים ובמעצרים ממוקדים על פי זיהוי טלויזיוני של המתפרעים.

     

    כך נהגה גם משטרת שטוטגרט, בעת שהיה לי הכבוד לעמוד בין 60 אלף אוהדים אנגלים שיכורים ערב משחקה של אנגליה בעיר. הפגנת העוצמה של המשטרה מחד, בצד הימנעותה ממגע ישיר עם האוהדים מאידך, הביאה לכך שבסיום הערב שנחשב לאלים ביותר במונדיאל האחרון (וגם הוא לא משהו, כמה אנגלים שיכורים משליכים כמה כיסאות פלסטיק לעבר השוטרים), נעצרו רק כמה עשרות מתוך קהל של עשרות אלפים, שהיו אחראים באופן ישיר לפגיעה ברכוש.

     

    משטרת ישראל מצידה לא רק שאינה נמנעת ממגע, אלא גם לקחה לעצמה עוד זכות אחת, והפעם מדובר בחוצפה של ממש: לאשר או לפסול את קיומם של משחקי כדורגל באיצטדיונים השונים. במדינות מתוקנות, לא המשטרה היא זאת שמחליטה היכן ישחקו כדורגל. כל איצטדיון שעומד בתקן מבחינה הנדסית רשאי לארח משחקים, לפי שיקול דעתם של בעלי הקבוצה לה הוא שייך. תפקיד המשטרה הוא להבטיח שרק בעלי כרטיסים יורשו להיכנס אל אזור האיצטדיון.

     

    בישראל זכור במיוחד המקרה של העברת הביתיות במשחק של הפועל בית שאן מול בית"ר ירושלים בעונת 1997-98, העברה שהובילה לקיום המשחק בקריית אליעזר, ולשערורייה שעד היום מיטיבים לזכור, לפחות במשפחת טייב. מאז כנראה לא למדנו כלום. סוגיית אישור ופסילת המגרש בכפר סבא למשחק מול בית"ר ירושלים הוא עדות נוספת לחולשתה של המשטרה, וביחס הפוך לעוצמה שבה אנשיה מפליאים את מכותיהם בנוער שוחר אקשן המגרשים. ואגב, לתשומת לב משטרת ישראל: ברוב מגרשי הכדורגל באירופה נמכר אלכוהול חופשי בתחומי האיצטדיון, למעט במשחקים האירופים. וכן, ריח השאכטות באוויר מזכיר את היאחזות הנח"ל בגואה, אבל שום כוח שיטור לא מציג לראווה כמה בקבוקי בירה ובאנגים באופן שבו עשתה זאת משטרתנו כהצדקה למעשה האלימות שלה נגד הקהל בטדי.

     

    ולמרות הכל, ולמרות שחובת המשטרה כרגע היא למצות את הדין - לפחות עם מי שנתפסו במצלמות כשהם מכים אוהדים לשם ההנאה בלבד - מוכרחים להזכיר כי ברוב מדינות אירופה עומדים לרשות המשטרה גם סעדים אחרים שמסייעים לה להשאיר את הכוחות מחוץ לאיצטדיון. למשל, שוטרים שפועלים יחד עם ראשי המועדון להרחקת גורמים מתסיסים מהיציע, מצלמות אבטחה במעגל סגור שמאפשרות לבצע מעצר נקודתי מבלי לפגוע באוהדים חפים מפשע, ובעיקר מערכת שיפוט שמתייחסת בחומרה לחוליגאנים. העונשים המרתיעים התגלו ככלי אפקטיבי: משטרת אנגליה מחזיקה רשימה שחורה של כמה אלפי חוליגנים, שלהם הורה בית המשפט שלא להצטרף יותר לנסיעות של אוהדי נבחרת אנגליה למשחקי חוץ. במונדיאל האחרון העזו להפר את הצו רק 37 מהם, פחות מאחוז. יתר 99 האחוזים הבינו מן הסתם שמוטב לראות את המשחק בטלוויזיה שבפאב מאשר בטלוויזיה שבכלא.

     

    לך בעקבות ההיגיון

    אפשר להמשיך ולדון בחקר האלימות בכדורגל עד שייגמר לכם החוזה עם ספק האינטרנט. די אם נזכיר את חוסר רצונם של בעלי הקבוצות להתעמת עם הקומץ, בכך שהם מגלגלים את האחריות לפתחה של המשטרה ובכך מנציחים את המצב הקיים. די אם נציין את האימפוטנציה של חברי הכנסת, שאחרי אין ספור ישיבות בעניין החליטו להחמיר בעונשם של מי שיבריחו חזיזים ורימוני עשן לתחומי האיצטדיון, כאילו שזאת הבעיה בכדורגל הישראלי. די אם נזכר באוזלת ידה של ההתאחדות, גוף של פקידים מהזן שכבר נכחד ממרבית ענפי המשק אי שם בשנות השבעים. ואפשר גם להזכיר את העובדה שבישראל אין כמעט גוף, חוץ מהמועצה להסדר ההימורים בספורט (הטוטו והווינר) שפועל לשיפור תשתית האיצטדיונים. אבל כל אלה הם כבר נושא לדיון רחב יותר. בשלב הזה נסתפק רק בשוטרים שלא מאבדים את העשתונות ברגע שהם רואים מולם אוהד עם הזין ביד.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בשלב הזה נסתפק רק בשוטרים שלא מאבדים את העשתונות. אילוסטרציה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מומלצים