גשם של ברברת וברבריות
אדישות הציבור מאפשרת לפוליטיקאים מכל קצוות הקשת לדבוק בתפיסתם: כוח ולב אטום כלפי הערבים וכלפי עצמם. אולי בפעם הבאה בה נוריד גשם על עזה, נעצור ונחשוב - מי בדיוק נרטב ממנו, ומה יצמיח לנו בבוקר המחרת?
תושבי עזה כבר צריכים לדעת: כשהמחשב של צה"ל פולט שם מבצעי שמכיל "גשם", כדאי להם להתחבא, לברוח, להתפלל שהטיל לא ינחת בחצר ביתם. בפעם הקודמת היה זה "גשמי קיץ", בתגובה לחטיפת גלעד שליט (עשרות פלסטינים הרוגים, שליט עדיין בשבי, אז מה, העיקר שאזרחים נהרגים שם). עכשיו זה "איש הגשם", מניין ההרוגים מטפס במהירות. ילד בן 13, ילד בן 8, תינוקת בת שנתיים, אם לחמישה. ומה עוד צפוי בעזה? "ריקוד הגשם" מסביב לשכונות מגורים מופצצות? "גשם גשם משמיים", אין חשמל ואין גם מים?
ברוב שטחי הרצועה באמת כבר אין חשמל, רוב שעות היממה. ולא כמו בשדרות, בה הופסק הזרם לכמה שעות עקב פגיעת קסאם, אלא כבר ארבעה חודשים, מאז הפציץ צה"ל את תחנת הכוח בעזה. כך עברו חודשי הקיץ הלוהטים בעזה - בלי חשמל לבתי החולים, בלי חשמל לשאיבת מים, בלי חשמל לקירור תרופות. אתם יודעים, בלי חשמל, גם בשר וירקות מתקלקלים אחרי יום-יומיים. אז עכשיו העזתים גם רעבים יותר. מופצצים, סגורים מאחורי גדרות, מנועים מלהכניס או להוציא סחורה, מנועים מלבקר את בני משפחותיהם בגדה. ועכשיו גם רעבים.
הציבור הישראלי כבר מאס בסבל הפלסטיני; הדיווחים המעטים, הסלקטיביים, על ממדי האסון שחוללנו בעזה, חולפים על פניו כמשב רוח מצנן ביום קיץ חם. אלמלא האדישות הזאת, לא הייתה יכולה ההנהגה הנוכחית להמשיך במסע הענישה האכזרי בו החלה לאחר חטיפתו של שליט. בתקופת מלחמת לבנון השנייה, הרגה ישראל יותר פלסטינים ברצועה מאשר הישראלים שהרג חיזבאללה. אתם מבינים את זה? מישהו מבין את זה? שליט עדיין בשבי. אולמרט ופרץ וחלוץ עדיין מכהנים בתפקידם. מה השתנה?
דינמיות וירטואלית
עניין מוזר. המציאות בישראל מתחוללת בשני מישורים שאין כל קשר ביניהם. המישור הגלוי הוא מישור הברברת הפוליטית. מישור זה, החולש על כותרות החדשות ומשתרע בעמודים 3-1 בעיתונים, רוחש ומבעבע פעילות בלתי פוסקת. ראש הממשלה מצהיר, שרת החוץ מבהירה, קונדוליזה רייס מבקרת, מורדי העבודה נפגשים, דיונים סוערים על תקציב הביטחון, על שיטת המשטר, על מינוי אלופים בצה"ל. מי שחי במישור הזה חי בתחושה של דינמיות מלהיבה, מהפכים דרמטיים מיום ליום.
ובמישור השני - המציאות האפורה, העובדות היבשות. וכאילו להכעיס, מתנהלת זו בניגוד גמור לתכתיבי הברברת הפוליטית. עיקרה של מציאות זו הם שני תהליכים עקרוניים, מהותיים, העוברים על החברה הישראלית כבר עשרות שנים: העמקת הכיבוש וסחרור ההפרטה. אלה תהליכים חד-כיוניים, המקצינים בעקביות מפחידה משנה לשנה. תנופת הבנייה בהתנחלויות ממשיכה, כאילו מפלגת העבודה לא בשלטון. המאחזים הלא-חוקיים עומדים על מכונם, כאילו לא פורסם דו"ח, כאילו לא ניתנה התחייבות לאמריקנים. ההנהגה הפוליטית המתונה של הפלסטינים מסורסת מכל סמכויות שלטוניות, כאילו אין לנו כל חפץ בהידברות. המסרים הפייסנים ביותר שהושמעו אי-פעם על-ידי נשיא סוריה נדחים בבוז, כאילו העורף הישראלי יספוג באהבה את הטילים שמכוונת אליו דמשק, לכשתפרוץ המלחמה. שירותי הבריאות מופרטים בקצב מטורף, תקציבי החינוך שוב מקוצצים, שוב אין כסף לתרופות, שוב אין כסף לשיפוץ כיתות לימוד, כאילו לא יושב בממשלה אביר המוחלשים והמקופחים.
או שמא לא כאילו? אולי אין כאן סתירה אמיתית? נדמה כי ברמה הגלעינית ביותר של השקפת עולמם, הפוליטיקאים הישראלים מכל קצוות הקשת, מכל העדות והמגזרים, חולקים תפיסת עולם אחידה להחריד: כלפי חוץ, אל הערבים - כוח ולב אטום. כלפי פנים, זה אל זה - כוח ולב אטום. אותה עמדה נפשית, בעצם, מזינה את הכיבוש ואת ההפרטה. והיא חרוטה כה עמוק בתוכנו, ועוד יותר עמוק במנהיגות שלנו, כך שמובטחות לנו עוד שנים ארוכות ומקוללות במחיצת הרעות החולות הללו.
משטר ההפרדה וההפרטה
למה אנחנו מתפתים להאמין, שוב ושוב, שהפוליטיקאי הבא, הגנרל הבא, קורץ מ"חומר שונה"? למה אנחנו מפקידים בידיהם שוב ושוב את ההכרעות הגורליות על חיינו, רק כדי לגלות כי הם נוהגים בהן זילות והפקרות? אולי כי נוח לנו להתרכז בדיבורים ולא במעשים, כך שההתפלשות בתוך הברברת משכיחה מאיתנו את השקיעה אל הברבריות.
למה אנחנו לא מוחים? אולי גם זה ניצחון של שלטון ההפרדה וההפרטה. להפריד בין יהודים לערבים, בין חמאס לפתח, בין עובדים חוקיים ללא-חוקיים, בין מעמד בינוני לבין עניים. כלומר, להפריד בין קבוצות שהאינטרסים המשותפים שלהם מאיימים על הסדר הקיים, באמצעות ליבוי האינטרסים המנוגדים שלהם. אין דבר המחזק שלטון יותר ממאבקים פנימיים בין נתיניו, מאבקים שסוחטים מהם כל אנרגיה אופוזיציונית חתרנית.
הנה רעיון דמיוני, מופרך לחלוטין: בפעם הבאה בה יוריד צה"ל גשם על עזה, נעצור לחשוב - מי בדיוק נרטב מהגשם הזה? למי אין מטרייה? מי מבחין בין טיפה לטיפה, בין נרטב לנרטב? את מי הגשם משרת, מי סיפק את מימיו, מה מסתיר מאיתנו מסך הטיפות? ומה יצמיח לנו הגשם הזה בבוקר המחרת?
לפנייה לכתב/ת 
