שלא תאכלו אותה

גולש שהגיב על הודעתה מתח ביקורת על התנהלותה, וציין כי היה עליה לפנות למשרד הבריאות. "הם כבר היו נקנסים בכמה מאות אלפי שקלים והיו לומדים מזה משהו" – כתב. "ככה זה טואטא מתחת לשטיח".

זו אינה הפעם הראשונה שנושא זה עולה בפורום צרכנות ב-ynet. פעם אחר פעם מתלבטים הפונים – שגילו כי רכשו מוצר מזון פגום, פנו ליצרן, וזה הציע להם פיצוי כלשהו בתמורה לכך שימסרו לו את המוצר הפגום – האם להיענות להצעה זו. עצם ההתלבטות מלמדת על תחושתם, כי יש משהו לא נכון בהיענות להצעה מעין זו.

ולא בכדי. החוק בעניין זה ברור מאוד. צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון) קובע, כי אסור לייצר, לשווק, לאחסן, להחזיק או למכור, בין השאר, מזון שאינו ראוי לצריכת אדם, כשנמצא בו חומר ארסי, מזוהם, מזיק או בלתי-ראוי לצריכת אדם, או שנתקלקל, הושחת או איכותו נפגמה מסיבה כלשהי. כלומר, מזון כזה אסור שיגיע לצריכה.

על החומרה שבה רואה המחוקק עשיית עסקאות במזון פגם שכזה מלמדת הוראת החוק הקובעת, כי מי שעשה זאת צפוי לעונש של עד שנה מאסר וקנס של יותר מ-26,000 שקל.

ביטוי לכך נתנה בראשית השנה השופטת דורית רייך-שפירא מבית משפט השלום בתל אביב. בפברואר 2006 נדון בפניה כתב אישום שהוגש נגד גרעיני עפולה בגין הימצאות שרידי עכבר בשקית גרעינים שחורים שרכשה צרכנית. טרם שגזרה את עונשם של המפעל ובעליו, הרחיבה מעט השופטת ביחס לסוגיה שהייתה גלומה באותה פרשה:

"לא בכדי החמיר המחוקק בענישה בגין מכירת מזון פגום.. תוך הטלת אחריות אישית על מנהלי תאגיד... השימוש במזון מוכן הוא תופעה נפוצה ההולכת ומתרחבת, כשקהל הצרכנים סומך על היצרן והמשווק, ומאמין שהוא מקבל בתמורה לכספו מזון נקי מגופים זרים שעשויים לפגוע בבריאותו. תופעה ידועה היא שהצרכנים הנפגעים מעבירות כאלה ממעטים להתלונן כך שרק במקרה חמור מובא המוצר לבדיקה והעבירה מתגלית. המציאות שפורטה לעיל מחייבת תגובה שיפוטית שיהיה בה להוציא מן הכוח אל הפועל כוונת המחוקק, שאם לא כן, יהיה גזר הדין היוצא מלפני בעל מסר הרתעתי שלילי".

לאור זאת ובהתחשב במכלול נסיבות העניין הטילה השופטת רייך-שפירא על החברה הנאשמת קנס בסך 3,000 שקל, ועל מנהלהּ קנס של 7,000 שקל. נוסף על כך חייבה את הבעלים לחתום, בשמו ובשם החברה, על שתי התחייבות בסך 20,000 שקל כל אחת, שבמשך שנתיים מיום מתן פסק הדין לא יעבור מי מהם את העבירה שבה הורשעו. החברה והמנהלים גם חויבו לשלם למתלוננת פיצוי של 3,000 שקל.

במקרה זה נהגה המתלוננת כפי שצריך לנהוג אזרח סביר: היא פנתה למשרד הבריאות, זה חקר את העניין, והעמיד את היצרן לדין. התוצאות מדברות בעד עצמן.

כעת נחזור לצרכנים המתלבטים. מעבר להתנהגות אזרחית תקינה, כדאי לתת את הדעת על כמה היבטים שליליים הכרוכים בהיענות להצעת יצרן שהמוצר הפגום יועבר אליו, והצרכן יפוצה.

ראשית – ואולי חשוב מכל – המזון הפגום הוא לפעמים הראיה החשובה ביותר נגד היצרן. ולכן, אם צרכן מוסר אותו חזרה ליצרן, הוא בעצם עוזר לחשוד העיקרי לחמוק מכל הליך משפטי אפשרי. הרי היצרן לא יתנדב למסור בעצמו את המזון הזה למשרד הבריאות, וקרוב לוודאי שישמיד אותו. זה משול לשיבוש הליכי חקירה, דבר שהוא פלילי כשלעצמו.

שנית, וחמור לא פחות, מתן הפיצוי הוא בגדר קניית שתיקתם של הצרכנים. נכון, לפעמים הפיצוי הוא נאה למדי, ולרוב עולה בערכו על המוצר הפגום. אבל כך נגרם נזק כפול: גם נמנעת חקירה ואולי העמדה לדין של היצרן, וגם נמנעת בדיקה יסודית של הטעון תיקון. כך אין מתבצע בדק בית לשם מניעת הישנות תקלות כאלו בעתיד, וצרכנים רבים נוספים ממשיכים להיות בסיכון אם ירכשו ויצרכו מזון פגום מתוצרתו של יצרן כזה.

ולכן, כדי שהצרכנים לא ימצאו את עצמם משתפים פעולה עם מצב כזה, עליהם לפנות למשרד הבריאות בהקדם, למסור שם את המזון הפגום, להגיש תלונה מסודרת, ולהיות מוכנים בבוא היום להעיד על כך בבית משפט. זאת ועוד, כפי שמלמד פסק הדין שהבאנו כאן, האזרחות הטובה עשויה להשתלם להם: שום שקית גרעינים אינה עולה, כידוע, 3,000 שקל.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות