יום זיכרון לקורבנות של אבא
האלימות במשפחה שוברת שיאים. בלי ענישה ואכיפה, חינוך והסברה, לא תהיה לנו זכות קיום
אב משליך את ילדיו מן החלון וחונק את אשתו עד אובדן הכרה; אישה נרצחת בידי בעלה; בת זוג דוקרת את חברהּ למוות - כך נראית שגרת היום של ישראל בפרוס השנה החדשה; שגרה של אלימות במשפחה שלא הייתה כמותה, והשיירה ממשיכה ועוברת. כיצד הגענו למצב הנורא הזה, ומי אם לא אנחנו אחראים לכל המתרחש כאן? נדמה כי כלו כל הקיצין, והחברה הישראלית מחויבת כלפי עצמה לעשות מעשה, ולא כזה של "זבנג וגמרנו". הפעם נדרשים אנו לשינוי אמיתי ורציני: שינוי חקיקה, כך שכל העובר על החוק למניעת אלימות במשפחה ייחשב עבריין של ממש ויישא באחריות פלילית; שינוי באכיפה, שיחייב את המשטרה לנקוט יד קשה ביחס לאותם עבריינים; ושינוי בשפיטה, במסגרתו יוחמרו העונשים המוטלים על עבריינים.
אך לא רק החוק ואכיפתו זקוקים לרענון; כמעט דבר לא נעשה בתחום ההסברה והחינוך. אין לנו יום זיכרון לזכר קורבנות האלימות במשפחה, אין לנו יער על שמם ולא גל-עד. ביום בו אב משליך את ילדיו מהמרפסת, או שבעל יורה באשתו, לא מפסיקים את הלימודים לשעת מחנך או טקס מיוחד. אין זה מצב שגרתי, כאשר בתוך כמה חודשים נרצחות תריסר נשים, וחדרי המיון מלאים בילדים מוכים, חרוכי גפיים, בשל ניסיונות הוריהם להכות בהם ללא רחם. ובכל הטירוף הזה, אין מי שחושב שמשהו רע מאוד מתרחש בישראל.
מדינה שבה הנושאים החברתיים לא באמת קיימים, אלא פשוט מתקיימים, היא מדינה ששאלת קיומה מוטל בספק מוסרי. ערב יום הכיפורים הוא הזמן הנכון לחשבון נפש לאומי לא רק בסוגיית חוסנו של הצבא, אלא גם ובעיקר - בשאלת חוסנן של החברה הישראלית ובמיוחד המשפחה הישראלית, המהווה את היחידה הטבעית והבסיסית של החברה. והחברה מחויבת להגן עליה הגנה מלאה ומוחלטת, משום שאם המשפחה חולה ואלימה - כך גם החברה כולה.
אחריותה המוסרית של מדינה אינה מסתכמת בשמירה על גבולותיה הפיזיים; ההקפדה על גבולות המוסר לא נופלת ממנה ואף חשובה עוד יותר - ממנה נובעת זכותה להתקיים. העובדה שאנו פורצים את הגבולות הללו מחלישה אותנו מאוד, והיא זו הפוגעת בחוסן הלאומי יותר מכל. חברה בריאה איננה רק כזו שיש לה בית לאומי: יוכיחו אלפיים שנות גלות כיצד שרדנו בלי בית וחלקת אדמה. הבריאות והכוח האמיתיים של חברה טמונים בכוחה המוסרי, בכבוד ההדדי ובשמירה על זכויות הפרט - כל אלה נלמדים ומיושמים בתחום המשפחה; שם זה מתחיל.
מקרי האלימות האחרונים הביאו לידי ביטוי אמת המתח המטורף שבו אנו חיים: זוגיות דו-לאומית, קשיי קליטה של עולים, נשק המצוי בכל משפחה, עוני ודיכוי. הקלות הבלתי נסבלת, בה אנו עוברים על הנושאים הללו לסדר היום, היא המנציחה אותם. היא אף מחזקת את כל המערכות להמשיך ולזלזל בהם, כמו היו רעה חולפת, בהחלט לא נעימה, אבל כלל לא נוראה. האם לא למדנו את לקח הרקטות - שאם לא מטפלים בדברים, הם לא תמיד מחלידים, אלא להיפך?
האלימות במשפחה היא הנושא החברתי הבוער ביותר, שם נחבלים ונרצחים אנשים. זהו עניין של חיים ומוות. לא זכורה לי תקופה כה אלימה, מושחתת ושסועה כמו בפרוס השנה החדשה הזו. מדינת ישראל חדלה להיות מדינה של עם ישראל, הדואגת לצרכיו, נוטלת אחריות על אזרחיה וממלאת את חובתה המוסרית בהגנה עליהם, כמתחייב מכל האמנות הבינלאומיות עליהן היא חתומה ובעיקר מן הציווי המוסרי.
במדינה שבה המלחמה היא פסטיבל, ה"ג'קואיזם" הוא סדר יום ובחירות חדשות הן ריטואל קבוע, נדמה שכבר אין מה לעשות. זה לא נכון: צריך להתחיל בשידוד המערכות, להנהיג לימודי שלום בבית-הספר, לקבוע יום זיכרון לקורבנות האלימות במשפחה ולדרוש ענישה ואכיפה מקסימלית על עברייניה. רק כך נוכל לחגוג את השנה הבאה עם פחות קורבנות שווא והרבה יותר שמחה.
עו"ד אירית רוזנבלום, מנכ"לית ארגון "משפחה חדשה"
מומלצים
