פדידה ואני
שבועיים בלבד הספיקו ליוסי מדמוני, שהצטרף לצוות של העונה השנייה של "האלופה" והחליט לוותר. סמדר שילוני נפגשה עם אחד הכותבים המרתקים בטלוויזיה כדי להבין מה לו ולסער פדידה
"מסתמן: יוסי מדמוני ואסף ציפור יכתבו ל'אלופה 2'", זה היה תוכנו של אייטם ניוז תקשורתי, שעלה ברשת בסוף ספטמבר. לעיניים מסוימות המשפט הזה יראה כמעט מופרך. ציפור, מהיוצרים של "החמישיה הקאמרית" ו"הבורגנים" ותסריטאי בסדרה "בטיפול", ומדמוני, מהיוצרים של "מלנומה אהובתי" ו"בת ים-ניו יורק", מתוייגים בתעשייה כאנשי סוגה-עילית. אם שני יוצרים מוערכים כמותם יחצו את הקווים, הם יקבעו את הזליגה המסתמנת של יוצרים מסוגם לקרקע הבוצית של הטלנובלה היומית.
כך או כך, מדמוני התעשת, וכנראה גם ציפור. "חשבתי שאצליח להשתלב בזה", אומר מדמוני ל-ynet, "התחלנו ומאוד מהר הבנתי שאני לא מתאים. אבל ההערכה שלי לאנשים שעושים את זה הוכפלה".
למה?
"נפגשתי עם לימור נחמיאס (תסריטאית ראשית, שבינתיים לא ברור אם תישאר בכבלים או תערוק ל-yes), והתרשמתי מאוד מהמקצועיות והמחויבות שלה לכתיבה הזאת. הם נותנים את הכל, והם סופר-אינטליגנטים. לבנות מאה פרקים עם משהו כמו 20 דמויות ועלילות, ולעשות ג'אגלינג לחוקי הז'אנר זה לא פשוט, והם עושים את זה טוב, במיוחד ב'אלופה'".
איך בכלל קרה שפנו אליך? אתה לא בדיוק הבחירה הראשונה שעולה לראש.
"הסוכן שלי, אריק קנלר, מייצג את הכותבים של 'האלופה'. חוץ מזה אני מייעץ להרבה פרויקטים שהם לא שלי, ומסוגל להבין מה הבנאדם מולי רוצה ולייעץ לו".
אז למה לא מתאים לך?
"אלף, הז'אנר הזה לא מאפשר להגיע לניואנסים, ובסופו של דבר תקבל מוצר שטוח גם עם התסריטאי הכי מתוחכם - הרי זה מלכתחילה מוגדר כמוצר תעשייתי. בנאדם שמעצב מוצרים תעשיתיים יכול להיות גאון, אבל בסוף המוצר יפול במאה רמות ממוצר של עבודת יד. כשאתה מעמיד פס ייצור, אתה בעצם אומר אני לא אמן.
"אני עדיין מעריך - כמעט מעריץ - היבטים מסוימים אצל האנשים שעומדים מאחורי הכתיבה הזאת. הסיפורים הם תמיד מיתיים, לימור הכניסה לשם את אדיפוס או סיפורים אחרים שיש להם כוח במודע. הדיאלוגים כתובים מצוין, היכולת לשלב עלילות ולייצר באלאנס בין מצחיק ודרמטי ובין לפנות לאנשים מודעים עם קריצה ובין אנשים שסתם מכורים לז'אנר, ה'אלופה' שכללה את זה.
"הבעיה היא שכשזה מוצר תעשייתי, מכתיבים לך 'את השחקן הזה תכניס ואחר לא'. מצד שני, כשהקרינו את הפרק האחרון ב'אלופה', הגיעו 20 אלף ילדים לבלומפילד. אם היית עושה הקרנה לפרק האחרון של 'בטיפול', היו באים 15 איש ל'צוותא'. הנוער רוצה לראות את 'האלופה' ולא במקרה. היא עשויה באופן מבריק וממכר, ובסופו של דבר היא כלי שיווקי שנועד לשכנע אותך לעשות מנוי ב'הוט'. בתור שכזאת היא לא יכולה להיות אמנות".
כשאנשים כמו לימור נחמיאס או גל זייד, שכתבו ל'אלופה', עוברים לז'אנר הזה, זאת מגמה?
"לימור באמת אוהבת את זה. היא הכותבת האופטימלית של טלנובלות כי היא חיה את זה, זה בוער בה".
זה היה מפתיע אותך אם היית שומע שיונתן גפן או אל-דרור כותבים ל'אלופה'?
"ג'ו כותב ל'אלופה'?"
לא, אני שואלת אם היית מופתע אם כן.
"אל-דרור כן, גפן לא. ג'ו אני לא מאמין שהוא יכתוב לזה, אל-דרור הוא משורר. יכול להיות שהוא יתחיל לכתוב אם הוא יצטרך כסף, אבל הוא לא יצליח לשרוד בזה. יכול להיות שאם אני הייתי צריך לממן ניתוח שיציל את הראייה שלי, הייתי ממשיך. בכל מקרה הרווחתי שורה מצוינת ברזומה - ויתרתי על מאה אלף דולר וזה מכובד, ועוד עכשיו, כשיש תמלוגים. כשאני אומר את זה - אנשים נופלים מהכיסא".
וכשהגבול הזה מיטשטש, זה מצער אותך?
"אני יודע כמה קשה להכניס סדרה איכותית לטלוויזיה, אז אתה חייב לעשות משהו. עם 'מלנומה' באתי ל'רשת' מתוך הבנה שזה לא יעבוד, לא קונים סדרות על מוות בערוץ 2. אני בכלל לקחתי את הסדרה רק מתוך כבוד ליגאל, שאשתו מתה והיו לו צער וכאב גדול, והוא בא אליי ורצה שאכתוב את הסדרה. אמרתי לו 'מה, אתה דפוק? אין לזה סיכוי'. הוא התעקש והתעקש, ובסוף אמרתי 'אכתוב 10 עמודים, ואתה תראה שלא יקבלו את זה'. ואז חיים שריר, שהיה סמנכ"ל ובדיוק חזר מהודו, שמע אותנו מדברים. כנראה האיש בהודו עבר מהלך, וכשהוא שמע את השם של הסדרה הוא נדלק וקפץ מהחדר ואמר 'מלנומה אהובתי', נשמע מעניין, תגישו גם לי. והגשנו והוא אישר. ביום שהוא עזב את הג'וב, הסדרה הוזזה. אמרתי ליגאל 'אמרתי לך, היה לך פוקס ששריר לקח את זה'. ואז רצה המקרה והגיע המכרז של הערוץ השני, ו'טלעד' היו בצרות ובגלל שהם היו מדורגים לא טוב הם ירו נואשות באפלה, אז הם לקחו סדרה איכותית על מחלה ומוות. מוות לא מראים בטלוויזיה, בנאדם נואש עושה דברים משונים.
"אז התחלנו לצלם ו'טלעד' הפסידו במכרז ונשארו עם סטוקים על המדף, אז הם עשו דילים. ו'רשת' - אני מעריך אותם על שהיה להם את האומץ לשדר את זה. זה מוצר שקשה לבלוע אותו".
היא דווקא הביאה רייטינג לא רע.
"היא הביאה פי שתיים וחצי מהתחזית שלהם. עם 'בת ים ניו יורק' הבאנו 20-30 אחוז, עכשיו יש את הפחד הזה לרדת לרייטינג חד-ספרתי. הצילום הוא חשוך והמצלמה זזה ואין פוקוס, והיו פחדים אבל זה לא ירד לחד-ספרתי".
אז "בת-ים ניו-יורק" היא עוד סדרת איכות שהצליחה.
"בת-ים ניו-יורק עלתה בתקופה הראשונה של ערוץ 2, שהתחיל ברגל ימין. הם לא ידעו אז מה הם רוצים אבל התוצאה היתה מצוינת. הסדרות הכי טובות שנעשו כאן קמו בערוץ 2, והאחרונה היא 'הבורגנים', שעלתה ב-97'. אבל ברגע שמנהלי התוכניות והערוצים התמקצעו, הם סגרו את הברז לניסיונות. הם יודעים מה הם רוצים, ורוצים תמיד את אותו הדבר, משהו שאין בו סיכון. ומרגע שאתה אומר שאתה יודע מה אתה הולך לעשות, אתה עושה את המובן מאליו, שזה תמיד פחות טוב מאשר לנסות ולחפש.
"אמנות זה לחפש. כשעשינו את 'בת-ים ניו-יורק' חיפשנו, לא ידענו. או 'הפוך', סדרה מבריקה שלא היתה כמוה לפניה ולא אחריה. כשאתה בוחר במודע בדרמה עם טאץ' קומי, אתה יודע מה אתה עושה, וכל הטלוויזיה הולכת למקומות האלה. אם היו עושים מיני-סדרות בארץ, היו יוצאים דברים טובים, אבל על 26 פרקים מפחדים לקחת סיכון".
היום סדרה כמו "בת ים ניו יורק" היתה מוצאת גוף שידור?
"לא היתה מתקבלת, אין סיכוי. זאת סדרה שהיא לא סדרתית. אין התפתחות בין כל פרק. השחקנים לוקטו ברחוב חוץ מדליה שימקו. בעולם מתוקן אסף ציפור היה גומר לעשות את 'בורגנים' וכל הערוצים היו באים ומבקשים שיכתוב להם משהו. העולם הטלוויזיוני בישראל הוא לא מתוקן, הוא מתיש ושוחק בצורה מפחידה. אני חושב שמנהלי התוכניות עדיין מונעים מפחדים וזה לא טוב. אני חושב שלהעיז זה טוב".
יש דבר כזה, טלנובלה איכותית?
"תראי, אלמודובר כותב טלנובלות. אפשר לעשות טלנובלה טובה, אבל צריך לתת לה משאבים כמו לכל סדרה אחרת. כמו שדרמה הוליוודית אפשר לעשות איומה ונוראה או יצירת מופת, תלוי אם המטרה של הבימאי היא להבין משהו על הבנאדם. היום טלנובלה לא מנסה להבין משהו על הבנאדם, היא משחקת בעלילות. זה יכול להיות מבריק וגאוני, אבל היא לא חותרת להבנה של המין האנושי ומתעניינת יותר במנגנון מאשר בנפש האנושית. אז אם לוקחים טלנובלה ומנסים להיכנס פנימה, אפשר להגיע למקומות נפלאים. השבועיים שעשיתי ב'אלופה' עשו לי משהו. אני בטוח שאכתוב קצת אחרת בזכות ההיכרות עם הז'אנר".
איזו דמות הכי מצאה חן בעיניך ב"האלופה"?
"אהבתי מאוד את מיכל גבריאלוב".
איך הגיבה הסביבה שלך על הרעיון שתעבוד בטלנובלה?
"הרבה אנשים ביקשו שאעדכן אותם מה הולך לקרות בסדרה".
"קשה לגייס תסריטאים"
ב"ויקיפדיה" כבר יודעים לספר שמדמוני הוא היו"ר היוצא של איגוד התסריטאים. ארבע שנים הוא התנהל בתפקיד - עם הפוגה של שנה, במהלכה החליף אותו בתפקיד עמית ליאור. מדמוני, איש המילים, שלא מחזיק טלפון סלולרי, מצא את עצמו במרכזו של מאבק היוצרים שהוביל האיגוד, כותב מניפסטים ומשכנע יוצרים להצטרף לשיירה. לאחרונה הוא החליט שהגיע הזמן לחזור להתמקד בכתיבה, פרש מהאיגוד ועל הכיסא שלו התיישבה ליאורה קמינצקי ("אדומות", "החבר'ה הטובים").
אחרי חודשים ארוכים של מאבק אינטנסיבי - ולעיתים בוטה - נחתם הסכם בין חברת HOT ליוצרים, ומדמוני איפשר לעצמו להתפנות לעיסוקיו האחרים - כתיבת תסריט לדורון צברי לפי "הקרב על האגרה"; לייעץ לסדרה ש-yes מפתחים, כתיבת סרט ו"עבודה על דרמה על עוזרות בית שהגשתי ל'קשת' יחד עם דודו אופק, והבנתי שכנראה ישקיעו בפיתוח שלה לפחות".
למה בעצם לפרוש מהאיגוד?
"כי זה תפקיד קשה, שוחק מאוד. עמית ליאור הגיע רענן, לקח לו חצי שנה להישחק".
היית מעורב גם במאבק היוצרים.
"כן, רצינו לסגור כמה דברים, הקטע עם התמלוגים ועוד כמה דברים שלא הצלחנו, זה באמת תפקיד שנותן המון, מלמד אותך על פן שלם של הקיום, הפוליטיקה של החיים. כתסריטאי חשוב שאני אבין איך דברים עובדים, איך חוק נחקק, איזה כוחות פועלים מאחורי הקלעים. לנהל מאבק מול חברה גדולה כמו 'הוט', זה נשמע מאוד ברור, אבל אתה לומד שכדי לייצר תודעה אצל אנשים - מה שאולי נראה פשוט על הנייר - צריך לפמפם את אותו המשפט עשרות פעמים עד שזה מתחיל להיטמע.
"אני כתבתי את האגרות שיצאו מהאיגוד, וכתבתי עוד פעם ועוד פעם את אותו הדבר. שנתיים וחצי תכננו את המאבק, ולא היה עם מי לצאת לדרך. אחרי שנתיים וחצי הוצאנו מאה אנשים מהבית, ורק אז אתה מתחיל לנהל אסטרטגיה".
למה היה כל כך קשה?
"קשה לגייס תסריטאים. הם לא פועלים בנמל שנפגשים כל יום, הם אינדווידואליסטים. אומרים שקשה לנהל יהודים כי לכל אחד יש דעה משלו, אז תכפילי את זה בעשר. אתה מקבל 50 דעות שיכול להיות שאחת יותר חכמה משלך, אבל אתה צריך לפעול. למזלנו היו גם בימאים, וזה עם יותר קל, קצת יותר ממוקד, עם כישורים יותר הפקתיים, פחות מופשטים, יותר צמודי קרקע.
"הצלחנו לגרום לזה שאנשים כמו יוסף אל-דרור ועוזי וייל יגיעו להפגנה. הם עמדו שם מכווצים, מבוישים ונכלמים, וזה היה נוגע ללב, היה קשה לראות אותם, השתדלתי לא להסתכל. אבל אם הם באו, וזה היה להם קשה כקריעת ים סוף, עשינו משהו. אלה יוצרים אמיתיים, אנשים שהנשק שלהם זאת המילה. הם לא יבואו לצעוק סיסמאות סתם מתחת לחלון של מישהו".
עמית ניהל את האיגוד בתקופה שהמאבק היה אלים יותר.
"אני חשבתי שצריך ללכת אפילו יותר רחוק".
זה בכלל מתאים לך, התפקיד הזה?
"התפקיד לא מתאים לי במנטליות. אבל עשיתי דברים שהם הפוכים ממני, ולפעול לאורך זמן בניגוד לטמפרמנט שלך זאת גם חוויה. אתה מבין איך לפעולות שאתה לא מאמין בהן - ולמרות זאת עושה אותן - יש קיום. אפילו לצדדים של התעמולה, כמו לכתוב איגרת. באיגרת הכל בהיר וברור, היא מסבירה את המצב ואומרת למה צריך לעשות אלף, בית וגימל. אתה לא כותב תסריט, אתה כותב מניפסטים, שזה מסמך מאוד נחרץ. אבל הדברים לא היו חד משמעיים, ואני מניח שהיו גם טעויות".
מה למשל?
"למשל שביתה אחת, שהכרזנו לא בזמן, אבל מהר מאוד התעשתנו והפכנו אותה לשביתת חתימה. הציבור שלנו מכור לעבודה, ולבוא ולהגיד לבמאי 'אל תבוא לסט' זאת אנרגיה מטורפת. אפשר להגיע לזה, אבל מצאנו שיטה טובה יותר - לבוא לבימאי ולהגיד לו 'אל תחתום על הסכם שבמסגרתו אתה מוותר על זכויות'. וברגע ששופט אמר שהזכויות הן שלו, ההבנה הזאת שאפשר לעשות רק שביתת חתימה היא מתוחכמת יותר. יכול להיות שהיינו מגיעים אליה קודם, אבל זה היה מהלך מבריק".
ואתה מרוצה מההישגים?
"תראי, הגענו להסכם שכל יו"ר איגוד שיבוא לפגישה עם גורם אחר, יבין שזה גוף עם שיניים, מאורגן, גוף מייצג. הרי בהתחלה היו אומרים לנו 'אתם לא מייצגים'. אבל 700 איש משלמים דמי חבר, לא? ואני מדבר עם אנשים, והם לא מבינים מה אני רוצה מהם. בסוף, כשאתה מפנים שאתה ציבור שיכול להיות מאורגן, אז הדרך הלאה היא יותר קלה".
נוכח כל המאבקים האלה על תמלוגים וזכויות יוצרים, עם יד על הלב, אתה לא מוריד לפעמים mp3 וסרטים?
"חוץ מפורנו לא. אבל זה לא משנה, התעשייה תפתור את זה. לפני 20 שנה הקלטתי קסטה מרשת ג', שזאת עבירה, כי פגעתי בזכויות יוצרים של הבי ג'יז ופגעתי בזכויות של ירדנה ארזי. היום התעשייה פתרה את זה על ידי חוק הקלטת הריקה. בגלל שנעשית פעילות של העתקה, משלמים תמלוגים על כל קלטת שנמכרת, ומעכשיו זה יהיה בארץ.
"התעשייה יצרה מצב שילד בן 10 מקליט שיר, והוא לא עובר עבירה. יצרני הקלטות מעבירים כסף לארגוני יוצרים, ואתרי אינטרנט יעבירו סכומים גלובליים באותו אופן. תמיד בשוליים יהיו אנשים שיעשו משהו שלא צריך לעשות, אבל במאסות הגדולות זה יפתר. אי אפשר למנוע כייסים בשוק הכרמל, אבל אפשר למזער את התופעה - אתה שם שוטרים, מחוקק חוקים, ובסופו של דבר זאת תופעה שהחברה יכולה לחיות איתה. בסופו של דבר האתרים הגדולים או יצרני חומרת מחשבים, ישלמו בצורה מסודרת כסף שיגיע לאיגודי הזכויות. אני אופטימי".
מדמוני. "מוות לא מראים בטלוויזיה"
צילום: דודי סעד
לוי. "הגיעו 20 אלף ילדים לבלומפילד"
צילום: קרן נתנזון
מתוך "האלופה". איפה הנפש?
מומלצים
