שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הנידון למוות ברח
    במאי 1996 הורשע מייקל דוויין ג'ונסון ברצח שאדם אחר הודה בביצועו. באוקטובר 2006 הוא נתן לאלון פדות את הריאיון האחרון שלו. כעבור שבוע, בדיוק כמו שמדינת טקסס תיכננה, ג'ונסון מת. אבל ההוצאה להורג מעולם לא בוצעה

    כששאלתי אם הוא כבר החליט מה יהיו המילים שיגיד בעוד שבוע, רגע לפני שיקבל את שלוש הזריקות שיעבירו אותו לעולם הבא, הוא אמר שהן יהיו "בואו נגמור עם זה כבר" או "לכו כולכם להזדיין". כשהשורות האלה מוקלדות, אני כבר יודע שמייקל אמר בסופו של דבר את כל המילים האלה, בלי להגיד אף אחת מהן.

     

    19 באוקטובר. זה התאריך שקבעה מדינת טקסס למייקל דוויין ג'ונסון. מעניין איך מודיעים לבנאדם דבר כזה - "שומע, אח שלנו, סגרנו לך את ה-19"? - ומעניין איך הבנאדם מתמודד עם זה. מתפלל שכמו בסרטים, שנייה לפני שהסוהר הראשי יורה לרופא להזריק את הזריקה הקטלנית, הטלפון יצלצל והמושל יצווה לעצור הכל כי הולכים לעוד ערעור? מחכה לגמור כבר עם החרא הזה ולראות מה בא אחר כך, אם בכלל? אני לא בטוח שבזמן שהוקצב לנו קיבלתי תשובה לשאלה הזאת, אבל ככה זה בסיפור של מייקל. לשאלות הגדולות אין תשובות.

     

    השאלה הכי גדולה היא מה באמת קרה ב-10 בספטמבר 1995. מייקל, שהיה אז בן 18, נסע במכונית גנובה עם חבר בשם דייוויד ווסט לחוף הים בקורפוס קריסטי, טקסס. בדרך הם עצרו בתחנת דלק, והמתדלק ג'פרי ווטרמן - בן 27, נשוי טרי - יצא לקדם את פני הלקוחות היחידים שלו. אחרי שהם סיימו למלא את המכל, עשה ווטרמן את טעות חייו וביקש מהם לשלם. בתמורה הוא קיבל כדור בראש, ופה זה נהיה מעניין: הוכח מעל לכל ספק שבזירת הפשע היה אקדח אחד, ושנורתה רק ירייה אחת. אבל מי היה היורה?

     

    בכל השנים שעברו מאז, וזה לא מפתיע, מייקל אומר שזה דייוויד, ודייוויד אומר שזה מייקל. מה שכן מפתיע הוא שב-29 בפברואר 1996 חתם דייוויד ווסט על הודאה - תחת שבועה, בפני שופט ותובע מחוזי - שלפיה הוא היה זה שלחץ על ההדק. ובכל זאת, ב-8 במאי 1996, מייקל ג'ונסון נידון למוות על רצח ג'פרי ווטרמן.

     

    חכו, זה משתפר. העד הראשי במשפט היה דייוויד ווסט; השופט היה בדיוק אותו אחד שחילץ ממנו את ההודאה ההיא; ושתי העובדות האלה, בניגוד לחוק ולהיגיון, הוסתרו מההגנה. שבע שנים אחרי תום המשפט הן נחשפו, אבל מייקל - אחרי ערעור כושל - נשאר באגף הנידונים למוות. דייוויד מצידו קיבל שמונה שנים (על שוד מזוין, או בעצם על שיתוף הפעולה שלו). היום הוא חופשי, טוחן בוריטוס ומקפיץ טקילות.

     

    איך זה יכול להיות? מה הקץ'? המסקנה שלי - אחרי שבועיים של קריאת עדויות, בדיקת תצהירים ושיחות עם עורכי דין - היא שאין שום קץ'. מייקל ג'ונסון קיבל עונש מוות על פשע שמישהו אחר הודה בביצועו. יכול להיות שהוא באמת רצח את ג'פרי ווטרמן, אבל משפט הוגן הוא לא קיבל.

     

    שאלתי את מייקל איך הוא מרגיש עם זה. התשובה היתה שש מילים שמסכמות פחות או יותר את כל הסיפור שלו: "איט סאקס, מן. איט רילי סאקס".

     

    הסדק בזכוכית

    זאת לא היתה אמורה להיות כתבה על מייקל ג'ונסון; זאת היתה אמורה להיות כתבה על נידון למוות. על גבר שסופר את הדקות האחרונות שלו, ולא ממש משנה מי הגבר הזה. ככה שאל מייקל - בחור לבן בן גילי (30), שגדל בסביבה הכי מסריחה בדאלאס שבחור לבן יכול לגדול בה, טריילר טראש, רד נק, תבחרו איזה כינוי גנאי שבא לכם - הגעתי לגמרי במקרה. רק כי הדד-ליינים שלנו הצטלבו.

     

    שבועיים אחרי שהגשתי את הבקשה הרשמית קיבלתי טלפון ממישל, קצינת יחסי הציבור במחלקת הצדק הפלילי של טקסס: "אישרנו לך 45 דקות עם מר ג'ונסון למחר. האם זה עובד לך?".

     

    סמוך על אמריקאית שתגרום לזה להישמע כמו פגישה עם סוכן מכירות. "כן, בטח, מחר עובד לי יופי. מה לגבי ההוצאה להורג?".

     

    "מצטערת. אנחנו נותנים עדיפות לעיתונאים מקומיים, וכל המקומות כבר תפוסים".

     

    שיט. ההצגה הכי טובה בעיר, ואני נשארתי בלי כרטיס. אבל, אמרתי לעצמי, גם לדבר עם מישהו שהולך למות בעוד שבוע זה לא רע.

     

    למחרת, אחרי ארבע שעות של נסיעה במרחבים העצומים של טקסס, הגעתי למתקן הכליאה שנקרא "היחידה על שם פולנסקי". הכל מסביב ירוק, השמיים כחולים, סוסים אציליים מסתובבים בשלווה בעשב. אשכרה פסטורלי. ובאמצע כל זה, כלא שנראה כאילו הוציאו אותו הרגע מהניילון. תשכחו מבתי הכלא שראיתם בסרטים: מבחוץ זה נראה כמו בית דירות מודרני - מבנים בצורת קוביות לבנות עם חלונות מלבניים מיניאטוריים בצבע כחול, בשביל היופי.

     


    מייקל דוויין ג'ונסון. "איט סאקס, מן. איט רילי סאקס"

     

    העניין הוא שבתוך כמה מהקוביות האלה נמצא האגף העצוב ביותר במערכת הענישה האמריקאית - מחלקת הנידונים למוות של מדינת הכוכב הבודד. 391 אסירים יושבים שם ומחכים ליום שמישהו אחר, ולא אלוהים, קבע שיהיה האחרון שלהם. בעצם סליחה, התבלבלתי בזמנים: בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, זה כבר 390.

     

    כשמסתכלים מבחוץ, השאלה הראשונה שעולה בראש - או לפחות בראש שלי - היא איך אפשר לברוח משם. והתשובה היא שאי אפשר. בין המבנים לגדרות יש 300 מ"ר של מרחבים פתוחים, ומגדלים עם שומרים חמושים ברובים שלא מפספסים כלום (בשנייה שששלפתי את המצלמה, עוד לפני שנכנסתי לתחומי הכלא, כבר יצאה ניידת לבדוק מה הסיפור. אין תמונות בלי אישור של הסוהר הראשי). ולגבי הגדרות, בואו נגיד שאם הייתי צריך לבחור בין לטפס עליהן לזריקה קטלנית, לא בטוח שהייתי מנסה לטפס.

     

    בזמן שחיכיתי בשער לקצין העיתונות, הגיעה המשאית של הדואר. מבפנים יצאו סוהר ואחד האסירים. הסתכלתי עליו כשהוא העמיס את הדואר על עגלה ונשם אוויר של אנשים חופשיים: באותו רגע הוא היה אדם רגיל שמבצע עבודה רגילה. בעוד כמה דקות הוא יחזור פנימה, לגיהינום.

     

    אחרי שבדקו שאין עלי כלום חוץ ממכשיר ההקלטה והמצלמה, לקח אותי קצין העיתונות לאגף הביקורים. שני עיתונאים אחרים שנסעו כל הדרך מיוסטון ורצו לראיין את מייקל נשלחו הביתה. מייקל לא רצה לדבר איתם. זכותו. אז למה איתי כן? כי הגדלתי ראש ושלחתי לו מכתב. הסברתי מה אני רוצה ממנו, וחוץ מזה כתבתי שאני מישראל, מה אני עושה בחיים, מה אני אוהב - וליתר ביטחון, כדי לוודא שהוא יסכים לפגוש אותי, השחלתי את העובדה שאבא שלי מת כשהייתי בן חמש. זה עבד כמו קסם.

     

    הדרך מהשער ועד לבניין לא נותנת שום הרגשה של כלא. הדשא ירוק אפילו יותר מזה שבחוץ, הכניסה נראית כמו כל כניסה לכל משרד ממשלתי. הכל בוהק מניקיון, דגלים של טקסס וארה"ב ליד הדלת, על הקיר תמונות מיום הספורט האחרון של הסוהרים ומשפחותיהם. אחרי הליכה של דקה בתוך הבניין הגענו לאולם בגודל בינוני. סוהרת עבת בשר בירכה אותנו לשלום ופתחה בסמול טוק טקסני אופייני. חיכיתי בסבלנות עד שקצין העיתונות נזכר בי ושאל אותי אם אני מוכן להתחיל. הינהנתי בעצבנות, והוא הצביע על נקודה כלשהי מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אותם: התאים הקלישאתיים עם מחיצות הזכוכית והטלפונים. בול כמו בסרטים.

     

    כל התאים היו ריקים, חוץ מאחד. לא יודע למה ציפיתי, אולי לאדביסי או לפחות לאיזה אוריילי, אבל החיים זה לא HBO וכאן לא אמרלד סיטי. הבחור שעמד מולי נראה רגוע וחביב. רזה, לבוש באוברול לבן, לא גבוה במיוחד - 1.75 מ' גג - עם ראש מגולח ועיניים כחולות. לא קפואות כמו שתמיד רואים אצל רוצחים פסיכוטיים בהוליווד. סתם כחולות. הינהנתי לשלום. הוא הינהן בחזרה וסימן לי לשבת.

     

    הרמנו את השפופרות משני עברי הזכוכית.

     

    "אז אני מבין שקיבלת את המכתב שלי", פתחתי.

     

    "כן. בדרך כלל מקבל מכתבים מכל מיני נוצרים וכאלה, אבל אף פעם לא מישראלי".

     

    "כתבתי למענך אי-מייל למושל ריק פרי". זה היה נכון. זה גם היה ניסיון די שקוף לקנות אותו.

     

    "תודה", הוא אמר, "אבל זה בזבוז זמן. אתה יודע איך הוא, הפרי הזה".

     

    "למען האמת, לא ממש".

     

    "הוא חתיכת חרא".

     

    זה יצא בתזמון קומי כל כך מושלם שתוך שנייה היו צחוקים משני צידי המחיצה. הזכוכית עדיין היתה שם, אבל הקרח נשבר.

     

    כבר אי אפשר לגנוב מכונית בעיר הזאת

    הוא שאל מה אני עושה בטקסס. מצאתי את עצמי מספר לו על אשתי די באריכות, על זה שהיא מקומית, על איך נפגשנו ואיך אני אוהב אותה ואיך היא נראית. היה ברור שזה קורע אותו, אבל גם שהוא חווה איכשהו את הרגשות האלה דרכי. אחר כך הוא התחיל לדבר על עצמו, והישירות שלו - הנכונות לדבר על כל דבר, מהעבר המפוקפק שמאחוריו ועד העתיד הקצר שלפניו - כל אלה העבירו אותי בקלות בלתי נסבלת לצד שלו. וכשזה קרה, הייתי חייב להניח על השולחן את השאלה הכי מציקה, זאת שאמורה לקבוע איך אני באמת מרגיש בקשר אליו.

     

    "עשית את זה?".

     

    "בחיים לא".

     

    כשמייקל אמר את שתי המילים האלה, הוא רכן קדימה והפנים העגולות שלו כמעט נגעו בזכוכית. ואז הוא המשיך לדבר, בלהט אבל בלי לחץ, כאילו שאלתי אם הוא דפק בזוקה מהמכולת. "החרא הקטן הזה, דייוויד, הודה שהוא עשה את זה. איזה סיבה בעולם יש לו לעשות דבר כזה אם זה לא נכון?".

     

    "שלושה חברים שלך העידו שסיפרת להם איך ירית בג'פרי ווטרמן".

     

    "לא שלי. הם היו חברים של דייוויד".

     

    אם בוחרים להאמין לגירסה של מייקל, מה שקרה לו ב-10 בספטמבר 1995 היה לא פחות מטרגדיה. כלומר, אין ספק שלא מדובר במלאך - אפילו הוא תיאר את עצמו ואת החבר'ה שלו מהשכונה כעבריינים (או בריונים, אם אתם מעדיפים את ההגדרה של בבילון ל"הודלום") - אבל אם הולכים עם הסיפור שלו, הפשע היחיד שהוא התכוון לבצע באותו יום היה גניבת רכב.

     

    לפי הסיפור הזה, יום אחד יוצא לו ההודלום, גונב מכונית, משתכר ודופק איתה רייסים במגרש חנייה עד שצמיג אחד מתפוצץ. רוצה הגורל ובדיוק מופיע דייוויד ווסט עם מכונית גנובה משלו ומציע לו טרמפ. מייקל עולה לרכב, והשניים יוצאים לחוף הים. בדרך הם שותים, ואז שותים עוד קצת. כשהם מגיעים לתחנת דלק, מייקל נרדם על ההגה ומתעורר לקול ירייה. הדבר הבא שקורה הוא שדייוויד קופץ באמוק לתוך הרכב וצועק לו לתת גז.

     

    "תוך כדי נסיעה שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי: 'יריתי בו, פאקינג יריתי בו'. הייתי כל כך מסטול שהייתי בטוח שהוא מסתלבט עלי. רק למחרת, כשעצרו אותנו, הבנתי שזה רציני".

     

    ניסיתי להיזכר במה שלמדתי בשיעורי שפת גוף בבית הספר למשחק. הוא משקר? הוא אמיתי? עד עכשיו אין לי מושג. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שהיו לו עשר שנים באגף הנידונים למוות כדי להתאמן על המונולוג הזה.

     

    "תראה, מייקל", לקחתי אוויר, "בכנות, אני לא יודע אם להאמין לך".

     

    ההבעה הנינוחה שלו נעלמה. העיניים שלו נתקעו על שלי לשבריר שנייה. עצב מרוכז, טהור, בלתי נסבל. לא יכולתי לעמוד בזה. "אני מצטער", אמרתי. "אני באמת מצטער".

     

    הוא הסתכל הצידה, אסף את עצמו וחייך. "פאק איט, גבר. תשחרר".

     

    מה קשור אלוהים

    כדי לשחרר שיניתי את הנושא למשהו קצת יותר קליל, וביקשתי שיספר על השיגרה שלו, שהיא קלילה כמו סרטן אשכים. מתברר שהנידונים למוות סגורים בתאים 22 שעות ביממה. יש להם שעה לטיול בחוץ, לבד, ועוד שעה למקלחת, רופא (אם צריך) וביקורים (אם יש). את האוכל הם מקבלים לתא, דרך חריץ בדלת. בידוד מוחלט.

     

    מה עושים כדי להעביר את הזמן? מייקל סיפר שהוא קורא המון, בעיקר ספרי היסטוריה ורוחניות, ומקשיב הרבה לרדיו, המכשיר החשמלי היחיד שמותר להם להחזיק. "אני הייתי מתחרפן אחרי שבוע", אמרתי. זה לא היה כל כך רגיש מצידי.

     

    "מתרגלים לזה", הוא חייך. "אתה מאבד את תחושת הזמן, כי כל יום הוא בדיוק אותו דבר. עכשיו אני מרגיש כאילו, היי, איפה נעלמו לי עשר שנים?".

     

    "אתה כועס?".

     

    "בשנים הראשונות כעסתי נורא. הייתי מקבל מכתב מאחותי עם כל הקשקושים הנוצריים שלה, חוטף קריזה ונשאר ככה שנה שלמה. היום זה כבר לא ככה. הנה, לדוגמה, בשבוע שעבר דיברתי עם אחד מהחברים שלי פה. הוא סיפר לי שדחו לו את הערעור. באותו לילה הייתי מדוכא, אבל למחרת בבוקר כבר הייתי בסדר".

     

    "יש משהו שאתה מתחרט עליו?".

     

    "על זה שלא היה לי עורך דין יותר טוב".

     

    "זהו?".

     

    "זהו".

     

    רוב האסירים שמוצאים להורג בטקסס מאמצים את הנצרות - או כמו שקוראים לזה כאן, "מקבלים את ישו כמושיע שלהם" - לפני שהם מזדכים בבקו"ם של העולם הזה. הדוקטרינה הנוצרית טוענת שכולנו חוטאים, ולכולנו יש הזדמנות לכפר על חטאינו. לא משנה אם הרגת נמלה או שישה מיליון, ברגע שקיבלת בלב שלם את ישו, יאללה לגן עדן. לכן די הפתיע אותי לשמוע שמייקל לא בונה על אלוהים להמשך הדרך. מבחינתו, היושב במרומים מנותק מכל מה שקורה כאן למטה. "אני גם לא כועס על אלוהים, אם זה מה שאתה חושב. יש ילדים שגוועים מרעב באפריקה. המצב שלי הרבה יותר טוב משלהם".

     

    "למה אתה הכי מתגעגע בחוץ?".

     

    "לבחורות, ולאוכל".

     

    "מה אתה מתכוון לבקש לארוחה האחרונה שלך?".

     

    "ויתרתי על הארוחה האחרונה. אחרי שהמדינה הזאת זיינה אותי, התייחסה אלי יותר גרוע מבהמה, עכשיו היא רוצה להאכיל אותי לפני השחיטה? מבחינתי זה כמו סטירה לפנים. שיזדיינו".

     

    הוא דיבר בלי לעצור, פורק את כל מה שיש לו על הלב. הצורך שלו בקשר אנושי היה כל כך חזק וברור, שהרגשתי אותו עובר דרך הזכוכית ומתפשט לי בגוף. הקול הקטן הזה בראש, ההוא שאמר לי קודם שזה דפוק להזדהות עם מישהו שהקורבן שלו היה יכול בקלות להיות אחי, השתתק לגמרי. רציתי לעזור לו. רציתי שיוקל לו, והקלילות שבה הוא התייחס לכל זה גרמה לי רק לרצות יותר.

     

    אני מניח שבערך בשלב הזה, הכתבה על הנידון למוות מתה והכתבה על מייקל ג'ונסון נולדה.

     

    אתה מת רק פעמיים

    שאלתי אותו אם יש רגעים טובים באגף הנידונים למוות. אז כן, יש, כי החבר'ה שם די קריאטיביים במלחמה שלהם בבדידות. הם מוצאים שיטות שונות ומשונות לתקשר אחד עם השני, החל בהעברה מדויקת להפליא של טיסני נייר מתא לתא, וכלה בפירוק מכשירי הרדיו שלהם כדי לאלתר אינטרקומים. אבל שיא הכיף מגיע כשהאלכוהול שהם מייצרים ממיץ וסוכריות מוכן סופסוף לשתייה. "זה לוקח כמה ימים, אבל כשזה מוכן, אני אומר לך, זה היי לפחות לחצי יום. השיט הזה קטלני". ככה זה: גברים, איפה שלא תתקע אותם, ימצאו דרך להתמסטל.

     

    "תגיד", עברתי לשאלה הבלתי נמנעת, "מה עם סקס?".

     

    "אין, אי אפשר פה".

     

    "לא, יא קרוע, עם עצמך".

     

    "אה, בטח. כל הזמן. אני מכונה, בנאדם. מביא ביד כל היום. האמת, נראה לי שאני הרבה יותר חרמן היום ממה שהייתי לפני שנכנסתי. מה שכן, בגלל שאין פה נשים וזה הכל אצלך בראש, אתה נהיה אובססיבי. אפילו קצת סוטה".

     

    "אתה בתול?".

     

    "לא, תודה לאל. גרתי שנה עם חברה לפני שהגעתי לכאן".

     

    אם היה נוחת באותו רגע זבוב על הקיר, הוא היה רואה שני בחורים שקועים בשיחה די קולחת. הם בני אותו גיל, נראים פחות או יותר אותו דבר, שניהם צוחקים. הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא זכוכית אטומה. מה שהזבוב לא היה יכול לדעת זה שהחיים של הבחור בג'ינס ובחולצה הכחולה רק התחילו, ואלה של הבחור באוברול הלבן ממש עומדים להסתיים. הוא בטח גם לא היה מנחש שלבחור בג'ינס עוברת מחשבה אחת בראש: מה היה קורה אם מייקל ג'ונסון היה גדל בשכונת כרמליה בחיפה ואני בקרוון בטקסס?

     

    לא נשאר הרבה מה-45 דקות שלנו כששאלתי אותו איך הוא מרגיש עם זה שיש לו בדיוק שבוע לחיות.

     

    "חרא", הוא חייך. "מה נראה לך? אני מרגיש חרא".

     

    "אתה חושב הרבה על המוות?".

     

    "רוב הזמן אני מנסה להתרכז בחיים ולא לחשוב על אחר כך. כרגע אני עדיין חי, ומתכוון להילחם עד הרגע האחרון. אבל אם אצטרך למות, אני אמות".

     

    אולי הוא רק ניסה להישמע נונשלאנטי, ואולי הוא באמת היה כזה. אחרי הכל, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא חווה את השבוע האחרון בחייו: שלוש שנים קודם, ב-2003, נקבע לו תאריך הוצאה להורג. אבל אחד החברים שלו -

    אקטיביסט למען ביטול עונש המוות, שנמצא בקשר רצוף עם מייקל כבר שמונה שנים - עבר על הראיות מחדש ומצא את ההודאה של דייוויד ווסט. יום לפני הזריקה קיבל מייקל דחייה כדי לאפשר לו לערער.

     

    "איך הגבת באותו יום, כשהודיעו לך?".

     

    "שמחתי, אבל זה לא שקפצתי לתקרה מרוב אושר. כבר הייתי מוכן ללכת".

     

    יומיים אחרי השיחה עם מייקל התקשרתי לאותו חבר-סלאש-אקטיביסט, והוא הסביר לי שזאת תגובה די אופיינית לנידונים למוות. רובם מבינים די מהר שכעס וייאוש לא יעזרו להם לשרוד את הגיהינום שמחכה להם, והם מאמצים גישה קולית שעוזרת להם להתמודד. הרי זה לא שיש להם ברירה אחרת.

     

    "אני לא פוחד למות", אמר מייקל. הוא נשמע כמעט מתלהב. "מי יודע מה קורה אחר כך? עוד שמונה ימים אני אגלה. זה דווקא יכול להיות מרגש. בטח יותר טוב מהחרא הזה פה, לא ככה?".

     

    מספר 22 עזב את הבניין

    את הדקות האחרונות שלנו ביחד ניצלנו כדי לדבר עלי. היה ברור שזה חשוב לו. הוא התעניין בעיקר בצבא ובמשפחה שלי. לו, הוא סיפר, יש אמא ואחות שהוא בקשר טוב איתן. על אבא שלו הוא לא הרחיב, רק אמר שהם לא בקשר. שאלתי אם הוא רוצה שאבוא לבקר אותו שוב ב"יום העיתונות" הבא - שייצא יום לפני ההוצאה להורג. הוא אמר שכן. אחר כך הצמדתי את האגרוף שלי לזכוכית שהפרידה בינינו, הוא הצמיד את שלו, ונפרדנו לשלום. "תהיה חזק" אמרתי לו. "בטח, בנאדם, גם אתה".

     

    מה שלא ידעתי הוא שיש חוק שאוסר עלי לראות שוב את אותו אסיר לפני שעברו שישה חודשים, אז רק כתבתי לו עוד מכתב. התנצלתי שאני לא מגיע כמו שהבטחתי, הוספתי כתבה שתלשתי מהמגזין "טיים" על הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הספורט האמריקאי, וגם כמה תמונות של אנג'לינה ג'ולי לפעילות בשעות הפנאי. ביקשתי שיכתוב לי בחזרה, וחתמתי במילים "החבר שלך, אלון".

     

    ב-19 באוקטובר, יום ההוצאה להורג, קיבלתי מבית הסוהר פקס במקום מכתב. הנה הוא, במלואו וכלשונו: "ברצוני להודיע לך שמייקל ג'ונסון, שהיה מיועד להיות מוצא להורג הערב, התאבד בתאו לפנות בוקר.

     

    "ב-2:45 לפנות בוקר נמצא מייקל בתאו אחרי שלא הגיב לקריאות הסוהר האחראי. הוא השתמש בסוג של להב ממתכת כדי לחתוך את וריד הצוואר הימני, ועורק ביד ימין. הוא פונה לבית חולים מקומי, וב-3:40 נקבע מותו. 21 אסירים הוצאו להורג בטקסס השנה. ג'ונסון היה אמור להיות מספר 22.

     

    "אסירים באגף הנידונים למוות שוהים בתאים של איש אחד. אסירים שעומדים בפני הוצאה להורג נמצאים תחת 'משמרת מוות', כלומר צוות הכלא בודק את מצבם בכל 15 דקות. בבדיקה של 2:30 לפנות בוקר דיבר ג'ונסון עם הסוהר האחראי ואכל ארוחת בוקר. הוא לא הראה שום סימנים שהוא שוקל התאבדות. הוא לא השאיר פתק או כל הסבר אחר למעשה. משרד החוקר הראשי בודק את המקרה.

     

    "אנא צור איתי קשר אם יש לך שאלות,

     

    מישל".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מייקל דוויין ג'ונסון. "החרא הקטן הזה, דייוויד, הודה שהוא עשה את זה"
    מומלצים