אל תיקחו לנו את השפעת
בתוך סינדרום חיסוני השפעת ששטף את המדינה השבוע - מהכותרות שטענו כאילו החיסון ממית ועד לרגע שבו הפשיל שר הבריאות הנכבד את שרוול חולצתו כאחרון הנרקומנים וקיבל את הדקירה כמו גבר - כמעט שנשתכחה השאלה האמיתית שהיתה ראויה להשאל בנסיבות העניין. והשאלה היא מי בכלל צריך חיסון נגד שפעת.
לפני שאתם מסתערים עלי עם החולים, הילדים והקשישים שעבורם שפעת עלולה להיות צרה צרורה, בואו ונפרוט את העסק הזה לפרטיו: חיסונים נגד שפעת הם חלק ממה שמכונה מערך הרפואה המונעת, כלומר השקעה שאת פירותיה תקצור המערכת בעתיד. בדומה לפרסומים שקוראים לציבור להימנע מעישון, להגביר פעילות גופנית ולעבור בדיקה לגילוי מוקדם של מחלות שונות, גם במקרה של השפעת מדובר במשהו שאמור לחסוך למערכת ימי אשפוז בעת מגיפת השפעת, אינטרס משותף של משרד הבריאות וקופות החולים. עכשיו בואו ונסכים על עוד עובדה: לכלל הציבור, כלומר מי שאינו נמצא בקבוצת סיכון ספציפית, השפעת איננה מחלה מסוכנת. סכנותיה, אם וכאשר, הן בדרך כלל פועל יוצא של סיבוכים שנגרמים בעקבותיה, כשהחולה לא מחלים לגמרי וגופו המוחלש נפגע מנגיפים אחרים, זיהומים ושאר מרעין בישין.
במילים אחרות, עבור רוב אזרחי ישראל - אנשים בעלי בריאות כללית תקינה בגילאים 70-7 - נזקה העיקרי של השפעת הוא כמה ימי מנוחה, חופשת מחלה מלימודים או עבודה. וכאן מוכרחים לשאול את השאלה: מה לעזאזל כל כך רע בכמה ימי מחלה?
תה לנשמה
חלק מרגעי הקסם של ילדותי היו בימי השפעת העונתית. מאמא שמניחה יד צוננת על מצחי הקודח, דרך כמויות בלתי הגיוניות של תה, וכלה באוכל טעים במיוחד שיפצה על התיאבון שנפגע. אחרי היום הראשון, הנורא, זה עם החום והכאבים, היו מגיעים שני הימים הכיפיים ביותר, אלה שבהם ההרגשה הכללית משתפרת: טלוויזיה לימודית על הבוקר, חברים ש"מביאים שיעורים" בצהריים, ובעיקר התחושה ההיא שכילד היה לי קשה לעמוד על טיבה - תחושה של יציאה כפויה מהשיגרה, שרק היא מאפשרת להשקיף על החיים מזווית בלתי שגרתית.
גם כמבוגר שנאלץ לעבוד לפרנסתו וכאבא-עבודה שממנה משחרר רק המוות, נותרו בשפעת העונתית אותם יתרונות בסיסיים. ביום הראשון אתה מרגיש איך היא מזדחלת במעלה העצמות והשרירים ומתחיל לנסות לדחות פגישות, או לצלוח את אלה שאינן ניתנות לדחייה בעזרת משככי כאבים ומורידי חום. אחר כך, כדרכו של כל גבר חולה, אתה מכריז על סופך הקרב: נפרד מהאישה, מנסה להנחיל עוד כמה זכרונות לילדים. מאוחר יותר אתה הופך ליצור ילדותי ובלתי נסבל, כך לפחות על פי האישה (שבתוך תוכה, הרשו לי לנחש, דווקא מוצא חן בעיניה חוסר האונים שלך). ביום השני והשלישי אתה מגלה שכל הדברים החשובים, אלה שהיה נדמה לך שאוי ואבוי אם לא תספיק לבצע בזמן, יכולים לחכות בקלות עד שתחלים.
מפה ומשם אתה מחבר את שלושת ימי המחלה שלך לסוף השבוע וזוכה בבוננזה האמיתית של השפעת: פסק זמן מכל הדברים הרעים והטובים בחייך, ממש כמו שירות מילואים קצרצר. זה הרגע שבו אפשר להחליט להחליף את מקום העבודה, את הרכב, את האישה - בכוונה אני מונה את הדברים לפי סדר החשיבות - או לפחות לחזור אל כל אלה בכוחות מחודשים.
העכבר שחלה
ברור למה "המערכת" מנסה לקחת מאיתנו את השפעת עוד בטרם התחוללה: השפעת היא קוץ בישבנו של הממסד, מחווה אחרונה של הטבע לחירות הפרט, חופשה לא מוסדרת, תקלה בפס הייצור שמעדיף לכמת את התפוקה שלנו ולמנות אותה ביחידות ידועות וברורות מראש. השפעת היא התחנה הלא צפויה היחידה כמעט שנותרה לנו על המסלול של מירוץ העכברים שבו מתנהלים חיינו. אז לוותר על כל זה תמורת דקירה מאחות חמורת סבר?
לפנייה לכתב/ת 
