שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כמו מלחמת יום כיפור, רק אחרת
    האם השבר הוא אותו השבר? שני חוקרי תרבות ותקשורת מנסים רגע אחרי יום הכיפורים לבדוק את סוגיית הטראומה הלאומית בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שהושוותה לזו שאחרי מלחמת יום הכיפורים. מה דומה ומה שונה? האם מדובר פשוט בשני קונפליקטים שהסתיימו בתוצאה קשה, או שאולי אנחנו, כחברה, נהנים לאמץ לליבנו את הטראומה כדי שלא ללמוד דבר?

    זו לא אותה המלחמה. זו לא אותה המדינה, אלה אינם אותם החיילים וודאי שלא אותו אויב. שלושים ושלוש שנים מפרידות בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון השנייה. האחת, מלחמת קיום מול צבאות ערב; השנייה, מלחמת ברירה מול ארגון גרילה. אז מדוע ישנם רבים שמדברים בימים אלה על תחושה דומה של שבר בחברה, של טראומה, של הזדקקות לסמלים אנטי שלטוניים כמו מוטי אשכנזי וועדת חקירה נגד השלטון?

     

    שיחה עם חוקרי תקשורת ותרבות מעלה כי לתחושה הרחבה הזו יש בסיס. לא היקפה של המלחמה קובע, כמו גם לא מספר החללים והפצועים, אלא הדבר החמקמק הזה שנקרא "התחושה הציבורית". ומבחינה זו, באוגוסט 2006 חוו תושבי ישראל "יום כיפור" קטן, אבל משמעותי, שמעצב את תפישתם לגבי השלטון והאוחזים בו, צה"ל ועתיד המדינה.

     


    מילואימניקים בלבנון, אוגוסט 2006 (צילום: איי.אף.פי)

     

    ד"ר דוד גורביץ, ראש החוג לתקשורת פופולרית במכללה למנהל, חושב שמלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה זהות באופן שבו נסדק הדימוי הישראלי כחזק ודומיננטי. "באף אחת מהמלחמות ישראל לא הובסה, אבל ישראל נפגעה קשות גם במלחמת יום כיפור וגם במלחמת לבנון השנייה מבחינה תדמיתית", אומר גורביץ. "מעשית אמנם ניצחנו, אך התחושה היא של תבוסה. בעידן הפוסט מודרני, הדימוי מאד חשוב וזה מה שקובע, אין זה משנה מה התוצאה בשטח אלא מה התחושה בעורף, וזה עוד אחד מתסמיני התקופה. אין טוב אחד וברור, כל אחד יודע מה הכי טוב עבורו ולכן רוצים להחליף את ההנהגה. אין כאן קשר מקרי, הרצון לשינוי משותף לשתי המלחמות".

     

    לדברי דן ערב, חוקר תקשורת בתרבות הפופולרית בישראל, מדובר למעשה באותו אירוע - בטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שהתפרצה מחדש בלבנון. "הטראומה היא אמצעי מכונן לזהות הלאומית הישראלית ולכן ישנו ניסיון מתמיד להנציח אותה. אנחנו כעם סגולה, שנמצא בנדודים מתמידים ושיש לו היסטוריה מופלאה של הישרדות, משמר את הטראומה. הצורך לשמר ולטפח אותה קיים אצלנו ב-DNA. זה הקשר בין הזהות לזיכרון. בישראל הטראומה היא מנגנון של יצירת חרדה. חרדה זו מלכדת, מגדירה אותנו אבל גם מנציחה את עצמה. יצרנו תרבות ביזארית, חולנית והזויה של נוסטלגיה לטראומה הזו. אינני אומר שאין לנו סיבות לחרדות, אולם השאלה היא מדוע אנחנו מתרפקים שוב ושוב על הביטוי "חורבן בית שלישי"?"

     

    ואולי תחושת הטראומה נובעת מהחרדות הבסיסיות שבהן נמצא הציבור הישראלי בהתמודדות עם אויביו?

     

    "חרדות קיומיות זה משהו שאנחנו נושאים איתנו באשר נלך ולטעמי זה באמת לא עניין גיאוגרפי אלא עניין מנטלי. זה שהכתובת שלך בתל אביב ושלו בחיפה – מבחינת החרדות והטראומה הקולקטיבית, אינה משנה. מלחמת המפרץ היא דוגמה טובה לכך. תום שגב אמר פעם על מלחמת המפרץ: "מעולם לא חוו ישראלים רבים כל כך חוויה יהודית כל כך". זה נורא נכון. כמו המלחמה האחרונה זו מלחמה שמהדהדת את השואה בגלל הנסיבות האלה. אתה סגור בחדר אטום, במלחמת המפרץ היתה בנוסף חרדה מפני גז. הכל הדהד שואה. דוד לוי אמר שכשהוא נכנס לחדר האטום הוא חשב על הילדים באושוויץ. זה מוכיח עד כמה מושרש הדבר ב-DNA שלנו".

     

    בשונה ממלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון השנייה התנהלה במידה רבה על מרקע הטלוויזיה. זה שינה משהו באיפיון הציבורי שלה?

     

    "בואו ניקח לדוגמא את הזיכרון של ששת הימים, שהוא זיכרון סטילס. הלוחמים בכותל. זו מלחמה של תמונות בלונג שוט ובלי קול. חלק גדול מהצילומים הם שחזורי קרבות. במלחמת יום כיפור יש כבר צוותים שמסתובבים ביחידות ומתעדים. התמונות משודרות בסמוך לקרבות. הזיכרון הרב יותר נוכח, אישי, הרבה קלוז אפ שמציג רגש ודרמה. בעיני, תמונת המלחמה היא אותו לוחם גולני, בני מסס, שנמצא על הר החרמון וטבע את המשפט "העיניים של המדינה". חשוב להתבונן היטב בדימוי הזה – לראשונה חייל ישראלי, לא יפה בלורית ותואר, שפוף, מותש, מצולם מלמעלה למטה. מדוכא. הוא אמנם כבש, אבל כלל לא משדר הרואיות.

     

    "מלחמת לבנון השנייה מאופיינת מבחינה תקשורתית בעיקר בטכנולוגיה המשוכללת שמאפשרת צפייה בדרמה מבעד למסכי הטלוויזיה. לא פלא שהיא זכתה לכינוי "מלחמת הפלזמות". כולנו אוהבים לראות טלוויזיה, כולנו באקסטזה של טכנולוגיה כי היא מעניקה תחושת שליטה. טכנולוגיה חדישה היא דבר שאפשר להציג אותו בצורה מרוסנת, נשלטת. הטכנולוגיה החדישה שמאפשרת התבוננות בקרב כמו אחרון הלוחמים מבעד למסכי הטלוויזיה. במלחמת לבנון השנייה, המפקדים הם גם צופי טלוויזיה. הם יושבים בחדר הבקרה ומתבוננים בקרב וחשים שהם שולטים בשטח. אלא שככל שמערכות השליטה משוכללות יותר, השליטה בשטח מתרופפת. ככל שאני מתרחק אני רואה יותר אבל שולט פחות".

     

    הדימוי שהתנפץ לנו בפנים

    "אומרים שבתמונה הכוללת ובמהלך הקרב בלבנון היו הישגים לא קטנים, אך התחושה שפושה בציבור הרחב היא של חורבן משום שהדימוי הוא זה שקובע", אומר ד"ר גורביץ. "חיל האוויר הכל-יכול ספג תבוסה, הרמטכ"ל ספג תבוסה, התחושה כי מדינת ישראל ספגה תבוסה וממצב של כל יכולים הפכנו לתבוסתנים. אבל חשוב להבין שהדימוי היה מעוות בטרם פרצה המלחמה. חיזבאללה הוצג ככנופיית טרור חסרת יכולות אמיתיות להילחם. אם הצבא דואג להנחיל דימויים כאלו על הצד השני ובמהלך המלחמה לא מצליח להתמודד עם כנופיה שכזו, אז בודאי שהדימוי יפגע. הדימוי המעוות במלחמה הזו מזכיר את הדימוי שבה הוצגו הערבים לאחר מלחמת ששת הימים, ואותו דימוי התנפץ לנו בפנים ב-73'. ישנה קריסה של הנרטיב שאותו אנחנו מכירים, אין בידול מהסובבים אותנו. האחר תמיד נתפס בעינינו כפרימיטיב ופתאום נחשף בפנינו אחר חכם ומיומן ששווה לנו ביכולת הלחימה.

     

    אתה יכול לזהות קווים מקבילים בין השבר שאחרי מלחמת 73 לבין עכשיו?

     

    "הקו המקביל הוא תחושת אבדן האמון בעוצמה הישראלית. התחושה חריפה עוד יותר היום מפני שאז נלחמנו אל מול צבאות סדירים. השבר מתחדד עוד יותר היום מכיוון במלחמת לבנון האחרונה אנחנו אלא שיזמנו את המלחמה. בניגוד ל-73', יצאנו למלחמה בעיתוי שמתאים לנו וראינו מה יצא. כמו כן, כיום המוכנות שלנו להקריב קורבנות קטנה הרבה יותר. אנחנו חברת שפע, חברה של קניונים. לא רק בתל אביב יש בועה, אלא בכל מקום בארץ רוצים את השקט. אנשים לא נמצאים במצב רוח אידיאולוגי.

     

    "ב-73 הייתה תחושה כאלו ישראל נמצאת עם הגב אל הקיר ולכן נולדו גיבורים במהלך המלחמה. במלחמת לבנון זה שונה. ישראל היא זו ששלחה את החיילים אל הקרב ולא נכפה עליה שום דבר. כשהיא שולחת היא את החיילים אל המוות ומפשלת זה נראה כמו בדיחה אכזרית. סיפורי גבורה הם סיירת המטכ"ל של הקונצנזוס ולכן ברגע שהקונצנזוס מתערער, כך גם מתנפצים סיפורי הגבורה".

     


    סיני, 1973. צילום: דובר צה"ל

      

    ואולי המחאה הציבורית תביא לשינוי? ערב לא מתרשם מגל ההפגנות סביב המלחמה. "המחאה היא גם דימוי ואשליה, שהרי מהי מחאה אם לא סיפור טוב שבבסיסו קונפליקט בין צדדים ובתוכם בני אדם. גם המחאה עוברת הבנייה משוחזרת ואנחנו מתרפקים עליה. במלחמת יום כיפור היתה אמנם מחאה אותנטית אבל במבט רטרוספקטיבי היא קיבלה משקל רב הרבה יותר ממה שהיה מבחינה היסטורית, כנראה מתוך רצון לתקן – היתה כתובת על הקיר ולא ראיתם אותה. אלא שלא היה מרי אזרחי ולא היו הפגנות בכיכר מלכי ישראל. היו מפגינים מסביב לבניין רה"מ, מוטי אשכנזי וחיילי מילואים נוספים אבל זה היה נקודתי - וכך קורה גם היום. המחאה של היום אינה אותנטית משום שאין פה ניסיון לערער על השיטה. בחברת השפע, המחאה היא לוקסוס ששמור למעטים כי זה בדיוק מה שחברת שפע עושה – היא מנכסת את המחאה. ראו מה קורה עם הסרבנים – היום סרבן הפך להיות נחשק יוצא עם דוגמניות, כשבעבר היו תולים אותו בכיכר.

     

    "חשוב להבין, המחאה היא אייקון - משבצת שמתמקמת בתוך חווית המלחמה. היא עוד חלק מהפאזל - מיום כיפור ועד מלחמת לבנון. יש לה תפקיד בסיפור שמציג את החברה כחברה פתוחה, ליברלית, פתוחה לביקורת ולדעות חריגות. אולם בהפוך על הפוך אפשר לטעון שהמחאה יותר מכל מנציחה את המצב הקיים. חברה שחייה על החרב ונלחמת על קיומה, מתעלת את ההתנגדות למלחמה למחאה ממוסדת בתוך מבנים ומוסכמות. המחאה מראשיתה בארץ היא דבר מיוחס – היא חלק מהסרט. יש עוד גורמים שמנכסים את המחאה לעצמם. אתם מושחתים – קיבלתם מלחמה. עשיתם התנתקות – קיבלתם מלחמה. המחאה נוכסה לאג'נדה מסוימת".

      

    "התקווה היא אם ההדחקה"

    ד"ר גורביץ' סבור כי הבעיה היא ש"אין פה חשבון נפש אמיתי.זו מדינה שלא מרשה לעצמה להתייאש, היא רצה מתהליך טראומטי מודחק אחד לשני ומגלגלת את

     הטראומה הלא. אנחנו עובדים על עצמנו. כביכול מתעסקים בטראומה, עושים סרטים עליה, כתבות, מנצחים אותה ללא הרף, כל זה למעשה עבודה בעיניים. מי משמר אותה למעשה? אלו הם כוחות אידיאולוגים אשר יש להם אינטרס בשימורה, לא רוצים בשינוי , אנשים יש להם במדינה הזאת את מחלת התקווה, זו מדינה בעל אופטימיות בלתי נלאית, כולם חושבים שזה הכוח שלה, שום דבר לא מזיז להם, הורגים להם בכל מקום והם ממשיכים לחגוג, אבל זה פשוט לא נורמלי. באופטימיות הזאת אין ריפוי אמיתי, יש מצג שווא של ריפוי.

     

    אנשים חושבים שהתקווה זה הדבר הכי טוב בעולם, וברגע שבו איבדת את התקווה הלך עליך, אבל זה לא נכון, אך התקווה היא המכשיר שבאמצעותו נשמרת המציאות וכך גם המצב הקיים. בעיני הייאוש הוא אבי התקווה, התקווה אבי המיחזור והמיחזור הוא אבי ההדחקה, וההדחקה הזאת מבשרת לנו הרבה טראומות... העם הזה לא מוכן להקשיב לדרך אחרת. הוא רק יודע 'להיות חזקים כי אחרת יגמרו אותנו', וברגע שמישהו בא ואומר 'בוא נשנה דרך', אומרים לו – 'אתה נורמלי? זה סוף המדינה'" .

     

    אז אולי ועדת החקירה תושיע אותנו?

     

    ערב משוכנע כי כל תרבות "ועדות החקירה" רק מנציחה את השיטה. "אנחנו בתרבות של מלחמה ויציאה לקרב. ועדת חקירה לא תשנה את מעגל הקסמים הזה אלא רק תנציח אותו. זה ביטוי למגמה שהשתלטה עלינו מאז יום כיפור. יש בעיות? ניפגש בבית משפט. היו כשלים? נבדוק. נותנים לבית המשפט את הכוח. אנחנו לא מסוגלים לדון בינינו לבין עצמנו אלא רק במשקפיים משפטיות.

     

    "חקירה אמיתית היא חקירה מוסרית, שבודקת למה אנחנו בכלל בתוך התרבות הזו בתוך המעגל הזה. האם באמת אין מוצא? למה אנחנו מקדשים את הדם? אנחנו מעדיפים להקל ראש ולהגיד – שיחקרו. זו באמת הבעיה שלנו? שחלוץ יפרוש, שאולמרט יפרוש... מי שיבוא במקומם לא ישנה, כי הוא יפעל באותם ריטואלים. זו תרבות של מדיחים ומודחים".


    פורסם לראשונה 01/10/2006 13:44

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מלחמת יום הכיפורים
    צילום: לע"מ
    צילום: איי אף פי
    מלחמת לבנון השנייה
    צילום: איי אף פי
    דמיון בין המלחמות. ד"ר גורביץ'
    צילום: רועי מנדל
    צילום: מיכאל ערב
    הטראומה התפרצה מחדש. דן ערב
    צילום: מיכאל ערב
    מומלצים