שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רחל חולה וצעירה"
    "המחלה מתחילה להשפיע גם על המחשבות בראש של רחל. לאט-לאט היא מפסידה את המלים שהיא צריכה להגיד לי, ואני לא יודע איך לתפוס אותן". קטע מתוך "יתומים", הספר החדש של סמי ברדוגו

    שני דברים קשים קורים בחיי. אשתי כנראה חלתה, ועם זה באו הימים הרעים. בראש שלי זה יותר משני דברים. רחל והימים מתרחבים לעיגולים גדולים ומתערבבים באוויר שאני נושם ומכניס לבית, שגרים בו גם שני הילדים שלנו. כל זה מביא אצלי מצב שונה ממה שהיה קודם. אני מתקשה לחשב מתי התחלתי לראות סימנים ראשונים וכמה זמן אני מודאג. רחל לא מספרת לי הכל. עוד לא ניגשתי אליה לשאול איך הגוף שלך מרגיש ומה את מצפה שיקרה. גם היא לא מצפה שיקרה משהו, והיא משהה את הדיבורים אתי.

     

    היא כנראה מתנהגת ככה בגלל הילדים הקטנים. בעיניים שלהם אנחנו חזקים ובטוחים. קשה להם לגלות סימנים של חולשה אצל רחל. בשבילם היא נשארת אותו דבר בכל רגע. שניהם מרגישים בדיוק כמוני בגילם. כמוהם גם אני לא ראיתי אשה צעירה חולה. חשבתי שאין אמא שיכולה להיות כפופה כל-כך נמוך ולהרגיש שבורה וחלשה מכל פעולה שהיא עושה. אני מבין את ההתנהגות הילדותית שלהם. יש בה טיפשות גלויה ששומרת אותם. הם כל-כך רחוקים ממני ולא יכולים לחשוב כמה קושי יש בימים האלה.

     

    היום אני לא יודע איך להמשיך. רק השעות נותנות לי קצב, מכניסות אותי לדרך המוכרת של הבית והעבודה, שמות אותי בחדרים עם הילדים ועם רחל ששוכבת

    מקופלת על הספה בסלון. אני לא יודע אם אני עייף. אפילו הבלבול נעשה ברור לפעמים. אין לי מושג לאיזה כיוון ללכת ואיך להציל את מה שקורה כאן. מחוץ לבית אני מזהה משהו דומה בפנים של אחרים, אבל אף-אחד לא אומר שנמאס לו. הצעקה השקטה יושבת רפויה באוויר. אולי כבר צעקו אותה כמה פעמים, אבל עכשיו היא אילמת ומצטרפת אל הקולות הבינוניים בבניין שאני גר בו וברחובות שאני הולך בהם, במרכז פתח-תקווה.

     

    זה הרבה מדי שהכל קורה יחד. אילו רחל היתה כמו תמיד, אולי היה לי קל יותר. שנינו היינו עומדים מול הימים האלה וקצת שוכחים מהם. רחל היתה מושכת אותי להתרכז בילדים, כמו שניסתה לעשות מהיום שכל אחד מהם נולד. לה זה פשוט לראות אותם בעיניים נקיות ולהבין למה הם משחקים ומדברים דווקא בדרך שלהם, בשפה המשובשת הזאת שמחברת אותם יחד, כאילו הגמגום והעצירות בדיבור הם דבק בין שני הגופים העדינים. לי היא כל הזמן אמרה, "תנסה, תנסה להיות עם סבלנות אחרת", והמשיכה עם עצמה, כי לא ניסתה לשכנע אותי להיות כמוה ולהכיר עדינות מהסוג שלה. לרחל יש שיטה של דיבור ומגעים שכנראה נולדה איתם. היא לא צריכה להתאמץ כשהיא מסתכלת על הילדים ומפרשת את המלים הקצרות.

     

    אני מוכן לקבל מרחל כל מה שתגיד לי, מוכן ללכת אחריה לאן שתבקש. ככה נצטמצם בבית שלנו, נהיה שבט של ארבעה שמתרחק מהחוץ ומנקה את עצמו מכל דבר שחור ופצוע. אבל עכשיו רחל עייפה מדי. הדאגות שאנחנו מנסים להתרחק מהן פחות חשובות לה, כי יש אצלה סדר-עדיפות שונה. הגוף קובע לה התנהגות זרה שלא נתקלתי בה. היא עדיין מפתיעה אותי בבחירה שלה להיות מקופלת. בתוכי אני נמשך אחרי מחשבה ארורה ובוגדנית, שהצליחה להשתרש באיברים הפנימיים שלי וכאילו אומרת לי שלמרות הכל, רחל יכולה להתרומם ולהרגיש טוב יותר, ואם רק תרצה היא תצליח לעשות מאמץ קטן ותצא לדו-קרב פרטי מול הכאב העייף שפלש לגופה, תיאבק בו ותחצה אותו, עד שתראה את גבולות הבית שלנו ואת השטחים שהתרחקה מהם וכמעט שכחה שהם המקום שלה.

     

    איך רחל היתה מגיבה אם הייתי מדבר לידה ככה. חולשה נוספת היתה נכנסת ללב היציב שלה. ייתכן שהיתה כועסת ורואה אותי מפר אמונים. אני מכיר טוב את ההתנהגות של רחל. היא קוראת אותי כמעט מדויק ולוכדת דברים במחשבות שלי. אם לא הייתי רואה אותה שוכבת היום, כנראה היתה באה אלי אחרי שתיקה של כמה ימים. למה אתה יוצא נגדי, היא היתה שואלת, ומנסה להבין איך קורה שאני משתנה ומפסיק להאמין שהיא אשה טובה, אחת שבחרה לקשור אתי קשר ולהאמין שאף-פעם לא נילחם אחד בשני. אחר-כך היא היתה מרגישה פגועה והיתה יודעת לסלוח לי במהלך שבוע, להעביר לי סימני החלמה ולהפוך אותי לאיש שלה כמו בנקודת ההתחלה, איש נקי ממחשבה ומרצון להרס.

     

    אבל היא עוד לא מדברת אלי. כבר שבועיים שרחל הרבה יותר חלשה. בשלושת הימים האחרונים השכיבה על הספה מכניעה אותה. כמו מסוממת היא הולכת אליה ומפילה את הגוף על הכריות האדומות. רק שם היא מוצאת איזה מסתור, נמשכת עם עיניים חיוורות אל הצבע האדום של הבד, עוצמת אותן ומיד נרדמת. אני עומד מאחורי הספה ולא רואה את כולה. אפשר להרגיש שהיא בשינה עמוקה, שהולכת ומתחזקת עם קולות נחירה דקים, כמו נשימה מדברת שהיא לא שולטת בה. השפתיים כמעט נוגעות בשמיכת הפיקה שמכסה אותה. אני מתרחק מהספה. קולות הנחירה נשמעים מרחוק מחוספסים.

     

    רחל חולה וצעירה, היא מתחילה להידרדר הרבה לפני והרבה לפני שעשיתי הכנה לשבר כזה ולקולות רעים שבאים מגוף של אשה. הרעשים האלה כבר לא מביכים אותי, ואני מבין שגם רחל יכולה להיות גסה ולא מנומסת, אפילו אם היא רזה ואמא של שני ילדים. כן, אני מכיר את זה אצלה ומכניס לתוכי עוד ועוד ידיעות, עוד לימודים ושיעורים שלא חדלים, שנתקלים בי גם אחרי שאמרתי לעצמי, "אתה איש מבוגר וזהו זה - הגעת אל הגיל הנבון והנה הוא מולך". כשהבנתי את זה ידעתי שהיו ויש גברים אחרים שהם בדיוק כמוני. הרגשתי שהעולם כבר לא צריך להפוך אותי לגבר, כי אני באמת כזה.

     

    הידיעה שאני איש מבוגר לא היתה פליאה או זעזוע. היא באה אלי ממש לא לפני הרבה זמן, כשהייתי במקום העבודה שלי בלשכת הרווחה. ישבתי בשולחן מול שני טפסים ריקים והיה לי פתח זמן שיכולתי לשקוע לתוכו. עשיתי חישובים קצרים על עצמי בתמימות סתמית ובלי כוונת עומק, ואז, ברגע אחד, באה לי המחשבה הפשוטה הזאת. רחל היתה הראשונה שבחרתי לספר לה. התקשרתי אליה והצטערתי שהיא לא על-ידי. לחשתי שאחרים לא ישמעו, והיא אמרה, "אני לא שומעת אותך". דיברתי בשקט אל השפופרת, "עכשיו זה ברור לי", "מה, שמואל?" היא שאלה והיתה רחוקה. אמרתי לה שהגיל שלי מבוגר, ואני מבין שזה בסדר, וכמה טוב שאני איתך ועם שני הילדים שנולדו לנו כאן. היא שתקה רגע ואני אמרתי לה שוב, "אני איש מבוגר, ואי-אפשר להתחמק ולברוח לדבר אחר". לא ראיתי אותה מחייכת, והיא ענתה שזה מזכיר לה את השיחות שלנו מהזמן שרק הכרנו. היא שמחה שהרגשה טובה באה עלי והאמינה שהמקום והזמן מתאימים את עצמם אלי ואל האנשים שאני אוהב.

     

    אני לא כועס על רחל שהיא חולה. משהו אחר אני מרגיש עכשיו, ואין מי שישמע אותו. הדיבור אל הילדים בכלל לא אפשרי. נחוץ לי עוד זמן לחכות להם. הרבה שנים צריכות לעבור, והן נראות חסרות-היגיון בשבילם ובשבילי. כל-כך קשה לדמיין אותנו יחד בתמונה בעתיד. בינתיים אני בסדר איתם. הם לא יודעים שבאתי לישראל ממקום רחוק. בשבילם אני אבא רק של פה, והם לא מבחינים כמה הימים פה קשים ומתהדקים, כמעט עושים חגורה סביב הבניין שלנו.

     

    כל האחרים מרגישים את זה. גם רחל מבינה אתי שיש תקופה לא טובה בארץ, והיא זמנית. אני צריך את העזרה שלה. בעיקר את איך שהיא מובילה את הבחירות שלנו על הבית והעבודה. היא צריכה להזכיר לי כמה חשוב לעצור לפני שמדברים אל הילדים, כמו שהסבירה והביאה את הדוגמה של המכונית שחייבת לעמוד על ארבעה גלגלים לפני תמרור עצור. אני רוצה לומר כמוה, "רק בילדים ננסה להתרכז עכשיו ונשכח מהשאר". רחל חזרה על המשפט הזה כמה פעמים, כאילו זאת ססמה שצריכה לעזור לנו בקבוצת הבית. עכשיו אני מסכים לזה יותר מכל, ומוכן למצוא מרץ חדש, ללכת קדימה עם המשפחה שלי, אפילו לרוץ בקצב אחיד ומלוכד, ואם יהיה קשה לאחד הבנים הקטנים, נעזור לו בתורות, פעם אני ופעם רחל תלך בראש.

     

    רחל תבין אותי אם אתאר לה תמונה דמיונית כזאת. היא אשה מודרנית ומוכנה. אין לה שפה שופעת. הביטחון שלה משאיר אותה כמעט מאושרת בגלל התקופה החדשה הזאת של הנשים החזקות. בעולם כבר מקבלים את זה כמו עובדה של החיים. אני רואה מה נעשה גם בלשכת הרווחה. כאן כבר מזמן יש יותר נשים. שתיים מנהלות את הסניף, ואחת אחראית עלי. יש בינינו חיבה טובה. היא לא יודעת הרבה על מה שבדרך-כלל קורה אצלי בבית. היא בטח גם לא מנחשת את מצבה של רחל בזמן האחרון. עוד לא עדכנתי אף-אחד, ואני לא יודע אם רחל דיברה עם מישהו על הגוף המתעייף שלה.

     

    המנהלת שלי פגשה את רחל יחד אתי כמה פעמים. בפעם הראשונה היא אמרה לה שאני חומר מרענן בין כל הבנות בלשכה. היא היתה נעימה ופתוחה בעיניים, כמו תמיד. רחל חייכה אליה חזרה, מנומסת ועצורה. הרגשתי שהיא שמחה עלי ליד המנהלת הסבלנית, יודעת שאני חלק ממנה, נכס שבנתה אתי. המנהלת הטובה שלי לא שמה לב לדיבורים הפנימיים בינינו. אולי רק ראתה את החיבור שאני ורחל יודעים לעשות והרגישה נוח שאני חלק מלשכת הרווחה.

     

    עכשיו אני נזכר באווירה הטובה שיש במשרד שלי. הכל שם בזרימה שקופה שעוברת בחדרים הקטנים ובפינות. אנחנו, עובדי לשכת הרווחה, לא שמים לב לשינויים שממשיכים ממש לידנו. אי-אפשר שרחל לא תהיה חלק מהשינוי הזה. רק המחלה שלה מרחיקה אותה מהבנות שאני מכיר כאן. היום היא אשה נבדלת, שכואבת סבל אפור עם עננים שחורים מסוג עתיק, כאלה שאני מדמיין אותם בזמנים הרחוקים לפני מאה שנה ויותר, כשהבתים היו לחים ומכוסים בערפל תמידי, והחושך שלט באמצע היום. בראש שלי רחל כמעט חוזרת לתקופה הזאת של הלכלוך והזיהום ששלטו באימפריות של אירופה, כשהאיכות לא היתה קיימת והפנאי עוד לא הומצא. בגלל זה נמחקו בימים ההם הנשים ונפלו חולות וסוחבות עוברים מתים בבטן עד שנשכבו על דרכים עירוניות ליד פתחי ביוב.

     

    העור הלבן של רחל לא נראה נקי, ואולי עוד יצהיב. אני מצטער על הדמיון הישן שבא לי עליה ורוצה להוציא אותה מהעבר שלפני המהפכות המודרניות, להחזיר אותה אל הרפואה הבריאה ואל המחשבה הנכונה. רק שתתחיל להיות דומה לנשים שאני רואה בדרך, כאלה שגרות בפתח-תקווה ואולי אפילו יוצאות לעבוד בעיר אחרת ושמחות לחזור לדירה בבניין שלא נמצא במרכז, בניין נעים ולבן, שמסודר בגינה צנועה עם שתילים קטנים של עיר, שיחים שאף-פעם לא יגדלו לעצים של טבע.

     

    כאלה נשים אני ורחל מכירים היטב. כולן יחד מעבירות אלי עוד ידיעות, מוסיפות לי שיעורים על מה שקורה בארץ. אני זוכר ולומד בעל-פה ובעיניים שהנשים במדינה אחרות בראש שלהן, והן רזות בעור הכהה והשזוף, הולכות במחשבה חבויה שמראה איזו גאווה עלובה. הן מצחיקות וטיפשות, מסתירות ממני משהו שאני כמעט מזהה. אבל אני לא רוצה לראות ולהרגיש אותן יותר. בימים האחרונים אני מזיז מהן עיניים ומרגיש כמה הן רחוקות מלהיות נשים מדרגה ראשונה.

     

    לי יש זיכרון של אשה וגברת אמיתית. כשהייתי ילד בגטו הלבן של אפריקה עמדו לידי נשים רציניות בתוך הבית הגבוה שלנו. הן היו עגולות, הבשר של הרגליים שלהן היה בהיר ולא נסתר בגרביונים שקופים. כולן לבשו שמלות מבריקות מבד סטן, חשפו את הכתפיים החלקות ואת הצוואר הדק, שהמשיך את עצמו דרך הפנים הצוחקים, המאופרים בצבע ורוד ואדום. משהו נעים וקליל נח על הלחיים והתחבר עם ריח בושם ועיניים פתוחות, שתמיד היו בהירות וירוקות, סימנו משהו של מטה ומעלה, איפה שהשיער אסוף בתסרוקת נכונה של הימים ההם, נעוץ היטב בסיכות ראש שלא נראות. רק הנשים האלה ידעו לגלגל את השיער ולעטוף את הלב. הן ישבו על כיסאות והרגישו מקסימות, אמרו ללב שלהן, "אנחנו הנשים העדינות", וליטפו את הרגליים מול עיני הגברים שהסתובבו לידן.

     

    המחלה מתחילה להשפיע גם על המחשבות בראש של רחל. לאט-לאט היא מפסידה את המלים שהיא צריכה להגיד לי, ואני לא יודע איך לתפוס אותן. אבל אולי עוד לא מאוחר לגשת אליה. אפשר להגיע עד לספה, לשים יד על השמיכה, לנענע או לטפוח קצת, לא להכאיב ולא לעשות כוונה של בהלה, רק מכות קטנטנות על הפיקה הדק שיעביר אליה את תנועת האצבעות, עד שתרגיש אותן ותזוז קצת, אולי תשחרר את הקיפול ברגליים, ואני אשאיר עליה יד, ורחל תסתובב עם הגב ותראה אתי, תחכה כמה שניות ותבקש משהו.

     

    מאז שנפגשנו אני תמיד מתנהג אליה ככה. כבר הרבה זמן יש לי השתדלות שעשתה אותי איש מסכים, אחד שמאמין בשיתוף ובדממה שדומה לשקט שיש בצהריים, שגם אם יש בבית אנשים, לא הם שקובעים את הרחשים. מי שרואה אותנו חושב שאנחנו זוג שלא מדבר, זוג שחי בסימנים של חלוקה אחד מול השני. גם ההורים של רחל יודעים את זה ורואים אותנו מסודרים בחיים. הם לא עדים להרמת קולות ולוויכוח פשוט שמתעורר בבית באמצע השבוע ליד הילדים.

     

    גם בחוץ זה קורה לנו, כשאנחנו הולכים במדרחוב במרכז העיר. לפעמים אני אומר מלה לרחל ומנסה לעשות סיכום על נושא שדיברנו. לרוב אני מביא מחשבה מנוגדת לה, ואז היא מחכה כמה שניות, עונה במשפט מאורגן ועוצרת בסוף שלו, כאילו מדגישה את הנקודה שלא רואים. אני משיב לה מיד בלי להתבלבל ולחשוב, ומתאמץ לבנות משפט משלי. ככה שנינו הולכים, והילדים מקדימה, בטווח ראייה, ואני מרשה לעצמי להוריד את הראש ולהסתכל על הלבנים האדומות והכחולות של המדרחוב הרחב. הן כל-כך מכוערות כאן, גסות ומחוספסות בצורה המתעקלת שלהן, דומות לתולעים דביקות שיש ביניהן פס דק של חול ים. גם על זה אני רוצה להגיד משהו לרחל, אבל היא כבר סגרה את העניין שדיברנו עליו קודם, מסודרת בכעס שלה ושומרת על רווח בינינו. כשתסתיים הצעדה, שנינו נבין שהניגוד בינינו חלף, ואולי אפילו יהיה לנו פיצוי בלילה, כשהיא תעשה תזוזה ראשונה ותתקרב עם הגוף צמוד אלי, תלטף אותי בבטן ותלך למטה, ואני ארגיש אותה וכמעט אתפרץ עליה עם הידיים והרגליים, אטפס על הבטן שלה בכוח וארשה לעצמי לסובב אותה על הצד במין הפתעה שהיא מוכנה לה ומקבלת ממנה גירוי משותף ומוצאת התרגשות שהיא לא יודעת להסביר אותה.

     

    "יתומים", סמי ברדוגו, הקיבוץ המאוחד - הספרייה החדשה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים