שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    איך אומרים קישקשתא בסינית?

    נירה רבינוביץ' משתתפת בסדרה החדשה של שי אביבי ("בשורות טובות"), שעולה בקרוב בערוץ 2, וגם מנחה סדנאות צ'י קונג בפסטיבל סגול שנפתח השבוע. בניגוד להרבה אחרים, היא מאמינה שמשהו טוב עובר על תעשיית הטלוויזיה. "שי אביבי והשאר, אלה אנשים עם מודעות. קרה משהו לדור הזה"

    לפני 10 שנים, כשנירה רבינוביץ' עוד גרה בסין, היא קיבלה טלפון עם הצעה לשחק את אמא של שירה (איילת זורר) בסדרה "פלורנטין". רבינוביץ' אמנם היתה בעיצומה של עבודה עצמית על התנסות באנונימיות, אבל החליטה לחזור לארץ לצילומים, כדי לגלות להנאתה שרוב הצוות הורכב ממה שהיא קוראת לו "ילדי קישקשתא". כשהגיעה לפני שנה ההצעה לשחק דמות קבועה בסדרה החדשה של שי אביבי, "בשורות טובות" - שעולה בנובמבר בערוץ 2 ועוסקת בחייו של טאלנט בתעשיית הטלוויזיה העכשווית - רבינוביץ' כבר לא היתה צריכה לעבור חצי כדור כדי להשתתף בתוכנית.

     

    צילומי הדרמה הקומית הסתיימו ממש בימים אלה, ורבינוביץ' מגלמת שם את אמא של אביבי, שכמו כל הדמויות האחרות בסדרה, עוברת תהליך. "היא קולטת את עצמה", מספרת רבינוביץ' בחיוך, "ואומרת 'כל כך הרבה אנשים נוסעים להודו לחפש את עצמם, חשבתי לעצמי שאולי גם לי מגיע לנסוע לחפש את עצמי? התחתנתי כל כך צעירה'. יש בה ניצוצות של אמא פולניה, אבל היא מאוד אנושית".

     

    אם שחקן צריך להביא משהו מעצמו אל הדמות, רבינוביץ' יכולה ללמד את רובנו דבר או שניים על תהליכים. היום, קצת אחרי גיל 60, היא כבר חוותה בין היתר מוות של בן זוג ואדם קרוב והחלמה מסרטן השד, ומצד שני מצאה חיים חדשים בתחום הרפואה הסינית ובעיקר באהבה הגדולה שלה – אמנות הלחימה הרכה הסינית, הצ'י קונג. בנוסף לעיסוק שלה ברפואה הסינית בבתי חולים, ניהול מגמת צ'י קונג טיפולי בקמפוס "ברושים" באוניברסיטת ת"א ולימוד התורה בבתי ספר לרפואה סינית, השנה היא תימנה על צוות המנחים של מסלול "יחסים ותקשורת" בפסטיבל "סגול" (החל ממחר, ה', ועד יום שבת בחוף דור טנטורה).

     

    "מה הקשר בין צ'י קונג ליחסים ותקשורת?" היא שואלת ועונה בעצמה. "בצ'י קונג מתרגלים מודעות והקשבה לעצמנו ולסביבה בכל רגע. ולפני שאנחנו יכולים לתקשר אנחנו מבררים – מי הוא זה שרוצה לתקשר? בלי לדעת את זה אי אפשר לגשת לתקשורת".

     

    ואת זה מבררים כל הזמן?

     

    "כן, כי זה כל הזמן משתנה. פעם אמרתי לבעל שלי את אחת האמירות הקלישאתיות האלה, אמרתי 'בואנה, נדמה לי שאתה לוקח אותי פור גרנטד'. אז הוא אמר 'בטח, מה, אני לא צריך?' וזה היה כל כך מתוק, ואני כל כך הרגשתי מטומטמת על שימוש באיזה קלישאה שמה פתאום אמרתי אותה? הוא אמר 'אני אוהב אותך, בוודאי שאני לוקח אותך פור גרנטד. את תמיד שלי. רגע, אני לא צריך?'".

     

    וגם בחיים האישיים שלך את כל הזמן במודעות הזאת?

     

    "אינשאללה, אני מקווה. הדרך מאוד ארוכה והמיינד עדיין מציף אותנו כל הזמן במידע מיותר. אני עדיין מחפשת כל הזמן את המקום השקט שלפי הצ'י קונג ממנו נובע הריפוי. כל החודש האחרון הייתי עם הנזירה הזאת (מראה תמונה), טנזין פאלמו, שהגיעה בהזמנת עמותת ידידי הדהרמה. אנחנו מביאים לארץ מורים לבודהיזם טיבטי, על פי המלצתו של הדלאי למה. 12 שנה היא היתה בהתבודדות במערה בהרי ההימליה, עכשיו היתה בארץ, זכות גדולה!

     

    "לפי הרפואה הסינית בגוף יש זרימה טבעית של אנרגיה. למשל בקיבה, הזרימה היא כלפי מטה. והרבה פעמים שאנחנו מתרגשים אנחנו מרגישים צרבות, טעם לא טוב, גרעפסים. הכיוון של הזרימה התהפך. או ברגש – הוא כל כך כעס שהדם עלה לו לראש. משהו בזרימה התפרץ בצורה לא מבוקרת והגיע למקום שעלול לגרום למחלה. אם יש מחלה הגוף אמור לרפא את עצמו. אבל הרגשות שלנו הם בעוכרנו. וכשהצ'י נתקע, מתחילה מחלה כעצירה או סטגנציה, חסימה ברמה האנרגטית. בצ'י קונג אפשר לטפל במחלה כשהיא עוד חסומה אנרגטית. אם מתחילה סטגנציה של חומר דם או ליחה, זה מבחינת הסינים גידול, חסימה שהתחילה ברמה האנרגטית ולא טופלה".

     

    כשאבחנו אצלך את הסרטן...

     

    "הייתי ברמת התפתחות אחרת. תמיד עשיתי פעילות גופנית, אבל מסתבר שאפשר באובר מאמץ ואפשר במאמץ הראוי. גם בריפוי של המחלה שלי בסרטן השד, כמובן הלכתי לרפואה מערבית וקיבלתי כימו והקרנות ונותחתי, אבל זה לא הספיק לי לכבות את השריפה. רציתי לחקור עמוק יותר מה היה המקור שאפשר לגידול סרטני להתרחש בגוף שלי, בהנחה שיש קשר מדויק לגוף ולנפש. למעשה כבר 20 שנה אני בתוך החקר הזה, וכשאני חושבת שהגעתי אני הולכת עוד קצת לעומק. ועוד עבודה, וזה לנצח.

     

    "אני יכולה בהחלט להבין למה התפתחה אצלי המחלה. הייתי שרויה באבל מאוד עמוק, הבעל הראשון שלי נפטר בגיל 34 מדום לב. הייתי בת 32 עם שתי ילדות קטנות, בתוך מקצוע שהוא זוהר אבל הוא דורש הרבה הרבה מאמץ והמון חיפוי ומסיכה. אני באבל כבד שיחקתי בקומדיה, והייתי שרויה בצער מאוד עמוק. אנרגיית צ'י בטוח לא חגגה באזור הזה ככה שמחלה היתה אובייס".

     

    צער שלא קיבל ביטוי.

     

    "או קיבל, אבל גם רציתי להראות לילדות בנות שבע וחצי וארבע, שיש המשך. אז כוחות מסוימים הן קיבלו בגלל שלא הסתרנו, תמיד דיברו וידעו שמותר לבטא רגשות והגעגועים היו באמת שורפים. כאבים פיזיים. הוא היה חבר שלי מגיל 16. אז היה ביטוי אבל כנראה לא מספיק. ועם התכונה של לנוע ולהתפרנס ולסוכך, בייחוד אם אני חושבת איך הרגשתי באזור בית החזה, זאת היתה תחושה מאוד צפופה שאני בחיים לא רוצה להרגיש. משהו סמיך, ללא מקום. בדיני האבלות של הסינים על איך בן צריך להתאבל על אביו, כתוב שהוא צריך לקפוץ ולצעוק ולנענע בידיו וברגליו עד כלות הכוחות, ודרך הגוף לשחרר את החסימה הרגשית מאזור בית החזה".

     

    ואם החבר שלי אומר שאני לא מרגישה אותו, למה הוא מתכוון?

     

    "שאת לא קוראת נכון את המפה או מתעלמת מסימנים שלו, או שכשהוא עשה סימן, קיבלת את זה לא נכון. אני שוב חוזרת לבעל שלי המתוק, אסף בן-נון, ואם מדברים על הליכה עם שינויים, בגיל 65 לוקחים ממנו את רשיון הטיס. ואנחנו בבורותינו כל המשפחה חשבנו: 'אוי, אסף יש לו פרס ביטחון ישראל, הוא יצר את הכפיר, הוא כזה גיבור וטייס בכל ישותו, ופתאום הוא לא יטוס, זה בטח יהיה סוף העולם בשבילו'. אנחנו, המשפחה הקרובה והאוהבת והמכירה, הנחנו שכשהוא יפסיק לטוס זה יהיה נורא ואיום. אבל הבנאדם הריאלי הזה, הנורמלי בלי לעשות סדנאות רוחניות, נזכר שחלום ילדות שלו היה לנגן חצוצרה. אז הוא נרשם לקונסרבטוריום של הילדים ביפו, והוא ניגן חצוצרה והופיע בתזמורת הילדים עם התלבושת האחידה שלהם. נפתחה בפניו שפה שהוא לא הכיר והוא נהנה מכל יום של החיים שלו. בפעם ראשונה בחיים הוא הולך לישון כשחושך וקם כשאור. פתאום הוא אוכל כשהוא רעב. והוא הכי ריאלי שיש, מהנדס אווירונאוטיקה".

     

    געגועים לילדות

    מאז שחזרה לארץ אחרי חמש שנות מגורים בסין, במהלכן רכשה גם את השליטה בשפה הסינית (מה לעשות שהמאסטרים הגדולים והזקנים ברפואה הסינית מהם רצתה ללמוד לא מדברים אנגלית. אם תרצו לשמוע את נירה שרה את המקבילה הסינית ל"אמא יקרה לי", לחצו כאן), רבינוביץ' חוזרת מדי שנה או שנתיים אל המדינה הצפופה. השילוב של יהודייה דוברת סינית הרשים את המאסטרים, שהסכימו להנחיל לה את רזי הרפואה הלאומית, מפני שתאמינו או לא – גם הסינים מאמינים שהיהודים חכמים. אלא שבהתחשב בתהליך שעובר על סין - כנראה בהשפעת המערב – כנראה שגם מיליארד סינים יכולים לטעות.

     

    "היהודים נחשבים אצל הסינים לחכמים. אז הם אומרים לך: 'באיזו דת את מאמינה?' ואני אומרת 'אני יהודייה' , אז הם אומרים 'היהודים מאוד חכמים'. ואז הם אומרים 'איינשטיין' ו'לָבּין בום בום בום', וזה היה לפני שרבין נהרג, זה היה רבין ומלחמות. אבל הם ידעו שליהודים יש שכל. אם אני גם יהודייה וגם רכשתי את השפה, והם יודעים שאת השפה הזאת רוכשים בהרבה חריצות, אז שווה להשקיע בי. ההורים אומרים לילדים 'תלמדי טוב טוב טוב'".

     

    זה גם אמא שלי אמרה לי.

     

    "הם ממש כמו האמהות היהודיות, האמהות הסיניות".

     

    אז למה לנסוע לשם? אפשר להישאר כאן.

     

    "יש בזה משהו. אבל הסינים של עכשיו מכניסים כבר 'תחרות', 'מה יצא לך מזה, איך תרוויח יותר כסף', לא 'איך תתפתח רגשית יותר טוב'. אני נוסעת כל שנה, אני רואה את השינוי. כשכולם היו עניים והיה קומוניזם אז ידעו שכולם פחות או יותר אותו דבר ולגדולים מותר, ותראי איך אני פוחדת מהסינים. אני מדברת וחושבת אולי אסור לי להגיד את זה. היום את יכולה למצוא במסעדה תפריט עם מאכלים שפעם היו רק של הקיסר, והכל פתוח למערב. עכשיו הילדים יותר שמנים ויש מקדונלד ופיצות ומרצדס בחלון ראווה. וכשאני שואלת אדם צעיר בן 30 אם הוא מתרגל צ'י קונג הוא צוחק ואומר 'מה פתאום. סבא שלי היה מומחה, אבל אני לא'. הדור הצעיר הוא הייטקי כמו הדורות שלנו, וכמו כל דבר הסינים יעשו טוב גם את זה, ומהר. מאוד מאוד מהר".

     

    וזה שינוי שמצער אותך?

     

    "בקטן, באגואיזם שלי, מצערת אותי כל סמטה שהרסו ואני נורא אהבתי. כי כשחייתי בסין בלי שפה, מאוד אהבתי את המשפחתיות. זה נובע מתנאים מסוימים – הדירות קטנות והפעילות היא בגנים הציבורים או בשכונה ליד הבית. אפשר לראות סבתא ונכדה סורגות, סבא שמלמד את הנכד שלו להקפיץ נוצה. את רואה משחקי רחוב שהיו בילדות שלי וכבר אין ואני מתגעגעת אליהם".

     

    הילת קישקשתא 

    גם אם התחושות של רבינוביץ' אל סין מהולות בנוסטלגיה אל מה שהיה פעם, התחושה שלה אל המקצוע הנוסף שלה, המשחק, שונה לחלוטין. האשה שעל ברכיה וברכיו הקוצניות של קישקשתא גדל דור שלם ונוסטלגי בפני עצמו, מאוד מרוצה מהדור החדש שמרענן את שורות הטלוויזיה הישראלית. לאחרונה היא שיחקה בתפקיד קטן בסרט "הבועה" של איתן פוקס, ועכשיו, כאמור, היא הצטלמה ל'בשורות טובות'.

     

    "העבודה על 'בשורות טובות' היתה נהדרת", היא מתמוגגת. "את רואה דור שצמח פה ויודע ומרגיש וחושב, עבדתי עם הבימאים עודד רסקין ומיכל ליבדינסקי (אשתו של שי אביבי) וזה תענוג להיתקל באנשים האלה, אני סומכת עליהם. ואני רואה שזה לא סותר, אפשר לשמור על המקום הזה, השקט, תוך כדי עשייה. אני רואה שאלה צילומים לסדרה, שבדרך כלל היו משוייכים אצלי ללחץ ומתח, והפעם כולם זרמו בתוך משפחה אוהבת אחת".

     

    והלחץ והמתח האלה שזכרת, הם היו הסרט שלך?

     

    "חלקם. וחלקם... לא ניכנס לזה, אבל יכולה להיות גם הבנה מוטעית של האנשים שעוסקים במקצוע, 'כרגע מה שאני זה הכי חשוב'. הרבה פעמים אתה לא יכול לשנות את הסביבה, אבל אתה משתנה וזה משפיע. גם אנשים אחרים עשו שינוי, הם יותר מודעים. שי אביבי והשאר אלה אנשים עם יותר מודעות. קרה משהו לדור הזה".

     

    הצ'י קונג השפיע על המשחק?

     

    "כן. אני משחקת מאותו מקום. כשהייתי בלהקה שיחקתי מאינסטינקט פראי, שגם היה בסדר, אחר כך מגיעים לימודי הדרמה ואת עוברת את כל הסיפור והיום את יכולה לעזוב הכל, זה כבר מגיב לבד. מהמקום הזה של הצ'י קונג את תהיי רעיה טובה יותר, אשת עסקים טובה יותר, שחקנית טובה יותר".

     

    והיום המשחק פחות תובעני בהתחשב במה שהגדרת קודם?

     

    "יכול להיות שכן, הכל יותר קל היום. אני אוהבת את שני המקצועות שלי מאוד ואוהבת לשלב ביניהם. גם קישקשתא וגם מה שאני עושה עכשיו מגיע ממקום אוהב".

     

    עדיין הולכת מסביבך היום איזו הילת קישקשתא.

     

    "כן, והחיוך שנסוך על פני המזהים הוא כל כך מתוק, לא בגלל שאני שחקנית כל כך טובה, אלא שאני מחזירה אותם למקום ורוד אצלם. מקום ראשוני, נקי, של ילדות. המקום הזה שכל האופציות עוד פתוחות. בצ'י קונג אנחנו יכולים לתרגל 36 פעמים, וכל אחת מהן צריכה להיות עם תחושה של הפעם הראשונה שראיתי תוכנית בטלוויזיה כשהייתי בת ארבע. לזרוק את הקיטבג ולחזור לתחושה שהייתי ילד קטן ועשיתי את עצמי חולה כדי להישאר בבית ולראות קישקשתא. בגלל זה אני מרגישה כל כך בת מזל להיות משויכת בקרב דור שלם למקום הזה. להיות חלק מהמקום הנקי הזה, שאני מאחלת לעצמי להישאר בו כל החיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נירה רבינוביץ'
    רבינוביץ' בסין. נפתחים למערב, יותר מדי
    צילום: נירה רבינוביץ'
    קישקשתא. מרגישה ברת מזל
    לאתר ההטבות
    מומלצים