בדרך למאדים

"אסטרונאוט מגיע לארץ," אמרו לי. "לאסטרונאוט יהיה זמן להיפגש בין חמש לחמש וחצי בשבילך ובשביל כתבים מביטאון חיל האוויר," אמרה היחצ"נית. ביטאון חיל האוויר?! איפה "הארץ", איפה "ידיעות אחרונות", איפה כולם?

על פי רוב, כאשר פונים למישהו רק בתוארו המקצועי, הפנייה מורה על כבוד רב. האסטרונאוט יהיה כאן. האסטרונאוט ילך לשם ויצטלם כאן וכאן. אלמלא קיבלתי את קורות החיים שלו, לא הייתי יודע אפילו את שמו הפרטי. כפילות ההרגשה כלפי האסטרונאוט המשיכה בכל התייחסות אליו. מצד אחד אין מדברים עליו בשמו הפרטי מתוך תחושת כבוד, ומצד אחר, אף אחד לא ממש מתעניין בביקורו פה. ואולי הדבר אופייני לגישה כלפי נאס"א כיום: מעוררת כבוד בזכות גילויי עבר, אך לא ממש מעניינת מעבר לדיווח מדי פעם, שבו נודע לנו כי עוד מעבורת התחברה לתחנת החלל או נחתה בשלום על כדור-הארץ. כמעין מגלה ארצות בערוב ימיו, המעניין רק ברגעים דרמטיים של אסון, חלילה.

האסטרונאוט, ד"ר גארת רייסמן, התגלה כבחור חביב וחייכן, כלל לא ההרפתקן המסוקס וחסר המורא העולה לנגד עינינו לשמע המילה "אסטרונאוט". תכלית ביקורו היתה פתיחת מחלקת הרפואה הדחופה על שם אילן רמון במרכז הרפואי קפלן ברחובות, שלכבודה נשא הרצאה בנושא רפואה בחלל. ד"ר רייסמן לא שירת מעולם בצבא; את רישיון הטיס שלו עשה בבית-ספר פרטי. לאחר שלמד הנדסת מכונות ועשה דוקטורט בתחום זה, המשיך באופן טבעי למשרת מרצה באוניברסיטה. לאחר זמן-מה עבר לעבוד בחברה פרטית לרובוטיקה ומכניקה עדינה, שם שקד על פיתוח הזרוע המכנית הנמצאת בשימוש במעבורת. בשנת 1998, בהיותו בן 30, גייסה אותו נאס"א, ולאחר סדרת אימונים החל בתפקידו שם.

ד"ר רייסמן משרה את התחושה שגם הוא, כמו ילדים אחרים של שנות השבעים והשמונים שגדלו על "מלחמת הכוכבים" ועל שלל ספרי מדע בדיוני, חלם כילד להגיע לכוכבים. הוא למד ועבד קשה, מצא פתרונות לבעיות מתמטיות ופילס את דרכו לעבר חלום ילדותו לא רק בזכות אומץ לבו, כי אם גם בזכות השכלתו. מעל לכל, הוא מייצג בשבילי את פניה החדשות של נאס"א.

במסגרת תפקידך הבנתי שאתה מבלה זמן רב ברוסיה, בניגוד חריף ליריבות של המלחמה הקרה?

כן, זה מעניין. תחנת החלל היא ברובה שיתוף בין ארצות-הברית לרוסיה. כמו כן שותפות גם סוכנות החלל האירופית, יפן וקנדה. מאחר שכל מדינה מייצרת את החלק שלה במבנה התחנה, אנחנו צריכים לנסוע לכל מדינה על מנת להתאמן שם על המכשירים המיוצרים בה. זה מצוין, כי זה חושף אותנו לתרבויות שונות, וגם מוסיף לי מַיילים בחברת התעופה, כדי לקבל כרטיסים בחינם. זה גם אתגר, כי אני מבלה הרבה זמן רחוק ממשפחתי. אנשים שואלים אותי אם כשאהיה בחלל אתגעגע למשפחתי, והתשובה היא בהחלט כן. אבל הם שוכחים להביא בחשבון, שבמהלך האימונים אני רחוק מהמשפחה לתקופות ארוכות עוד יותר.

מהי חשיבותה של תחנת החלל הבינלאומית בקידום חקר החלל?

החשיבות העליונה של תחנת החלל היא באימון לקראת מטרות רחוקות יותר. היעד הראשון הוא לפתור את הבעיות הרפואיות המתעוררות עקב שהות ארוכה בחלל. כרגע אנו מצליחים להחזיק את האסטרונאוטים בריאים במשך חצי שנה, ואז מחזירים אותם על מנת שישתקמו. הבעיה היא שאנחנו צריכים הרבה יותר זמן מחצי שנה; אם ניסע למאדים, המסע הלוך ושוב יארך כשנתיים. ליכולת הזאת טרם הגענו.

נוסף על כך, זוהי הפעם הראשונה שיש לנו חדר פיקוח הפעיל 24 שעות במשך כל השנה. בעבר, חדר הפיקוח היה פעיל במשך ימים אחדים בכל פעם, במשך שהות המעבורת בחלל. אז גם בתחום הזה, אנו מתכוננים.

היבט נוסף הוא התעסוקה של האסטרונאוטים. בעבר, היות שמשימה של מעבורת נמשכה כעשרה ימים, היו אלה ימים דחוסים מאוד בפעילות. במסע ארוך בחלל נצטרך לדאוג לסדר יום רגיל שיכלול שעות פנאי נוסף על שעות העבודה. תחנת החלל מלמדת אותנו כיצד תיראה שגרת יום בטיסה ארוכה.

לאחרונה התאמנת במתקן התת-ימי נמו 5 (מתקן המדמה שהות ארוכה בחלל). מה אתה יכול לספר על החוויה הזאת?

מלבד החוויה האולטימטיבית, שהיא טיסה לחלל עצמו, אני חושב שהדבר הכי מדהים שעברתי היה השהייה במתקן הזה במשך שבועיים. המתקן שקוע 50 רגל מתחת למים. הופתעתי מהדמיון בין השהייה במתקן לשהייה בחלל. חיינו שישה אנשים בסביבה קטנה, והיינו צריכים לערוך ניסויים. למעשה, זו היתה הזדמנות טובה לבדוק את הניסויים לפני שנבצע אותם בחלל.

למרות כוח המשיכה?

יש הרבה ניסויים שאינם קשורים דווקא להיעדר כוח משיכה. למשל, בשהייה בסביבה סגורה אחת, אחת הדאגות היא כיצד למנוע התפתחות חיידקים לא-רצויים. אז זה דומה מאוד למשימה בחלל.

מה אתה חושב על הצהרתו של הנשיא בוש, שפנינו מועדות שוב לירח, ומשם - למאדים?

האמת היא שזה נבע מאסון המעבורת קולומביה. הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על האסון הזה הוא, שבעקבותיו באה ההחלטה על שינוי. לפני ההחלטה להגיע למאדים עשינו הרבה דברים טובים, אבל לא ידענו בדיוק לאן פנינו מועדות, וזה תמיד דבר רע, כי קשה לקבל החלטות בצורה כזו.

כך היה קשה, למשל, להחליט בעניין עתידה של המעבורת. את המעבורת, בדיוק כמו מכונית ישנה, אפשר לתקן עד שלב מסוים, שבו מחליטים להחליף אותה; וכל עוד לא ידענו לאן פנינו מועדות, היה קשה מאוד לקבל את ההחלטה הזאת. עכשיו יש לנו תחושה של כיוון ולוח זמנים. מעבר לכל זאת, זה מרגש מאוד להגיע לירח. אני רוצה מאוד להגיע, ומי יודע, אולי תהיה לי הזדמנות, כי אני עדיין נחשב צעיר בקרב האסטרונאוטים.

להגיע למאדים זו עדיין המטרה העליונה, ואני מקווה שזה יקרה מהר ככל האפשר. קודם כל, מבחינת ההרפתקה, פשוט לעמוד ולראות הר שגדול פי שניים מהאוורסט וקֶניון בגודל ארצות-הברית כולה - לראות דברים כאלה יהיה מדהים. מנקודת מבט מדעית, אני חושב שיש סיכוי טוב מאוד שנמצא ראיות לחיים שם, ומנקודת מבט פילוסופית, אני חושב שההשפעה של ממצא כזה על חיינו תהיה עמוקה.

עדיין מנקודת מבט פילוסופית, מה אתה חושב שיהיו ההשלכות של טיסה למאדים, מלבד ההרפתקה והגילוי שבכך? האם אתה חושב שמסע כזה ייטיב את החיים של בני-אדם או ישפיע על המין האנושי?

אם אתה מתבונן בפרויקט הזה בפרספקטיבה רחבה מאוד, וחושב בסופו של דבר על הפצת המין האנושי מחוץ לגבולות כדור-הארץ ועל הקמת מושבות עצמאיות על מאדים או כוכבים אחרים, זה אמנם נשמע כעת כמו תסריט של סרט מדע בדיוני, אבל זוהי התכנית ולשם אנו הולכים.

רבים חושבים שחשוב לעשות זאת, כי משהו עלול לקרות לכדור-הארץ, ואם כל הביצים בסל אחד... אני חושב שזה טבעי מאוד. בני-האדם התפשטו על פני כוכב-הלכת הזה, אז מדוע לא הלאה? התפשטות כזאת תגרום כמובן לשינויים יסודיים בכלכלה. נתיבי תחבורה חדשים, מסחר. פדרל אקספרס, למשל, בטוח תשתנה. החברות מתחילות רק כעת להבין את הפוטנציאל הגלום בכך, וכבר מתחילות בארגון טיסות מסחריות להקפת כדור-הארץ והבאת תיירים לחלל.

אתה בעד הגעת תיירים לחלל?

בהחלט, אני מאוד בעד זה. אני חושב שככל שיקדם הרגע שבו נאס"א תוכל לקנות לי כרטיס באל-על לטיסת הקפה סביב כדור-הארץ, כך יתקרב היום שבו היא תוכל להתחיל לדאוג לטיסה למאדים ולא להתעסק בטיסות "קרובות". ברגע שאתה יוצא מכדור-הארץ, אתה יכול לטוס לתחנת החלל ומשם להמשיך בטיל למאדים. כמובן, ברגע שהיציאה מכדור-הארץ תהיה בידי החברות הפרטיות, מבחינה כלכלית טיסה כזו תהיה הרבה יותר אפשרית.

מה החשיבות בהגעה של בן-אדם למאדים?

אף שהשגנו התקדמות רבה בתחום הרובוטיקה, עדיין יש הרבה דברים שבני-אדם עושים טוב יותר. קודם כל, אדם ניחן בהרבה יותר גמישות. אם נשלח רובוט למקום מסוים והסלע שבו הוא אמור לטפל לא יימצא שם, ייתכן בהחלט שהרובוט לא יידע מה לעשות. בהתמודדות עם מצבים בלתי צפויים, הגמישות האנושית היא חשובה. מלבד זאת, פעולות שנראות לנו קלות, כמו להרים פטיש ולהכות באבן או להרים אבן ולבחון אותה מכל צדדיה, הן לעתים קרובות מורכבות מאוד בעבור רובוט. זה מאוד מסובך למצוא חיים במאדים. אנחנו מאוד קרובים, מצאנו עדות למים ואנחנו לומדים הרבה על כוכב-הלכת, אבל בסופו של דבר, אני חושב שיהיה זה בן-אדם שירים אבן וימצא מאובן.

בתכנית החלל, אתה נקרא "מומחה" (אסטרונאוט שתפקידו אינו כולל את הטסת המעבורת- ג.ק.), כניגוד לטייס. פרויקט ג'מיני ואפולו היו מאופיינים ברוח הרפתקנית, ומבצעיהם היו טייסים. למעשה, הטיסה האחרונה של פרויקט "אפולו" היתה הראשונה שהצוות שלה כלל מומחה. כיום אנו רואים שחיקה באהדה כלפי נאס"א ותכנית החלל. עד כמה אתה חושב שהשחיקה הזאת קשורה לתפקיד המומחה, ומה חשיבות המומחה לעומת הטייס?

לכולנו יש תפקידים שונים, אבל באמת אין הרבה הבדל בינינו. הסיבה שאנו קוראים לשני התחומים בתארים נפרדים היא בגלל המעבורת. בזמן אפולו לא היו הבדלים, כולם היו אסטרונאוטים. על המעבורת, למעשה יש רק שני כיסאות טייס עם מוט היגוי, כמו במטוס, והאנשים שמאכלסים אותם נקראים טייסים. שאר חמשת הכיסאות הם כולם בעלי תפקידים שונים, ולכן ישנה הפרדה בין המומחים שאחראים על ביצוע המשימות: הליכות בחלל, הפעלת הזרוע הרובוטית, מכונאים וכו', לבין הטייסים, שהלכה למעשה אוחזים במוט ההיגוי.

בעתיד זה יהיה מאוד מעניין, כי לכלי שיחליף את המעבורת, ה-CEV, אין מוט היגוי, כי אין לו כנפיים. אז זה לא הוחלט עדיין, אבל יש סיכוי טוב שנחזור להגדרה הקודמת, וכולם יהפכו להיות אסטרונאוטים. דרך אגב, אני מתאמן כעת להיות טייס משנה של רכב החלל הרוסי סויוז, כך שגם לבחורים רגילים כמוני יש הזדמנויות להטיס כלי לחלל. זה כמובן מאוד מרגש בשבילי.

בשלושים השנים האחרונות, נאס"א לקחה צעד אחורה והתמקדה יותר בעריכת מחקרים בחלל מאשר בחקר החלל עצמו. איך אתה רואה את נאס"א בעשור הקרוב? האם היא תיישם את חזון בוש?

אני בהחלט מקווה שכן. מובן שיש משוכות תקציביות שצריך לעבור, אבל למען האמת, זאת המהות של כל העניין. אני חושב שבאיזושהי נקודה, אף שאני מאוד מתרגש להגיע לתחנת החלל, יגיע הרגע שנצטרך להמשיך הלאה, והירח והמאדים הם המקומות הטבעיים להמשך גילוי החלל. אז אני חושב שזו שאלה של זמן, שאלה של "מתי" ולא "האם בכלל".

בהרצאתו על רפואה בחלל, תיאר ד"ר רייסמן את הקשיים הגופניים שהם מנת חלקם של האסטרונאוטים. החל מבריחת סידן ועד התארכות השדרה ואיבוד שיווי משקל; הבעיות האלה אינן מכבידות על האסטרונאוטים בחלל, אלא לאחר שובם לכדור-הארץ. ד"ר רייסמן הדגיש, שלאחר תקופת הסתגלות בחלל, הגוף האנושי מתרגל למצבו החדש ופועל על מנת להיטיב את מצבו בסביבתו החריגה.

"למען האמת," אמר רייסמן, "הבעיה היא שהגוף האנושי אדפטיבי יותר מדי, והבעייתיות נוצרת כאשר גוף שהתרגל לחיות בחלל חוזר לחיות על כדור-הארץ, וכישוריו החדשים הופכים להיות נטל". בעיניי, זוהי מטאפורה לסוכנות החלל עצמה. נאס"א שולחת זה 45 שנים כלי טיס, רובוטים ואנשים לחלל, ובהצלחה רבה. בעיותיה האמיתיות הן על פני כדור-הארץ: תדמיתה בעיני הציבור והצלחתה להשיג את התקציבים הדרושים.

פופולריות שווה כסף, ובשנים האחרונות לא נהנתה נאס"א מפופולריות רבה. איני יודע מתי דעכה רוח ההרפתקנות, ויציבות משעממת הפכה להיות מושא ההשתוקקות של מיננו; אך לאחר 50 שנים של מהפכות ומלחמות, נראה כי רוח חדשה נושבת בתחום מחקר הגבול האחרון.

ד"ר רייסמן מגלם בתוכו את כל זאת: חלקו מדען, חלקו הרפתקן וחלקו, אולי החלק החשוב, הוא ילד החולם על כוכבים רחוקים ואולי אף הגילוי, שהמין האנושי איננו לבד.

כמו צב עתיק יומין, גם נאס"א מתנהלת באטיות אך בנחישות להרחיב את גבולות תפישתנו. בהכרזתו של בוש, קיבלה נאס"א מתנה שהיא אולי יקרת ערך יותר מכל תקציב: היא קיבלה מטרה ותחושת ייעוד. והלא שני אלה הם המתכון עתיק היומין לשינוי עמוק ולהתקדמות, שאין לדעת היכן תסתיים.