אגם אטיטלן: עין כחולה של ציקלופ ענק

אגם אטיטלן (Atitlan) נחשב לאחד היעדים התיירותיים המרכזיים בגוטאמלה, שני בפופולריות שלו רק לשרידי המאיה שבטיקאל. משוררים דימו אותו לעין כחולה של ציקלופ ענק, רומנטיקנים הכתירו אותו בתור היפה באגמי תבל, אלף שמות וכינויים נקשרו לו, וגם הציניקנים הגדולים ביותר לא נותרו אדישים לקסמו, ליופיו שובה הלב, לצבעו הכחול העמוק ולמיקומו המרהיב של האגם.

אגם אטיטלן. אינספור תארים (צילומים: גילי חסקין)

לא אשכח את האיכר שהראה לי את האטיטלן לראשונה. הודוֹ של האגם נחשף לנגד עיני בבוקר קריר באביב 1982, מהמקום המרהיב ביותר ממנו ניתן להעריך את יופיו – מלמעלה. דון פדרו הוא בן תערובת שדמו האינדיאני נמהל היטב בדם אבותיו הספרדים. הסומבררו שלו וחריצי פניו שיוו לו מראה הלקוח היישר מהמערבונים. צלעותיו הבולטות של סוסו נשמעו היטב לעקביו הנוקשים. לפני שנים, כשהוא והסוס היו צעירים יותר, הציל אותו תיאום זה מכדורי הגרילה.

במשך שנים הוא מוביל מטיילים אל פסגת הר הגעש טולימן (Toliman) ושמו עבר מפה לאוזן במסעדות ה"גרינגוס" (הזרים) של פנחצ'ל. לילה קודם לכן הגעתי לכפר פנח'צל, בנסיעה חבוטה בטנדר ישן שקרטע לכאן את הדרך מגוטאמלה סיטי. לאחר שינה חטופה פגשתי את דון פדרו וכעבור שעתיים בערך חנינו למרגלות הר הגעש, וצלליתו המאיימת מזדקרת מעלינו. כוסית של תה, מנוחה קצרה, ואנו מתחילים לטפס, מתמודדים עם החשכה ותלאות הדרך.

"אנחנו כאן", הוא מכריז. אני מביט בחשכה שמסביב ולא מבין לאן הגענו. מולי ראיתי פס אפרפר באופק, מתרחב והופך לצהוב. הכתמים שבאפלה הפכו לעצים, הגושים לגבעות, הנקודות הזוהרות לבתים, ובתווך, בין הרי הגעש, ממש למטה, נגלה במלוא הדרו אחד היפים באגמי העולם.

סימפוניה של צבעים

אגם אטיטלן נמצא באזור ההררי שבמערבה של גוטאמלה, במרחק 147 ק"מ או שלוש וחצי שעות נסיעה מעיר הבירה גוטאמלה סיטי. האגם, שנוצר כתוצאה מפעילות געשית, שוכן בגובה של 1,562 מ' מעל פני הים ונהנה מאקלים אביבי כל ימות השנה. שטחו כ-50 קמ"ר ועמקו המקסימאלי 350 מ'. בעלי המקצוע חלוקים אם מדובר בלוע של הר געש שהתפוצץ או שמא בזרם לבה שפרץ מהר הגעש סאן לוקאס טולימן (Toliman) וחסם את יציאת המים.

גילי חסקין בלבוש מסורתי

האגם משנה את צבעו תכופות לפי מזג האוויר, עונת השנה והשעה ביום. לעתים הוא כחול עמוק, לעתים תכלת השמיים, לעתים מזכיר בגונו את אבן החן לפיס לזולי ולעתים הוא לובש גוון ירוק יותר כצבע האזמרגד. לסימפוניית הצבעים הזו נוספות הגבעות הירוקות והפסגות בצבע חום ארגמן של הרי הגעש שמסביב המתנשאים לגובה של למעלה מ-3,000 מטר.

דומה והרי הגעש התמירים הם אלו שמעניקים לו את הדרו: אטיטלן (Atitlan), סן פדרו (San Pedro) וטולימן (Toliman) הם הרי געש חרוטיים להפליא, המזדקרים ממש מעל קו המים, ומפסגותיהם נשקף נוף מכושף של האגם וסביבתו. בבקרים נראים פני האגם חלקים כמראה אך שקט זה עלול להתגלות כבוגדני. באזור מנשבות רוחות הגורמות לעתים לסערות. הידועה לשמצה היא השוקומיל (Xocomil) המנשבת בעוז מדרום לצפון.

מסדרי אחווה ואלי תירס

סביב האגם שזורים תריסר כפרים הנקראים, רובם ככולם, על שם 12 השליחים. בכפרים חיים בני שלושה שבטים הנבדלים זה מזה בלבוש, בשפה ובתרבות: הצוטוהילים (Tzutuhil) חיים בגדה הדרומית, הקצ'יקלים (Cachiqueles) בצפון-מזרח האגם והקיצ'ה (Quiche) שבצפון-מערב, כולם קשורים לתרבות המאיה.

בעבר היו אלו מעיין ממלכות קטנות שנשלטו על ידי קבוצות לוחמים. כאשר פלש לכאן ב-1524 הכובש הספרדי פדרו דה אלוורדו (Pedro de Alvarado) הוא זיהה את הסכסוכים הפנימיים והיטיב להשתמש בשיטה של "הפרד ומשול". באופן ציני להחריד כרת ברית עם שניים מהשבטים כנגד האחר, סכסך בין המנצחים ולבסוף הכניע את זה שנותר. רב התושבים מתפרנסים מחקלאות של מטעים ותירס, אחרים מתפרנסים מדיג אך מרבית הדגים הילידים חוסלו על ידי דגים שיובאו לכאן מאירופה.

בנות לבושות בבגדי המאיה. שלל מסורות ואמונות (צילום: איי פי)

התושבים עברו קולטוריזציה (תירבות) עמוקה על ידי הנזירים הפרנציסקנים והדומיניקנים שהצטרפו לכובשים וחפצו להציל את נשמתם הכופרת, כך שהם קתולים מזה 500 שנה אך באמונתם ניתן לזהות שרידים רבים לתקופה הפרה קולומביאנית. בכפרים רבים, במיוחד בסנטיאגו אטיטלן, מאורגנים הכפריים ב-Cofradias, מעיין "מסדרי אחווה", שבהם מאורגנת קבוצה של משפחות סביב אבי אחת המשפחות החזקות שמשמש כמנהיג תורן למשך שנה שלמה, ללא שכר, ולמרות הפגיעה בפרנסתו הוא מנהל את חיי הרוח של הקהילה.

הפולחן מתרכז בכנסייה מאולתרת שמיקומה משתנה אף הוא ובלבה אל-תירס מקומי המכונה מאשימון (Maximon). מדובר באליל של ממש, הלבוש בבגדי אנוש, מעשן סיגריות ולצדו כוהנים הדואגים לצרכיו ומעבירים אליו בקשות. בניגוד למה שהמטיילים סבורים, יש יותר ממאשימון אחד. בשנים האחרונות החלה פעילות מוגברת של מיסיונרים אנווגליסטים המעניקים לילדים חינוך חינם וגורמים להורים לעבור אל הכנסייה שלהם. משנה לשנה יש פחות קתולים ולכשאלו ייעלמו, יעבור גם פולחן מאשימון מן העולם.

התגלית של ילדי הפרחים

רב המטיילים מתרכזים בפנחצ'ל (Panajachel) - המכונה לעתים "Pana" בפיהם - כפר גדול המונה כ-500 תושבים ומשמש כמרכז ל"גרינגוס". הכמות הגדולה של הזרים המטיילים וחיים כאן העניקה למקום את הכינוי “Gringotenango” - מקום הזרים.

המקום נתגלה על ידי הביטניקים של שנות ה-60 וההיפים של שנות ה-70 וחלקם עדיין חיים כאן, ילדי פרחים נבולים. כך שבפנחצ'ל מתחככות זו בזו כמה קבוצות אתניות: האינדיאנים השומרים על תרבותם בשפה ובלבוש, הילידים המכונים "לדינו" (משום שספגו תרבות לטינית) המגישים את מרבית שירותי התיירות, עשירים מקומיים הבאים לנפוש, התיירים וקהילות ההיפים.

בפנחצ'ל אפשר למצוא בנקל בתי מלון ובתי הארחה בכל מחיר ובכל קטגוריה, מסעדות בתי קפה, אינטרנט קפה, חנויות ספרים, דוכנים המוכרים מזכרות, חנויות המציעות עבודות יד ברמות שונות ומשרדי נסיעות המארגנים טיולים בסביבה. ברב מסעדות התרמילאים מגישים לארוחת בוקר יוגורט מקומי בתוספת פירות טריים, פירות יבשים ודבש. אין הרבה מה לראות בפנחצ'ל גופו אך זהו בסיס נוח לסיורים באזור והמעגן העיקרי של הסירות. למשל, אפשר לצאת בשעת בוקר לשיט לכפרים שלחוף האגם.

ב-Santiago Atitlan הכפריות לבושות בגדים רקומים בשלל צבעים ושיניהן מקושטות בעיטורי זהב. במזבח של הקתדרלה יש גילופי עץ יפים שם הוכנסו לסצנות הנוצריות אלמנטים מתרבות המאיה. בכפר San Antonio Palopo ניתן לראות גברים לובשי חצאיות, העובדים בשדות.

בתכנון הטיול יש לקחת בחשבון את ימי השוק, זהו סרט אילם בשלל צבעי

 טכניקולור. הסוחרים מגיעים על גבי טנדרים, חמורים או ברגל, מרחק יום או יומיים משם. את ימי ההליכה אינם מחשבים בעלות המוצר. עבורם זהו קודם כל אירוע חברתי. הם פורסים את מחצלותיהם ומסדרים את מרכולתם בשקט מופתי.

מדי יום מתקיים שוק במקום אחר. השוק היפה מכולם הוא סולולה (Solola), אחד הכפרים הבודדים בגווטאמלה בהם גם הגברים מקפידים על הלבוש המסורתי. בדרך חזרה, כדאי לרדת שוב לפנחצ'ל במונית, או אפילו ברגל, כדי שאפשר יהיה לעצור מפעם לפעם, להתבונן ולשאוף את הנוף, שבכל פיתול של הדרך, נראה יפה מקודמו.

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן