גאווה מיותרת, מחאה מטופשת
נדמה כי מאז הפולמוס סביב "המצעד שלא צעד", לא עוררה תהלוכה כלשהי עניין כה רב כמו מצעד הגאווה שיתקיים - אם ירצה השם - השבוע בירושלים. נתחיל במה שכמעט ונשתכח מהלב בסערת הקרב ברחובות ירושלים, והוא השאלה הפשוטה לכאורה: למה בכלל צריכים הומואים ולסביות לצעוד בסך?
אני מצטער לקחת את הדיון הזה כמה שלבים אחורה, לכיוון מה שנראה כמובן מאליו, אבל (ויסלחו לי ההומואים באשר הם), הומוסקסואליות היא בעיני כמו עישון ג'וינטים: על הכיפאק, כל עוד לא הופכים אותה לאידיאולוגיה.
נדמה לי שדווקא ההומואים הם אלה שמדווחים לנו כל הזמן שעשרה אחוזים מאיתנו הם בעצם "משלהם". אני מודה שאני לא מכיר מספיק את מקורות הסטטיסטיקה הזאת, אבל מוכן לאמץ אותה כאקסיומה - גם אם נדמה לי שזה לא שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם הומואים, אלא שבכל אחד מאיתנו יש בערך עשרה אחוז הומוסקסואל (ואולי זה מה שהפך את ההומוסקסואליות לסדין אדום אל מול הממסד). נוסף על כך, בישראל כמו ברוב מדינות המערב, אין שום סנקציה חוקית נגד יחסים הומוסקסואליים. אז מה בעצם רוצים ההומואים, לחגוג במשותף את נטייתם המינית? לתבוע הכרה ממסדית?
הח"מ, למשל, הוא בעל משקל יתר. בתור שכזה אני סבור כי לקבוצה "שלי", שמהווה יותר משליש מהאוכלוסייה, מגיעות לא מעט זכויות: למשל שיסגרו את כל המסעדות עם האוכל הטעים, שייאסר פרסום של דברי מזון שאינם דלי שומן, שמכוני הכושר יוכרו כהוצאה מוכרת ושייאסר על דחיית בן/בת זוג מטעמי משקל עודף. נראה לי שמדובר בתקנות ששווה אפילו לצעוד למענן בגאווה, אלא שאז כמובן, אנחנו עלולים לרזות. הדוגמה הזאת כמעט מגוחכת, אבל הרעיון הוא בערך אותו רעיון - מצעד של הומואים הוא הגיוני בערך כמו מצעד של בעלי טחורים. גם הם בערך 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ולפחות על פי השמועות, נראה לי שיש חפיפה לא מועטה בין שתי הקבוצות.
מצעד האיוולת
מכאן, במעבר חד – או אולי לא כל כך חד, נוכח מה ששמעתי על חיי הלילה הסוערים של חלק מהישיבות - אל החרדים, אותם אנשים שמאיימים לשרוף את המועדון אם כמה פרובוקטורים עם דגלים בצבעי הקשת ייראו בחוצותיה. מדהים כמה גולים עצמיים אפשר להבקיע, אפילו כשהמגרש הביתי שלך הוא מאה שערים: עד שלא התחילה ההשתוללות החרדית, אני מודה שרוב הציבור היה די אדיש לגבי מצעד הגאווה. למרות ההסתייגות העקרונית שיש לי מעצם קיומו, הרי שאין לי בעיה אם ההומואים מתכוונים לחגוג את הומוסקסואליותם בדרך שנראית לי מטופשת. אלא שמאז התחילו החרדים להתחרע ולהתפרע, נדמה לי שהרוב הניטרלי עבר למגרש של ההומואים.
תראו, חברים, על השלוש שנים שעשיתי בקרבי נמאס לי כבר מזמן להתחשבן איתכם. גם על כמויות הילדים המטורפות שאתם משפריצים על חשבוני כבר הפסקתי להלין. אבל כדאי שתזכרו שכאשר אתם מתקיימים רק בזכות מישהו אחר (במובן הבטחוני) ועל חשבונו (במובן כלכלי), הדבר הכי הגיוני לעשות הוא פשוט לתת לו לחיות. אם ההומואים היו מבקשים, להכעיס, לקיים את המצעד הטיפשי שלהם דווקא בשכונות החרדיות של ירושלים - המחאה שלכם היתה מובנת. אבל מאחר שגם במסלולו המקורי, מצעד הגאווה היה מתוכנן רק לאזורים של ירושלים שבהם גרים בועלי נידה ואוכלי נבלה וטריפה - ושבהם מסתובבות, רחמנא לצלן, ריבות נאות בחצאיות מיני כמנהג הגויים ימ"ש - על מה בדיוק אתם מוחים?
ריבונות חרדית עכשיו
אחרי שהתייחסנו לצדדים הניצים, אפשר לומר גם כמה מילים על זירת הפשע, העיר שחוברה לה יחדיו. אם נדמה למישהו שתל אביב היא "מדינה בתוך מדינה", הרי שהיום ניתן לומר זאת על ירושלים: למרות הקמפיין היח"צני המטורף להשבת החילונים אל העיר (מישהו הרי צריך לשלם ארנונה), נדמה שהציבור החילוני ויתר כבר מזמן על הבירה. רובו מדיר ממנה את רגליו, וגם מי שדורש בשלומה עושה זאת בדרך כלל כקוריוז. ואני שואל, למה שלא נכריז פשוט על ירושלים כעל עיר חרדית ונסגור את הסיפור? יקיימו החרדים את עירם מכספם הם, יאספו את האשפה מהפחים ששרפו בכוחות עצמם. משטרה חרדית תפעל בשכונותיהם וראש העיר יהיה - רגע, בעצם ראש העיר הוא כבר חרדי. אנחנו, החילונים, נבטיח לתאם את ביקורינו בעיר עם נציגיהם ולשמור על מנהגיהם, ואפילו נחזיק להם אצבעות שיסתדרו עם שכניהם ממזרח, שהרי עם העברתה של ירושלים לחזקת האוטונומיה החרדית, ניאלץ גם להוציא את צבאנו מאזור קו התפר.
אני לא יודע מה אתם חושבים על הרעיון הזה, אבל יש לי הרגשה שאם נצליח להפוך אותו למציאותי, הרי שאחינו החרדים לא רק שיסירו את התנגדותם למצעד, אלא אף יתנדבו לשאת בו את השלטים.
