שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בין מלחמות לחגיגות

    בתערוכה "אמנות הארץ", המתקיימת במתחם רידינג זו השנה החמישית, לוקחת האוצרת טל בן צבי את המציאות השבירה ורוקמת תערוכה שתספר אותה

    שאלת המקום שאנחנו חיים בו והאופן שבו אנחנו חווים אותו כפרטים נשארת כל הזמן על הפרק. במלחמה האחרונה התפרקו שוב, בפעם המי יודע איזו, מבנים נפשיים שתבעו לעצמם נורמליות. כשהסתיימה, התחיל המאמץ הסיזיפי לייצר מחדש איזשהו דגם של חיים.

     

    זו השנה החמישית שפסטיבל "אמנות הארץ", הנפתח היום (א') מתקיים במתחם תחנת הכוח רידינג א' בתל אביב. את התערוכה אצרה השנה טל בן צבי. שמה, "הווה עכשיו", מקפל בתוכו אירוניה. הוא מבטל את המילה המרוקנת, "שלום", ומביע תביעה להכי פחות שאפשר לרצות, להווה הבנאלי המתרחש כמובן מאליו. באותה נשימה הוא מדבר גם על הזמן כמושג מעורער ולא לינארי בתודעה הישראלית.

     

    תערוכת "אמנות הארץ" תדבר אל מי שיגיע אליה בלשונו. היא פשוטה, הומאנית מאוד, נטולת זוהר ביאנלות וחפה משביעות רצון עצמית. בזמן הקצר מאוד שעמד לרשותה, טל בן צבי אספה אל מבנה תחנת הכוח קבוצה, לא המון, של אמנים שחלקם מוכרים וחלקם פחות. מתוך עברה כאוצרת התערוכה "שפת אם" וכאוצרת של גלריה "הגר" ביפו היא יצרה חיבור בין אמנים שהציגה בעבר: חן שיש, נטע הררי-נבון, סמי בוכרי ואיל דנון לבין מיכל היימן, פיליפ רנצר, הילה לולו לין ומירי סגל – אנשי דור הביניים בעלי מעמד קאנוני באמנות המקומית.

     


    "תשעה ארגזים ושטיח אדום אחד", עבודה של טל שוחט

     

    כשהבנאליות הופכת להשתקפות

    הניסיון לאחוז את קירות הבית יחד, למצוא עוגן להאחז בו והתהייה אם זה בכלל אפשרי, עולים מתוך עבודות רבות. שתי עבודות וידאו קצרות של נועה צדקה כובשות בפשטות שלהן: באחת מהן, הנקראת "שיחה, לילה, מטבח", היא מצלמת את בן זוגה הפולני יושב שפוף ועייף אל שולחן המטבח. השיחה שמתנהלת ביניהם, בקולה הנשמע מאחורי המצלמה ובאנגלית שאינה שפתם, הופכת לבירור קשה על מה, בעצם, הם עושים שם. בסרט האחר, "ארקדיוש ורומקה", נושא בן הזוג את התינוקת הקטנה שלהם הלוך ושוב על פני המטבח בניסיון להרגיע אותה. "למה את מצלמת את זה?" שואל ארקדיוש את השאלה החוזרת על עצמה, של כל מי שהבנאליות של חייו הופכת פתאום להשתקפות.

     


    מתוך העבודה "ארקדיוש ורומקה" של נועה צדקה

     

    "הילד לא שלנו", כתוב מתחת לתמונת איש ואישה צעירים האוחזים פעוט. זמיר שץ מציג מיצב וידאו על שלושה מסכים, שהכיתוב שלו מבטל את הפרשנות המתבקשת לנראה. כמו אצל צדקה, גם כאן דבר אינו כמו שהוא נראה, או כמו שרצינו שיהיה. זה לא "אמא, אבא וילד" וגם לא בית החלומות המופיע על אחד המסכים של שץ. על קיר אחר בחלל תלויות עבודות של חיים לוסקי, הדפסות גדולות על בד, ממוסגרות זהב, של תמונות נוף עירוני שצולם במצלמה הדלה של הטלפון הסלולרי. המאמץ של נועה צדקה למסגר את חייה באמצעות מצלמת וידאו מקבל היפוך אירוני בעבודה של לוסקי: ניסוח אלקטרוני דל ומתפרק של עיר בלילה, המקבל תוקף של יצירת אמנות קלאסית בכוח הבד, המסגרת והקיר שמאחור. מנגד יעמוד דורון סולומונס, בדקות האחרונות של עבודת הווידאו "יום קניות", על מדרכה מחוץ ל-AM:PM., אחרי שגדש שקיות במוצרי צריכה מפתים ולא הכרחיים. השקיות ייקרעו, ובעוד הוא ניצב בידיים שמוטות מול המצלמה, יישברו הצנצנות וכל השפע המרהיב ייזל ויתפזר במהירות איטית ולצלילי מוסיקה קטרטית, על פני המדרכה.

     

    שאלת ההווה הופכת ב"אמנות הארץ" לשאלה אודות המקום. האם זהו מקום אפשרי לחיות בו. האם אפשר בלעדיו להיות מי שאני. תחת הניעור הקשה של הקיץ האחרון, שאלת השייכות ושאלת הזהות נמהלות אחת בשנייה. אייל דנון וסמי בוכרי הלכו יחד לביתו של תושב יפו, נח'לה שקר, מתכנן כבישים וממקימי האגודה למען ערביי יפו. ביתו של שקר מצולם בארבע מצלמות לארבעה קירות ומונכח בגודל אמיתי בחלל. בעוד בכרי משוחח איתו ועם אורח אחר שהוא יו"ר האגודה, פעילותו של הבית נמשכת. השפה הערבית שאינה מקבלת תרגום מיידי בגוף העבודה, בנו המשחק מול המחשב בחדר אחר, התרחשויות קטנות במטבח, הכל מכסה את הלא מדובר המוכחש בתרבות המקומית. מול הניסיון לבסס בית ולתת לו נוכחות, קירות חדרו של תום פניני הצעיר נמסים ונמוגים לים העולה ומכסה את המזרון שהנער ישן עליו, בעבודת הווידאו "בד, בוי". בעוד הנער הולך ונעלם על קצה המזרן השוקע, מנגד עולה ירח על קיר החדר, הולך ומתעגל בתוך זמן-חלום שמעבר לממשי.

     


    עבודה של יאיר ברק. תת ההכרה המלנכולי שמאחורי המצהלות

     

    אסטרטגיה של אירוניה עצמית

    הבית "הלאומי" מקבל הסטה בשתי עבודות צילום של יאיר ברק. בעבודה "חוגגים" חיבר ברק מספר צילומים המתעדים את העולצים לאירועי יום העצמאות ויצר עבודה אחת המתרחשת על פני רצף זמן. הגוון הכהה וההבעות על פני החוגגים מעלים את אל פני השטח את תת ההכרה המלנכולי שמאחורי המצהלות. גסטון צבי איצקוביץ' מציג שתי עבודות צילום צבע של בריכת מים יפהפייה הנמצאת על הר הרצל וייעודה היחיד הוא טכס שנתי של השטת זירי פרחים על מימיה ביום הזיכרון.

     

    האחר מקבל מימד קומי של הומור עצמי באחד הסרטים המוקרנים במסגרת תוכנית הווידאו ארט. רביע בוכארי וסקאנדר קופטי מצלמים שני תושבי יפו מטיילים באתרים מוזנחים של העיר ומספרים אנקדוטות מופרכות במסגרת פסאודו דוקומנטרית. בסרט ששמו "אמת" אפשר ללמוד, למשל, שהחול במזבלה אינו חול רגיל, אלא חול מיוחד שהרוסים הביאו איתם, כדי שיוכלו לזרוע בו ארבעה מינים של וודקה; מפלג מחליד של מכונית מסתבר כמפלג לוודקה וכל חור בו מיועד לסוג אחר ומגדל מים ישן אינו מקום לאיסוף מי גשמים, אלא "Holly Grail". מקום נטול הילה הופך, באסטרטגיה של אירוניה עצמית, כר למזימות מתוחכמות של החזקים נגד נתיניהם.

     

    למירי סגל יש בתערוכה עבודת וידאו נהדרת של תיעוד פינת רחוב בדרום העיר בלילה. העבודה שלה, "שפלת הסתיו" (היפוך למילה "רמת אביב") מוקרנת הפוך והתמונה נראית נכון למי שמביט אל השתקפותה בשלולית על הרצפה שלרגלי המסך. החלוקה ל"למעלה" ו"למטה" מזכירה את הצילום הידוע של סטיגליץ מ-1907, של הסיפון העליון והתחתון של ספינת מהגרים. אותה חלוקה חוזרת באחד משני הסרטים של מיכל היימן המוקרנים בתנאי הצפייה המבוקרים שהיא מייצרת, בקונטקסט של "מבחן מיכל היימן". המצלמה מביטה אל סצנה המתרחשת על גבי קיר הבית ממול: שני פועלי בניין, אחד מעל למעקה והשני תלוי בחבל וצובע את הקיר מבחוץ. הסכנה חוזרת ומגשימה את עצמה בסרט הזה ובשני, שניהם תחת הכותרת "התקפות על חיבור", מושג הלקוח מעולם הפסיכאנאליזה. להיימן יש יכולת יוצאת דופן להפוך טענות מדעיות לאמנות מרגשת. באותו חלל מרכזי, לצד הטורבינות הגדולות, נטוע הבית של פיליפ רנצר, בית עץ מוגבה מהרצפה שלמטפס בסולמו צפוי מפגש מפתיע עם עצמו.

     

    הכל חזר למקומו

    עבודות הציור בתערוכה מתחברות אל הצילום והווידאו באותו מארג של עיסוק במצבים אנושיים ובאותו מבט ריאליסטי מפוכח: מיכאל רפופורט בדיוקנאות הריאליסטיים האפופים כובד שלו, נטע הררי-נבון בשתי סצנות שהן משל על יחסי כוח, דוראר בכרי בשני דיוקנאות עצמיים אירוניים ועוד אחרים.

     

    תמר רבן וירון דוד מ"במת מיצג" הביאו איתם לחלל התערוכה שבעה אמני מיצג שיפעלו במשך כל שלושת ימיה. ביניהם, אירית בלוזר, שתחלק לקהל מעטפות עם טקסטים ליריים שיצרה מכותרות בעיתון, ושחר מרקוס, שירוץ הלוך ושוב על מסלול כשדינמו קשור לגופו וריצתו תפעיל מאוורר גדול מול נתיב הריצה.

     


    דיוקן ריאליסטי של מיכאל רפופורט

     

    מחוץ למבנה תחנת הכוח ובכניסה לו אצרה נעמה מישר את "גנים חשופים": מיצב גינות נוי ביתיות שיצרה קבוצה של אדריכלי נוף, כל גינה היא ביטוי לקודים תרבותיים ולפנטזיות שונות על שלוות הבית.

     


    "מבוכת הצמחים 3", עבודה של רלי דה פריס

     

    לתערוכה מצורף גיליון קטלוג המתקפל למרובעים, עם טקסטים של דליה מרקוביץ' וקציעה אלון. חבל שיש בו פערי לשון כמו צירוף המלים המופלא "עולם אינטרינזי", במאמר המבוא המלומד, ומנגד ציטוט שהושאר כלשונה של הצלמת מורן שוב: "אריחי אקרשטיין אפורות חונקות שם ארבעה עצי פיקוס עצומים". שמא החמצנו כאן מטאפורה פמיניסטית?

     

    "שקט גמור בשכונה /", כתב ויזלטיר בשיר "כתובת חשמל נעה". "עבר לו הטראסק של ליל אמש, / הכל חזר למקומו במהירות הצפויה: / הקליינטל לקפה, הילדים הביתה,/ הדגלונים לארון והדאגה ללב". טל בן צבי לקחה את המציאות השבירה הייחודית הזאת שבין מלחמות לחגיגות, בעלת הציפוי הדק של הנורמליות ובין מלחמה לחג רקמה מארג-תערוכה שיספר אותה.

     

    • "הווה עכשיו" - אוצרת: טל בן צבי. מנהלת אמנותית: נאוה דיסנצ'יק. מתוך פסטיבל "אמנות הארץ 5", מתחם רידינג, תל אביב, 8-10 באוקטובר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עבודה של ינאי יחיאל
    עבודה של צופית טובי ועמי צרויה
    עבודה של גסטון צבי איצקוביץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים