הפרעת קשב

תחילת אוגוסט, שבוע לפני הפסקת האש. בדיוק נכנס דיווח על עוד קטיושות בחיפה, כרמיאל, עכו ואזור טבריה. כבר יש שידור מהשטח. יש גם נפגעים. אני בודק את אתרי החדשות באינטרנט, ומוצא רק כותרות. בטלוויזיה מריצים כתובית בתחתית המסך. בעיתון זה יופיע רק מחר. וברדיו? ברדיו סיים הכתב לתאר את הנזק, ועכשיו הוא כבר מראיין אזרחים מבוהלים שיוצאים מהמקלט ומגלים שנסראללה צ'יפר אותם ברמונט על חשבונו.

אין מה לעשות. במרוץ הנצחי בין אמצעי התקשורת, הרדיו עדיין מחזיק ברוב שיאי המהירות. הוא מהיר כמו שיחת טלפון מאתר הנפילה, לפעמים מהיר יותר מהאמבולנסים. ויש לו עוד יתרונות: בניגוד לאינטרנט ולטלוויזיה, שרוב האנשים עדיין צורכים רק במצבים נייחים, הרדיו נמצא באוויר ואפשר לקלוט אותו כמעט בכל מקום וגם תוך כדי תנועה; מכיוון שהוא מתביית רק על חוש השמיעה שלנו, אנחנו פנויים לעיסוקים אחרים תוך כדי האזנה; וכל עוד לא משלמים את האגרה, הוא בחינם. אבל כל זה לא משנה את העובדה שפחות ופחות אנשים צמודים לרדיו. אפילו לא צריך סקרים כדי לעלות על זה. פשוט תשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה נגעתם בחוגה, או אם אתם יודעים מה זה.

מה קרה לרדיו? אז זהו, שאני לא סגור על זה שמשהו קרה לו. אבל אין ספק שמשהו קרה למאזינים.

שעה היסטורית

לפני 25 שנה, באוגוסט 1981, נפתחו שידורי אם.טי.וי עם "הווידאו הרג את כוכב הרדיו". אבל זה לא רק הווידאו שהרג אותו, וזה גם לא ממש נכון שהרדיו מת: פשוט לא נשארה לו מספיק קליינטורה. ורדיו בלי מאזינים זה בסך הכל איזה פסיכי שיושב בחדר אטום ומדבר לעצמו.

פעם, כשלרדיו היו מאזינים, הוא לא רק דיווח על אירועים שעשו היסטוריה. לפעמים הוא עשה אותה בעצמו. קחו למשל את השידור של "מלחמת העולמות" בסוף שנות ה-30 בארה"ב: שידור לילי אחד גרם לטונות של אמריקנים להאמין שאנשים ממאדים נחתו אצלם בחצר כדי לעשות מהם בונזו לחייזרים. קצת אחר כך, סבתא שלכם והחברות שלה עמדו מסביב לרדיו - שהיה גדול כמו ארון קבורה בינוני - והקשיבו להצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. אחרי שהמדינה הוקמה התחילה מלחמה וסיסמאות שודרו בימים ובלילות. ואז באו נאומי המנהיגים, שמות ההרוגים והמדור לחיפוש קרובים.

בשנות ה-70, במקום היחיד שבו מבינים הומור בריטי, עובד של הבי.בי.סי בשם דגלאס אדאמס כתב סדרת תסכיתי רדיו בשם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". גם היא קנתה את מקומה בהיסטוריה, כולל זאת של כותב שורות אלה, כשהפכה לסדרת ספרים שהעסיקה את דמיוני יותר מכל הציצים באוסף הפורנו הראשון שלי, שהורכב בעיקר מתמונות שנתלשו מעיתון "לאישה".

מבחינת המאזין הישראלי, ימי הזוהר של הרדיו הגיעו בשנות ה-80. אז התפלגנו לשניים, מאזיני רשת ג' מול מאזיני גלי צה"ל - יריבות שהיתה גדולה יותר אפילו מזאת שבין מעריצות עפרה חזה ז"ל לירדנה ארזי תבדל"א. כן, זאת היתה תקופה שלא תחזור: בלבנון היתה מלחמה, צה"ל ישב על עזה, חיים יבין הגיש את "מבט" ומכבי תל אביב היתה אלופת המדינה בכדורסל.

אבל היינו ברדיו. רשת ג' היתה התחנה המסורתית של הצעירים, ובאייטיז החליטו בגל"צ לשנות את המצב. זה הצליח להם: שדרני התחנה הצבאית הפכו ברגע אחד למעצבי-דעת-קהל-צעיר. הם גם הלכו בדרכו של בן יהודה כשהעשירו את השפה העברית במילים כמו נגנבתי, גנוב ומגניב. ואז הגיעה "מה יש", שהביסה באופן סופי את שוש עטרי וטוני פיין ועוד כל מיני שמות שמתחילים ב-ג'.

כמו כל דבר שהופך לאופנתי בדיעבד, יש יותר אנשים שאומרים שהם היו שם כשזה קרה מאשר כאלה שהיו שם באמת. מי שרוצה להבין ממקור ראשון על מה כל הרעש, שיחפש את ארכיון קטעי "מה יש" ברשת. מי שאין לו כוח, אני אספר לו: בתוכנית שהיתה רצף אינטנסיבי של תסכיתים, פינות ושידורי חדשות מפוברקים, ארז טל ואברי גלעד ושאר החבורה הצליחו להביא אותה בהפוכה. במדינה שכבר היתה מחוברת חזק לטלוויזיה, הם החזירו את ההייפ למכשיר עם החוגה.

התוכנית הציגה חבורה משובחת של אנשי רדיו כמו יאיר ניצני (האשם תמיד), שירה גרא (פזית) ויואב קוטנר (פרופסור מקס), שגילמו דמויות מופרעות עם הומור נונסנס מוקפד. מנטרות שצריך לשמוע כדי להבין מה מצחיק בהן, נניח "נראה לי ששכחתי משהו בבית, אור, גז, מה שכחתי לכבות?", היו חלק מחיינו בדיוק כמו "שקט, נותנים חדשות" מ"ארץ נהדרת" של היום. זה היה שיא ההצלחה של גל"צ ושל הרדיו הישראלי בכלל - וגם תחילת הסוף שלה.

משחק השקט

בערך תשע שנים ויום אחרי שאם.טי.וי הרגה את כוכב הרדיו, עיראק פלשה לכוויית. בחורף שאחרי נסגר כל אזור א' בחדרים אטומים ושמע איך סדאם נותן בראש לעיראקים מרמת גן. בימים ההם, ימי "נחש צפע" (בקולו של אברי גלעד), נחמן שי הכניס והוציא אותנו ממקלטי הניילון באמצעות מקלטי הרדיו. הקיץ זה קורה גם בתחנות הרדיו האזוריות בצפון, ועד שלא תהיה בכל בית טלוויזיה על סוללות, כנראה שבשעת חירום זה ימשיך להיות ככה.

אבל במלחמת המפרץ קרה עוד דבר: כולנו הלכנו לישון עם "בובה זהבה" של החלונות הגבוהים, השיר שהתחיל את שידורי הגל השקט, והתעוררנו כשנשמעה האזעקה. הגל השקט הזה היה הפעם האחרונה שמישהו עשה משהו חדש ברדיו. שקט זה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות בשידור, חלום הבלהות של השדרנים. והנה, לילה אחרי לילה הרדיו משדר שקט אינסופי. חלל רדיופוני ריק.

אם תשאלו אותי, הגל השקט ההוא סימן את סוף ימי הרדיו. מכאן והלאה המדיום לא ישתפר, לא ימציא את עצמו אפילו פעם אחת מחדש, ויעסוק רק במיחזור של חומרים ורעיונות ישנים.

המיחזור הגיע לשיא כשהוקמה בישראל תחנה לנהגים, שרצתה לשדר את המוזיקה של כולם. להיות האם.טי.וי של הרדיו. לתחנה קראו גלגל"צ, ואחריה קמו לא מעט תחנות שניסו לחקות אותה. ארבעה וחצי שירים בלופ וקצת דיווחי תנועה, זה הפך להיות הדבר הנכון לעשות ברדיו שלנו.

גלגל"צ התחילה לשדר ב-1993, וזה סוג של צדק פואטי שבאותה שנה סיימה תחנה אחרת - תחנה מהימים שרדיו היה רדיו - את שידוריה. "קול השלום" של אייבי נתן היתה התחנה הפיראטית הראשונה בישראל, וכיאה לפיראטית היא שודרה מאונייה, שעגנה אי שם בים התיכון והשמיעה את המוזיקה הכי טובה בסביבה, עם שדרנים דוברי אנגלית, עם "טווילייט טיים" ועם חצי דקת דומייה לזכר קורבנות האלימות בכל יום כשהשמש שוקעת.

13 שנה עברו מאז עליית גלגל"צ ושקיעת קול השלום. עדיין יש בישראל תחנות שמשדרות רדיו, עוד נשארו אנשים שעובדים ברדיו, ויש אפילו צעירים שמאזינים לרדיו. יש טל ואביעד, שי ודרור, זהבי העצבני ודידי הלוקלי ורזי הברקאי (ובירושלים יש נתיבה בן יהודה, שעושה רדיו עוד מהימים שסבתא שלכם עשתה אקסטות). אבל רוב השדרנים כבר לא עושים רדיו: הם ממלצרים רדיו. מגישים במקצועיות את המנות - המוזיקליות, המצחיקות, החדשותיות - וכמו הרבה מלצרים, רק מקווים להשתחל לאיזה ג'וב טוב בטלוויזיה.

גם אני מילצרתי רדיו. ב-1995 התגייסתי למחלקת הקריינים של גלי צה"ל; הושעיתי לראשונה כששידרתי בחמש בבוקר פינה בשם "זקפת הבוקר של גידי שפרוט", שבה סיפרתי למאזינים איפה יש כוסיות בעיתונים היומיים; במשך שנים הגיתי הגיגים, דיקלמתי תפריטים, הגשתי שירים והקפדתי על שתיקה במקומות הנכונים. ראיתי איך הרדיו מנסה להיות תחרותי בעולם של

אוטוסטרדת מידע, ובסוף ראיתי את הקברניטים מבינים שאם אי אפשר לנצח אותו, צריך להצטרף אליו. לכן כל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה משדרת חי באינטרנט, באתר עמוס תכנים. בדיוק כמו האתר הזה שדרכו אני שומע עכשיו איך חיל האוויר מראה לנסראללה שגם יהודים יודעים לעבוד בשיפוצים.

שדר את עצמך

אם משהו כן הרג את הרדיו, או לפחות הזיק לו יותר מגלגל"צ והרבה יותר מהווידאו, זה האינטרנט. אבל הרשת עשתה את זה במובן מסוים גם לכל אמצעי התקשורת שקדמו לה. למה? כי הם מציעים רק שתי אפשרויות בחירה: דלוק או כבוי. נכון שיש שלל תחנות שפונות לקהלים שונים, אבל ערוץ נתון משדר את מה שהוא משדר בזמן שהוא משדר את זה. לאינטרנט אין בעיה כזאת. הרשת מאפשרת גישה לכל מה שקרוב לליבך, ולאיברים אחרים, מתי שאתה רוצה. מי לא היה רוצה לחיות במדינה שפויה שבה החדשות נפתחות במזג האוויר? אז באינטרנט אתה יכול לפתוח את מנת החדשות היומית שלך אפילו עם חדשות ספורט שמוגשות בעירום. כלומר, האמת היא שגם ברדיו אפשר להגיש את החדשות בעירום, רק שהאימפקט שונה לגמרי.

אבל הרשת לא רק הופכת אותך ממאזין או מצופה פסיבי למנהל תוכניות אקטיבי. זוכרים את אריק אינשטיין ושלום חנוך שרים ש"כל אחד רוצה להיות בדרן, להיות שדרן"? אז ברשת אפשר. אתה יכול להגיב לכל נושא ועניין, או לפתוח אתר משלך שבו תגיש (בעירום?) את חדשות הספורט ורכילויות לוהטות מחדר ההלבשה של בני סכנין. אתה יכול בקלות להפוך למגיש תוכנית מצולמת בבלוג טי.וי, לנהל תחנת רדיו שתשדר רק שירים שאתה שר במקלחת או לכתוב בטוק-בק שאלי האנה הוא אידיוט בלי לחטוף מכות. ברדיו כל זה בלתי אפשרי.

האינטרנט הוא מסעדה בשירות עצמי ולפעמים גם בבישול עצמי; ברדיו אתה צריך טבח ומלצר מקצועיים. ומאז אמצע שנות ה-90, כשהם מטפלים בך זה תמיד מרגיש קצת כמו חדר אוכל של קיבוץ. שלוש מנות עיקריות, מלא תוספות ושום דבר ממש טעים.

איפה הימים שהיינו מתעוררים לצלילי הנעימה המרגיעה של "707" עם אלכס אנסקי, שהיה מקריא לנו את העיתונים בקול נינוח ואבהי כאילו אנחנו יושבים מולו בבית קפה, עיתותינו בידינו וכל החיים לפנינו. איפה הימים של "הפסקת עשר בערב" עם מיכל ניב עליה החלום. של הגשש החיוור בשבת בבוקר, של "שירים ושערים" בצהריים. איפה הימים שלאינטרנט קראו קשבנו מיקי גורדוס, שאישה היתה אישה ורדיו היה רדיו, ובמגזיני גברים לא היו כתבות של כל מיני מתחנגלים שמתפלשים בנוסטלגיה.

היה פה שמח

יום אחד, כשלא יהיו יותר מלחמות בעולם, אתה תספר לילד שלך איך היה לרבוץ בים בשבת עם הטרנזיסטור ולהקשיב ל"שירים ושערים". לשמוע את כל הדיווחים מכל המשחקים, לבדוק לאט את טופס הטוטו. איך יכולת להקשיב לשדרן, לעצום עיניים ולדמיין את הכדור נע על המגרש. יום אחד תספר את כל זה לילד שלך - והוא ירים לרגע את הראש מהסלולרי ויגיד לך שבטלוויזיה אפשר אשכרה לראות את זה.

"שירים ושערים" עדיין קיימת, פחות או יותר, אבל אחוזי ההאזנה שלה יורדים בעקביות. אף אחד כבר לא צריך את הקשקשת הזאת כשבכל שבת משודרים בטלוויזיה על ערוציה השונים ארבעה משחקים (וכשהדור השלישי של הסלולרי מספק עדכונים מצולמים על כל גול לכל מקום בארץ). זה מה שהטלוויזיה הרב-ערוצית עשתה: במקום להרוג מישהו, היא גנבה את הכוכבים של הרדיו. מהכדורגל ועד האנשים של "מה יש" - אברי גלעד, ארז טל, יאיר ניצני ואפילו הילדה פזית, שעדיין מככבת ב"פספוסים".

אני, כאמור, הגעתי לרדיו אחרי שהתהליך הזה יצא לדרך. כל מה שנשאר מהחגיגה הגדולה זה עטיפות של במבה, קונדומים משומשים ובקבוקים ריקים. אחרי כמה ניסיונות כושלים להמציא את הרדיו מחדש החלטתי למקד את המשאבים בעריכה ובהגשה, בעיקר בלילה. אהבתי את זה למרות, ואולי בגלל, שבלילה אין כמעט מאזינים. אהבתי להרגיש שאני מניח את המילים אחת-אחת באוזן של המעטים שמקשיבים לי, שיש בינינו קשר, ששומעים אותי נושם או משתעל או מתבלבל. אהבתי את האנושיות שבאה עם הרדיו. במשך שנים דיווחתי על כבישים שוממים, רמזורים שמהבהבים באור כתום בצמתים נידחים, והשכבתי קבוצה לא קטנה של מאזינים לישון. היו גם כמה מאזינות שהשכבתי, אבל זה סיפור אחר.

הכי כיף בלעשות רדיו זה לדעת שיש אנשים שרואים אותי כל יום, ואין להם מושג שאני הקול שהם הולכים לישון איתו בלילה. אתה פרצוף אנונימי עם שם מוכר, לא יותר. בטלוויזיה זה אחרת לגמרי, וכשהגיעו הצעות לעלות על המסך, סירבתי בנימוס. אותי הווידאו לא הרג ולא גנב. אני הפסקתי להיות האיש הקטן שבתוך המקלט פשוט כי בסוף, אחרי שש שנים, בכל זאת נמאס לי לדבר אל עצמי בלילות.

אבל עזבו אותי. מי שמספר הכי טוב את הסיפור של הרדיו זה יואב קוטנר - האיש שגידל דור וחצי של ילדי ביטלס, שסיפר את הסיפורים של הרוק הישראלי, שהיה הראשון שהשמיע לנו את רדיוהד. פעם, כששידרתי אחריו באולפן החיוור של גלי צה"ל, הוא אמר לי שההבדל הגדול בין רדיו לעיתון הוא שעם עיתון אפשר לעטוף את הדגים של מחר, ועם רדיו אפילו את זה אי אפשר לעשות.

את קוטנר, פרופסור מקס מהרדיו, כבר אי אפשר למצוא בשום מקום על הסקאלה. הוא מגיש תוכנית טלוויזיה יומית, ומנהל את ערוץ 24. שזה אם.טי.וי, רק בעברית.