הצלחנו! הם הורגים זה בזה
יזכרו כל השמחים לאידם של הפלסטינים כי למחזה עלול להיות גם אפילוג - האינתיפאדה השלישית
מלחמת לבנון השנייה העמידה אצל רבים בספק את יכולתה של הממשלה לפעול על-פי הכלל הידוע "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר: להעריך מראש את ההשלכות העתידיות שיהיו לצעדיה, ללמוד ולנתחן ואז - לפעול בהתאם. ואולם, אופן התנהלותה בזירה הפלסטינית מעיד, ללא ספק, על יכולות תכנון אסטרטגיות של שחמטאי דגול, המכין את המלכודת ליריבו באורח רוח, צעד אחר צעד, עד להכרעתו של המלך. מט.
למעשה, לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי מי שהכי פחות הופתע ממאורעות הדמים האחרונים, שפרצו בין אנשי הפתח לחמאס בשטחים, היו אותם גורמים מדיניים שמיהרו לקבוע כי "נכון לעכשיו, הנושא הפלסטיני מת" - וידוא הריגה יעיל, שבא לסתום את הגולל על האפשרות להידבר עם הצד שמנגד. ישראל יכולה להמשיך ולהתייחס לכאוס האלים כעניין "פנים פלסטיני" ולרחוץ בניקיון כפיה, אבל שורשי העימות המסוכן הזה נעוצים בטבורה של המדיניות הישראלית, אשר דאגה להחליש את שני הצדדים - פתח וחמאס - באופן שווה, כך שאף לא אחד מהם יוכל לשלוט בשטחים באופן אפקטיבי.
אל אבו-מאזן התייחסה ישראל מיום היבחרו לנשיא ככלי ריק, חלש ואימפוטנט, ובכך הכינה את הקרקע למפלתו בבחירות לפרלמנט ולעליית חמאס לשלטון. הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות זו היא כמובן סירובה של ישראל לתאם את הנסיגה מרצועת עזה עם הממשלה הפלסטינית נטולת החמאס דאז, והוצאת המהלך החד-צדדי אל הפועל - הברקה ישראלית, שפטרה אותה בעיני עצמה מהצורך להתייחס לצד הפלסטיני, הווירטואלי לשיטתה.
מדיניות ה"אין פרטנר", כידוע, לא הומצאה לכבוד החמאס, אבל עם עליית התנועה האיסלאמית לשלטון היא קיבלה תפנית אקטיבית חמורה: לא רק שאנחנו לא מדברים עם האין-פרטנר, אלא שאנחנו גם לא בוחלים בשום צעד כדי להכניעו - כולל חטיפת נבחריו והרעבת בוחריו. ואם לרגע נדמה כי חמאס מאבד במשהו ממעמדו בקרב הציבור הפלסטיני, וקרנו של אבו-מאזן עשויה לעלות שנית, אזי דואגת ישראל לעצור את מפקד המשמר הנשיאותי ולהכניס לנשיא מרפק נוסף בין הצלעות, וחוזר חלילה. בשלב הזה, השיח האופנתי אודות "חיזוקו של אבו-מאזן", שהחליף לאחרונה את מנטרת ה"אין פרטנר", הוא לא יותר מבדיחה עצובה, שכן גם בירושלים וגם בוושינגטון מבינים שמדובר במעט מדי ובעיקר - מאוחר מדי.
למחזה הזה שישראל מביימת בקפדנות יש גם תפאורה הנקראת רצועת עזה. במהלך השנה שחלפה מאז הנסיגה, דאגה ישראל להפוך את הרצועה לסיר לחץ עם פתיל קצר מאוד, הממתין לפיצוץ שיגיע. עם רמת אבטלה מרקיעת שחקים, עם מצור ימי, יבשתי ואווירי ומעברים סגורים תדיר, ועם מצור כלכלי והקפאת תשלום כספי המסים השייכים לרשות הפלסטינית בדין, הממשלה הישראלית ידעה בוודאות שיהיה זה רק עניין של זמן עד שהרצועה תקרוס לתוך כאוס אלים - כפי שאכן קרה - והיא יכולה לסמן בסיפוק "וי" ליד המטרה שהציבה לעצמה זה מכבר.
אלא שמן הראוי להזכיר לכל השמחים לאידם של הפלסטינים, שהורגים זה את זה כעת, כי למחזה הזה יש גם אפילוג. ובבוא היום, שעלול להיות מוקדם מן המצופה, הם יבקשו לשים קץ לשפיכות הדמים ולהתאחד סביב מטרה משותפת. או אז, אין מטרה שתוכל לאחד סביבה את הפלגים השסועים יותר מאשר ההתנגדות לכיבוש. כך ישראל רוקחת במו ידיה, ומתוך שביעות רצון עצמית לא מבוטלת, את האינתיפאדה השלישית, עוד בטרם גוועה זו השנייה, כדי להמשיך ולהזין את אתוס האין-פרטנר.
הכותבת משמשת כמגישה ופרשנית פוליטית ברדיו "כל השלום"
פורסם לראשונה 07/10/2006 23:30
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
