"אמנות עבורי היא יצירת גשרים חדשים"
להקתו של פיליפ ז'נטי חוזרת לארץ עם מופע חדש שמפגיש בין חומר לרוח. בראיון ל-ynet הוא מספר על התייעצות עם המריונטות, על ההתלבטות אם להופיע בארץ ועל האופן בו הוא תופס אמנות
מתוך המופע "קצה העולמות"
להקתו של פיליפ ז'נטי חוזרת לישראל עם "קצה העולמות", מופע חדש שהוא מסע אינסופי של גילויים המהווה, כדרכו של היוצר, מפגש מרתק בין חומר לרוח. "אני מחפש נוף פנימי, עולם של קונפליקטים ותגליות", אומר הבובנאי המפורסם בעולם ומי שיצר אמנות בינתחומית הרבה לפני שהוגדרה ככזו. השם למופע החדש הוא מעין הומאז' לחבל בריטני בו הוא מתגורר עם רעייתו הרקדנית, מארי אנדרווד, השותפה ליצירתו. "חבל בריטני הוא המקום בו נגמרת האדמה ומתחיל האוקיינוס האטלנטי, זו נקודת הקצה של אירופה ומהצד השני נמצאת אמריקה", אומר ז'נטי, "כשהאדמה נגמרת מתחיל משהו אחר וגם הדמויות שעל הבמה מתקדמות לכיוון סוף של משהו אחד והתחלה של משהו אחר". ז'נטי מעדיף שלא להיאחז בסיפור עלילה מובנה, למרות שאין מדובר באבסטרקט. על הבמה הוא מערבב שחקנים ורקדנים בחלל מעוצב, חפצים, אשליות אופטיות של תאורה ומכלול שיוצר חוויה אסתטית. גם בהפקה הנוכחית, שהיתה מועמדת לפרס מולייר הצרפתי, מטשטשים הגבולות.
נדמה לי שאתה לא באמת מאמין בקיומם של גבולות בין תחומי האמנות השונים.
"למדתי גרפיקה ועסקתי בזה במשך שנים. אפשר לומר שהגעתי למריונטות ולבובות במקרה, וכשפגשתי את מארי משהו במפגש היה חזק ומעשיר כל כך שלא יכולתי להשתחרר. היא לימדה אותי להקשיב לגוף, להתייחס אליו. באמצעות המחול היא הצליחה לבטא דברים שהם הרבה מעבר למילים. גם המפגש עם הקהל טלטל אותי, היה שם משהו אחר, שונה מאד מגרפיקה שהיא אמנות שנוצרת בבדידות. עם המריונטות זה קצת שונה, הן גורמות למתבונן בהן לרצות להאמין שהן אמיתיות וזה מקסים בעיני כי זה הולך מעבר לריאליזם. השילוב הזה של חומר ושחקנים מאפשר לבטא מערכות יחסים פיזיות על הבמה ולצלול לתוך פסיכוזות בצורה פיזית ולא אינטלקטואלית, להימנע ממילים שמחזירות אותך תמיד למודע. המודע מעניין אותי פחות, אני רוצה לאפשר לצופים לצלול לתוך עולם שקרוב יותר לתת מודע, להרחיק אותו מהיומיום".
יש קשר בין נקודת המוצא – הגרפיקה – לבין הבמה שמצאת?
"אני חושב שכן, בכל המופעים אני מצייר נוף. לא כזה שרואים דרך החלון אלא נוף פנימי של הנפש, ותוך כדי מתגלה עולם. תמיד כתבתי תסריט, Story Board, שמלווה בדימויים. אני חושב בדימויים - זה מאלץ אותי ללכת למקומות אחרים מעבר לקלישאות של עצמי. בניגוד לגרפיקה, יצירה בימתית היא עניין של שותפות ואני נעזר לא מעט בהצעות של הצוות שמקיף אותי, אבל גם בחומרים ובמריונטות שמנחים אותי. זה נשמע אולי מוזר אבל לחומר יש דרך לתפקד ואני מקשיב לו כי הוא מכיר את הדינמיקה של עצמו. גם למריונטות יש נפח ומבנה שמשפיע עליהן, אי אפשר לאלץ אותן ללכת לכיוונים אחרים".
לכל המופעים שלך יש צד חלומי-פנטסטי, ואני תוהה אם תפקיד האמנות בעיניך הוא מפלט מהיומיום.
"במובן מסוים, אבל לא מתוך רצון לבודד או לברוח מהמציאות, אלא כשאיפה להתקרב למרחב שקיים בכל אחד מאתנו. יש לנו נטייה לברוח מהפצצות האלה שמתקתקות בתת מודע, ואני חושב שצריך להכיר אותן. המודעות היא הדרך היחידה לפרק אותן. אני לא חושב שאני יוצר חלומות, לא במובן הרחב של המילה, למרות שאין בעבודות שלי נרטיב והן יותר סוריאליסטיות או אסוציאטיביות. עשיתי אנליזה עצמית דרך החלומות שהובילה אותי לגילויים מדהימים ולטראומות שהלכו רחוק. זה נכון שחלומות עלולים לעורר מפלצות, אבל בו זמנית הם מאפשרים להרגיש. אני רוצה להגיד שהמקומות האלה קיימים".
לצד גרעין קבוע של שחקנים, רקדנים וצוות טכני, הרכב הלהקה של פיליפ ז'נטי משתנה מהפקה להפקה. במופע שיגיע לישראל יש שבעה שחקנים ורקדנים, ביניהם נציגים מאוסטרליה, בלגיה, צרפת וצ'כוסלובקיה. הביקור הנוכחי בישראל כמעט והתבטל בשל המלחמה, אך עם הרגיעה בצפון החליטו חברי הלהקה שביטול הוא איתות מסוכן. "דיברנו על זה ארוכות והיו לנו לא מעט ויכוחים בעניין. ההרס שהצבא הישראלי הותיר אחריו בלבנון הוא איום, ומצד שני אני לא חושב שחרם תרבותי הוא פתרון", אומר ז'נטי ונזכר בנקודה אחרת בזמן, "בתקופה שבה פרנקו שלט בספרד היינו אמורים להופיע בפסטיבל בברצלונה. מבחינה מצפונית הרגשתי עם זה רע מאד וביקשתי לבטל את השתתפותנו באירוע. מנהל הפסטיבל אמר לי שבעיניו ביטול ההשתתפות הוא טעות כיוון שהנהלת הפסטיבל עצמה מתנגדת למשטר של פרנקו וכך גם האמנים המשתתפים בו. הוא אמר, ובצדק, שהתפקיד שלנו הוא לחזק את הכוחות המתנגדים ולא להחליש אותם. נסענו ברכבת לילה מפריז לברצלונה, וכשהגענו בבוקר התבשרנו שפרנקו מת. אנשים חגגו בתחנת הרכבת, פתחו בקבוקי שמפניה. זו היתה תרומתי הצנועה. אני לא יודע אם נביא את השלום למזרח התיכון, אבל יש למה לקוות".
יש לכם כוונות להופיע בשטחי הרשות הפלסטינית?
"רצינו מאד להופיע מול קהל פלסטיני, אבל לצערי הרב מבחינה טכנית זה לא מתאפשר. מסתבר שהתיאטרון ברמאללה נפלא, אבל הוא חסר את הציוד הנדרש להופעה. קבוצה של ארבעה שחקנים יעבירו שם סדנה. זה נושא מורכב שמעורר שאלות רבות שתקפות לגבי ישראל כמו לארה"ב. השאלה אם להופיע באמריקה של בוש היא לא פחות מורכבת, אבל אסור להתעלם מהצורך של הקהל בחלון לנופים אחרים. שאלת אותי איך אני תופש אמנות, אני חושב שהתשובה על כך היא כיצירת גשרים שונים מאלה המוכרים. בשבילי הדבר הכי חשוב הוא לעשות את כל מה שביכולתי על מנת לפתוח דלתות ולייצר קשרים".
"קצה העולמות" - יום ד' עד למוצ"ש, 25-28 באוקטובר, במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב; 31 באוקטובר, 1 בנובמבר בתיאטרון ירושלים
