הצרת בלפור
ביום השני של חודש נובמבר ימלאו 89 שנים למסמך הציוני החשוב ביותר, במובנים מסוימים חשוב אף יותר ממגילת העצמאות. הכוונה היא להצהרת בלפור, ואם רובכם חושבים שאני מגזים, זה רק כי לשני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני נוח לטאטא אותו מתחת לערימה של טעויות היסטוריות ולגרום לו שיישכח.
נתחיל בעובדות: ב-2 לחודש נובמבר 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, פרסם הלורד בלפור, שר המושבות בממשלת הוד מלכותו, הצהרה לפיה הממשלה "מביטה בעין יפה" על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מצב היישוב העברי בארץ היה אז בכי רע: מלחמת העולם הראשונה כמעט שהכחידה את מעט היהודים שגם כך לא חיו כאן ברווחה. תל אביב, סמל למעשה הציוני, היתה לעיר רפאים וכמוה הישוב היהודי בערים העתיקות של ירושלים, טבריה, צפת ואחרות. מי שגויס לצבא התורכי בקושי חזר, מי שלא התגייס, נרדף. כלכלת הארץ היתה משותקת ועזובה שרתה כמעט בכל.
קשה להפריז בחשיבותה של ההצהרה; די אם נזכיר שבריטניה של אז היתה חשובה ועוצמתית יותר מארצות הברית של היום. פרסום ההצהרה לא היה סוף הסיפור של המאבק הציוני להכרה בינלאומית. למעשה, הוא היה ההתחלה: בפעם הראשונה נוצק הרעיון האוטופי של הרצל לתבנית מדינית ברורה. קרבות מרים וקשים עוד היו צפויים לציונות בשלושים השנים הבאות עד להחלטת האו"ם בנוגע לסיום המנדט הבריטי, אך הצהרת בלפור היתה המדריך הנעלם שעל פיו פעל המנדט הבריטי בשנים הראשונות להחלתו בישראל, עד שהפך לפרו-ערבי.
הנקודה היהודית
האינטרס הישראלי לטשטש את מה שבמשך שנים נחשב להישג המדיני החשוב ביותר של הציונות, מורכב משניים. ראשית, בתחילת דרכה הסתפקה הציונות במועט - די היה לה בבית לאומי ולא היו לה שאיפות טריטוריאליות מהסוג שמנחה את מדיניותה בארבעת העשורים האחרונים. שנית, ההצהרה התייחסה גם לרוב הערבי שחי כאן אז, ולמי שגדל על מורשת ה"יש מאין" לא נעים להיזכר שלא הכל כאן היה ביצות וטרשים לפני שגאלנו את הארץ מעליבותה.
אבל דווקא ההיבט השני הוא המרתק יותר: להצהרת בלפור, כמו לרבות מהצהרות התמיכה של מנהיגים בינלאומיים בחזון הציוני, יש שורשים אנטישמיים מובהקים. בלפור לא היה אנטישמי כמובן, אבל הוא בהחלט הושפע מהאמונה כי יש מעין "אחווה יהודית", שמנהלת את מדיניותה על פי מה שטוב ליהודים.
צריך לזכור כי בימים ההם נחשבו "הפרוטוקולים של זקני ציון" לחומר קריאה, שגם מי שסלד ממנו חשב שאולי יש בו גרעין של אמת.
חיים וייצמן, הרוח החיה שמאחורי ההצהרה, ידע את צפונות ליבו של הלורד בלפור והעדיף ליצור את הרושם כי דאגת ממשלת בריטניה לגורל התנועה הציונית אכן קשורה ליכולתם של יהודים רבי השפעה לסייע לממשלה הבריטית. היום זה נשמע כמעט מגוחך, אבל בשלהי 1917 לא נשאר בקופת האוצר הבריטי כסף אלא לניהול המלחמה במשך שבועות ספורים בלבד. בספרי ההיסטוריה של בתי הספר מוזכרת הצהרת בלפור כחלק ממאמץ דיפלומטי בריטי - יחד עם הסכמי סייקס-פיקו ומכתבי מק-מהון - לגייס תמיכה רחבה בעת מלחמה. אבל הסיבה האמיתית לרצון "להתחבב על היהודים" אינה מוזכרת כלל.
במחשבה שנייה, אולי נסחפתי עם הביטוי "נשמע מגוחך". גם כיום עומדת האמונה בדבר כוח יהודי כלל עולמי ורב השפעה בבסיס מערכת השיקולים של רבים ממנהיגי העולם. הבולט שבהם הוא פוטין, שדואג לטפח את היחסים עם הקהילה היהודית בארצו, מתוך אמונה שלמנהיגיה יש קשר ישיר להחלטות המתקבלות בבית הלבן.
הנקודה הבן-דודית
גם לפלסטינים נוח לטשטש את ההצהרה. ראשית, כי יהיה עליהם להודות בכך שכלאום, הפלסטיניות היתה פיקציה במשך שנים רבות, בעוד שהתנועה הציונית קיבלה לגיטימציה למהלכיה כבר מראשית דרכה. אבל בעיקר מפני שלפלסטינים יש אינטרס ברור לטשטש את השנים הראשונות לסכסוך הישראלי-ערבי. נוח להם להציג את חזות הסכסוך כרעה חולה שמקורה בפשעי "הכיבוש" המתמשך, טענה שלמרבה הצער קנתה לה אחיזה רחבה בעולם ואף בישראל - בעוד שלמעשה, ניסיונות הטבח של ערביי ישראל כנגד יהודי הארץ החלו כבר בתקופה שבה נקנו אדמות הארץ בכסף מלא, ועוד לא היה מה לדבר על "כיבוש" כלשהו.
פחות מחמש שנים אחרי הצהרת בלפור החלו פעולות האיבה, שנמשכו גם כאשר היתה לפלסטינים הזדמנות להשיג הישגים מדיניים שהיו עולים על כל מה שיכלו להשיג אי פעם, ושנמשכות עד היום.
אלא שעם כל הבעייתיות שמעמיסה ההיסטוריה על הזיכרון הקולקטיבי, כדאי שלפחות ביום השנה נזכור את אחד הרגעים המכוננים החשובים ביותר בתולדות הציונות. רגע שאלמלא הוא, ספק אם מי מאיתנו היה כאן היום.
לפנייה לכתב/ת 
