מקוריות, זה שם המשחק

לצד החגיגה הצבעונית שהביא פסטיבל עכו לרחובות העיר הצפונית, הצליחה השנה מנהלתו האמנותית, דניאלה מיכאלי, ליצור במסגרת הצגות התחרות תמהיל מרתק של תיאטרון אחר. ליבת הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו היתה מאז ומתמיד קיומו כמעבדת התנסות ליוצרים ולקהל כאחד, שמטרתה להרחיב את גבולות המחשבה והאמירה האמנותית. בזה ובזה הצליח פסטיבל 2006 להביא אל המרחב התיאטרוני קולות שונים שזוכים למעט מדי מקום בתוך מיינסטרים העשייה בישראל, המתקיים כמעט באופן מוחלט בלי האפשרות להיכשל.

11 הצגות השתתפו השנה בתחרות, רובן המוחלט מתנייע על קו הגבול שבין תחומי אמנויות הבמה השונות. חלק מההפקות, כמו "סיפורו של איש בודד", "Love Box", "טטריס", "ראבאק" וחלקה הראשון של ההצגה "מלתעות" - נטולות מילים. בכולן עיצוב חלל ההתרחשות משמעותי לא פחות מהתוכן, ולעיתים הוא הדבר המרכזי.

תנו לי אמירה

בכל ההפקות, אלה שהצליחו למקסם את הפוטנציאל הטמון שבהן ואלה שהוגשו לקהל כחומר לא מעובד עד תום, גרעין היצירה נבט מאמירה אישית וייחודית. מקוריות, זה שם המשחק בעכו, ובין ההפקות הבולטות במקוריותן - "דודה פרידה",

מוזיאון חי של חפצים וזיכרונות, שנאצרו מעשה יד אמן ועוטפים ברוך את המבקרים בו. נעמי יואלי ועמה צוות המופעניות - הדס קלדרון, דפנה אריאל וגליה יואלי - פורמת את חוויית הזיכרון האישי לרשת קורים עדינה שלוכדת את הצופה ומזמינה אותו לנבור במטען הזיכרונות הפרטי שלו. "טטריס", יצירתן המשותפת של הכוריאוגרפית נעה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע עפר, מאפשרת זווית ראייה שונה ומשתנה על ההתרחשות הבימתית. בכניסה למופע מקבל כל אחד מהצופים כסא המותאם לגובהו. הכסא משמש לעמידה ומאפשר להציץ דרך פתחי ראש המנוסרים בפלטת עץ ענקית, על הרקדנים. הראשים המבצבצים מן הפתחים הופכים לחלק מהתפאורה עבור הצופה הבודד. כל אחד מהצופים רואה את העבודה מזווית אחרת, ההתרחשות מתקרבת ומתרחקת ממנו על פי מיקומו. הרקדנים יוצאים ונכנסים מהמבנה דרך פתחים הפזורים לאורכו ולרוחבו, נעים מעל לראשי הצופים וסביבם, יוצרים קשרי עין וקרבה או עסוקים בעניינם. הרעיון המציצני שמאחורי היצירה מבריק. גם הרכב המגוון של הרקדנים המשתתפים בה מרחיב את קשת האפשרויות שהיא מציעה. נקודת החולשה בעבודה היא היעדר התפתחות שגורמת בשלבים מוקדמים מדי של המופע לאיבוד עניין.

הפקה מרתקת נוספת ומהמדויקות ביותר בפסטיבל היא "Love Box", שיצר משה מלכא עם בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים. ההצגה המוגדרת "אגדה מודרנית ללא מילים" מתרחשת בתוך "קופסא שחורה" ומביאה את רוטינת החיים של ארבעה פקידים על פס יצור סטרילי ומדכא. שפת התיאטרון הפיזי של מלכא בביצוע משובח של צוות השחקנים כולו מצליחה לנקות מציניות את ההתייחסות לנושא החבוט של הבדידות בתוך החיים האורבניים.

שלוש הפקות המתייחסות לאקטואליה או גם ליתר דיוק לתוצרי הלוואי של הפוליטיקה הישראלית הן "פרויקט ג'בליה" מאת אלדר גלאור, "ראבאק" מאת יעל ביאגון-ציטרון ו"חתונה צוענית" שכתבו במשותף איהאב בחוס ופיראס רובי. בעוד ששתי

ההצגות הראשונות מתייחסות למחיר הכיבוש שמשלמים פרטים בתוך החברה היהודית-ישראלית, "חתונה צוענית" מביאה בליל כאוטי של דימויים ואסוציאציות מתוך מציאות החיים של ערביי ישראל. ההפקה הצבעונית, הצעקנית והילדותית לכאורה שמגישים בחוס ורובי עם חבורה מוכשרת של מוזיקאים, שחקנים ויוצרים יהודים וערבים, בועטת איפה שכואב. סיפור המסגרת מתרחש ביום נישואיהם של יונה ועץ זית. יונה חולמת על שקט, שלווה, שלום, בית עם כלב ומכונת כביסה ופעם בשנה נסיעה לחו"ל. "שקט ושלום, זה מה שכולכם רוצים?", היא אומרת, "אבל איך אפשר כשהעיניים לא רואות והלב לא מקשיב". בין בני הזוג לאושר מפרידים בירוקרטיה, רמזור שחוסם את הדרך לטבעת, איש דת ואמריקני מטורף. החתן יוצא למסע לחיפוש הערבי האחרון שבידיו מצויה הטבעת. כמעט מיואש הוא שר את "בלדה לשוטר" שבקונטקסט הזה מקבלים בה מהלכי הצללים במדינת ישראל משמעות חדשה. גם השיר "אין לי ארץ אחרת" חודר לנשמה בביצוע משובח של ואסים בחוס ומדגיש: "רק מילה בערבית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי, בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי". המזרח התיכון החדש הוא אמנם גימיק משומש, כמו שאומרים בהצגה, אבל איכשהו, בהפוך-על-הפוך, מצליחות כל הקלישאות להפוך תחת שרביט היוצרים לגרד את מעטה האטימות והציניות. ההפקה שנולדה בעכו בסיועה של סמדר יערון (שגם משתתפת בתפקיד אורח), לא מספקת קתרזיס הוליוודי, היא פסימית וריאלית, ישרה ולא מייפה או מכסה על המציאות.

רחוקה מאד מהמציאות הישראלית הקשה היא ההצגה "סיפורו של איש בודד" מאת ובבימויו של עופר עמרם. זהו מחזה ללא

מילים על מפעיל ומופעל, על בדידות ובריאת עולמות, פנטוז על אושר והפחד ממימושו. האיש הבודד מייצר לעצמו בובת אישה, אבל כשבדלת ביתו נכנסת אישה בשר ודם הוא מתקשה לקיים עמה מערכת יחסים אמיתית, מתכסה במסכה, הופך אותה לבובה ממוכנת. יש בעבודה המהורהרת הזו לא מעט רגעי קסם ומלנכוליה מערסלת. תפעול הבובות חסר דיוק ולעתים מעורר תחושה של סרבול וחוסר דיוק. בין הנוקשות שמביא עמרם לרוך שמביאה רננה רז, נולדת נואשות שהיא ליבת המחזה. נותרה לא פתורה מקומה של דמות שלישית במחזה, מעין מושך בחוטים דמיוניים של שתי הדמויות האחרות, אותה מגלם אולג רודובילסקי.

שתי הפקות צעירות ובוסריות אך ראויות לציון הן "ארזת לבד" השאפתני, שיצר יאיר ורדי על פי טקסטים מאת המשוררת אורית גידלי המתייחס לנשיות מסוכסכת וסבוכה, ו"לשם יחוד" של קבוצת התיאטרון הירושלמית "כהרף עין", העוסקת בלבטים של צעירים במגזר הדתי. שתי העבודות מגישות שברי רעיונות שבסופו של יום אינם מתגבשות לכדי יצירה פתורה.

מתוך 250 אלף איש שמגיעים לפסטיבל רק כ-15 אלף איש, פוקדים את הצגות התחרות הנערכות ברובן במתחם מרכז

המבקרים של העיר העתיקה. רוב תושבי עכו אינם מגיעים למתחם הפסטיבל מסיבות שונות. בניסיון לפתוח פתח לדיאלוג הוחלט השנה לראשונה לקיים "במה פתוחה" להרכבים ולהקות עכואיות מעורבות בניהולו של מוטי תמם. הניסיון שצלח הביא אל מתחם הפסטיבל גם קהל מקומי והנביט כמה רגעים מפתיעים של יופי. אחד מרגעי הקסם היה בשעת לילה מאוחרת, כשעל הבמה עלתה הלהקה העכואית "סירוקו" למופע לא מתוכנן שהשאיר את הנוכחים על הדשא עד השעות הקטנות. ההרכב, בו חברים הגיטריסט סמי פרץ (לשעבר להקת "הברירה הטבעית"), נגן הגיטרה אלון אוזן, נגן הקחון דני ועקנין והגיטריסט רני לורנץ, מתמחה בפלמנקו ומוזיקה אנדלוסית. במסגרת הפסטיבל ארח ההרכב לראשונה על במה זמרת עכואית עלומה בשם שמרית אוחנה, שהפנטה את הנוכחים בביצוע מופלא לשיר "Naci En Alamo" של הזמרת הספרדייה רמדיו סילביה פיסה. להרכב הצטרף מאוחר יותר זמר להקת "זאמאן" מעכו, סוהיל פודי.

המופע המאולתר הזה, שהתרחש כבדרך אגב, ראוי היה שיזכה לבולטות יתר, גם מפני שמדובר בלהקה משובחת וגם מפני שפסטיבל בסדר גודל שכזה יכול היה וצריך להוות פלטפורמה לחשיפה של כוחות יצירתיים מקומיים בפני קהל מגוון מכל רחבי הארץ. בשנה שעברה פתחה את פסטיבל עכו הזמרת ריטה, השנה החליטו המארגנים להזמין לפתיחה את להקת משינה. ראוי היה שאירוע הפתיחה של הפסטיבל ישמש כמקפצה ליוצרים ומבצעים כמו להקת "סירוקו", שנובעים מתוך המקום וההוויה ואינם מנותקים ממנו.