ידנו מושטת - לימין
מה אמור אבו-מאזן להבין מאולמרט, שקורא לפגישה והידברות - ועושה הכל כדי לצרף לממשלתו את ליברמן?
יותר מארבע שנים וחצי מונחת יוזמת השלום הסעודית על השולחן, והנה קורא השבוע מאיר שטרית להידבר עם העולם הערבי על בסיס היוזמה. "בואו נדבר", אומר השר, אשר המשרד שבראשו הוא עומד הנפיק בחודשים האחרונים מאות מכרזים חדשים לבנייה בהתנחלויות. הלך הרוח הדברני הזה לא פסח גם על ראש הממשלה, אשר קרא בנאומו בכנסת
לראש ממשלת לבנון וגם לנשיא הפלסטיני להיפגש באופן מיידי ו- נכון, לדבר.
סניורה, כידוע, דחה את קריאתו של אולמרט על הסף. מי יודע, אולי העומס של שיקום הריסות מדינתו לאחר המלחמה לא משאיר את עיתותיו פנויות לכינוסי פסגה כעת. לאבו-מאזן, מאידך, אין את ה"פריבילגיה" להשיב את פניו של אולמרט ריקם, ועל כן יש להניח כי הוא האזין לדברים כשחיוך מר על פניו; שוב הוא מוצא עצמו בעל כורחו כניצב במחזה הישראלי, "ידינו המושטת לשלום". בזמן בו נאם אולמרט מעל הדוכן בכנסת היה אבו-מאזן בעמאן, שם אמור היה להתכנס הוועד המרכזי של תנועתו כדי למצוא מוצא מהמשבר הנוכחי ברשות. ואולי טוב שהיה שם - אילו היה בעזה, למשל, ייתכן שהדי ההפגזות הישראליות היו מעמעמים במשהו את הצהרות השלום של ראש הממשלה.
יש להניח שהנשיא הפלסטיני עוקב בתשומת לב רבה אחר מהלכיו והתבטאויותיו של אולמרט, בפרט בתקופה האחרונה. מן הסתם, לא נעלמה מעיניו גם חתירתו המוצהרת לצרף את אביגדור ליברמן לממשלתו. מה אמור נשיא פלסטיני להבין מראש ממשלה ישראלי, אשר קורא לפגישה ולהידברות מיידיים מחד - ופועל לצרף לממשלתו את הסמן הימני על הסקאלה מאידך? האם האמירה הלקונית בדבר אימוץ קווי היסוד של הממשלה מצד "ישראל ביתנו" אמורה להניח את דעתו? ואולי המסקנה ההגיונית יותר היא שזאת ממשלה שבעצם לא אומרת דבר, ועל כן מאפשרת לליברמן ולזוכה פרס נובל לשלום לדור בכפיפה אחת? ומהם באמת קווי יסוד של ממשלה, אשר קברה במו ידיה את סיבת הקיום האולטימטיבית שלה - תוכנית ההתכנסות?
כל זאת לא בא, חלילה, כדי להטיל ספק בכנות כוונותיו של אולמרט להיפגש ולהידבר עם אבו-מאזן; אדרבא, עם אביגדור ליברמן לימינו, יש להניח כי ירגיש הרבה יותר נוח ללחוץ את ידי הנשיא הפלסטיני. גם ליברמן, קרוב לוודאי, לא יתאמץ למנוע שיחות מן הסוג הזה - הוא נמצא באזור כבר מספיק זמן כדי לדעת שבסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין דבר עקר יותר מקיום שיחות עם פרטנר שלא אומר דבר. באופן פרדוכסלי, עצם קיומן של שיחות יספקו לישראל את מעטה המהוגנות לו היא זקוקה בזירה הבינלאומית, ואשר בחסותו תוכל להמשיך ולעבות את מפעל הכיבוש ולסכל כל אפשרות של מימוש אותן שיחות לכדי הסכם בר-קיימא.
בסיכומו של דבר, שתי הקריאות שהפנה אולמרט מעל הדוכן - לסניורה ולעבאס - הן חלולות באותה המידה. אלא שבניגוד למצב עם לבנון, סחבת, שלא לומר הונאה נוספת מול הפלסטינים עלולה להיות הרת-אסון. הגיע הזמן להפסיק לדבר על "שיחות שלום", ולהתחיל לדבר על הסכם שלום יישומי. אחרת, נמשיך לדבר את עצמנו למוות - ולא רק במובן המטפורי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
