שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חדש על המדף: בוז'ולה מקומי וייבוא אוסטרלי

    שגיא קופר ממלא הבטחה ומדבר על יינות אוסטרליים, אבל לפני זה מספר על היינות החדשים של בציר 2006 שהסתיים לא מכבר

    יינות אוסטרליים, הבטחתי (ולכן אקיים), אבל קודם לכן לישראלים החדשים שעלו על המדפים, בתוכם גם יינות צעירים מאוד, מהבציר הנוכחי - 2006. בפינאלה, תהיה לסיום בציר 2006.

     

    בוז'ולה מקומי

    בינתיים יש שלושה יינות ישראליים צעירים על המדף - או כמעט על המדף – GO של רמת הגולן, שיש רק תיאור שלו, בינתיים, B – בייבי - של בנימינה וג'וניור, של תשבי. כאן המקום לציין שיהיו גם כמובן יינות צרפתיים שונים: דרוהן – של החברה הסקוטית (79 שקל, כנראה), אלבר בישו, ביבוא אנוטקה, ויינות אחרים. המחירים נעים סביב 75 – 80 שקל לבקבוק.

     

    הצעיר של רמת הגולן עשוי, כרגיל, מגאמיי (גאמה). זהו הענב המסורתי לייצור יינות נובו בבוז'ולה. הוא גם מיוצר בשיטה הצרפתית של תסיסה קרבונית (carbonic Maceration). במהלך השנים היין של שונפלד ושות' תמיד עלה על היינות הצרפתיים המקבילים, ונראה מה יהיה השנה. רמת הגולן מציגים שירי הילולים (ולא היתולים) על הבקבוקים: ארבעה שירים, של ארבעה יוצרים צעירים.

     

    הבייבי של בנימינה הוא אכן יין קליל, אבל יש בו גם יותר מזה. היין עשוי 100% קריניאן וצבעו צבע סגול-אדום עמוק וצלול. יין יפה בהחלט, ונראה שהיקב עשה כאן את מה שהוא יודע לעשות טוב: יינות צעירים קלים.

     

    לא תמצאו כאן את הארומות הטיפוסיות לתסיסה קרבונית – דובדבנים, קירש, בננה, סוכריות וכד'. יש בו שמץ של פרחים ומתיקות, אבל גם משהו מינרלי. לצד כל אלה יש משהו מה"זיעה", שלעיתים הוא אופייני ליינות שהושארו על הזגים. במהלך הייצור שלו, היין אכן היה על הקליפות במשך שבוע, אבל לרוב לא די בכך. הסיומת קצרה, אבל לא קצרה מדי. מקורר, ולא יותר מדי, זה יהיה יין חביב ביותר. מחיר לצרכן – 28 שקל. בלבד.

     

    בג'וניור של תשבי – למה שלא נקרא לו באותה רוח ג'יי, וזהו – יש כן ארומות של דובדבנים, והוא אכן מיוצר בתסיסה קרבונית. גם זה קריניאן, מכרמי המשפחה בשפיה, וצבעו דומה מאוד לצבע של בנימינה. אותו יש לקרר מעט יותר, אפילו מאוד. נחמד, נעים. קצת קצר, אבל אנחנו לא מחפשים יותר מזה ביינות כאלה. 30 שקל לצרכן.

     

    לרגע נעשה אתנחתא לפת-משהו שבין יין ליין: אושרה, ביתו של יונתן תשבי, והצלע הפחות מיוחצנ"ת ומוכרת של היקב, מוציאה סדרה קצרה של מוצרי גורמה. מדובר בריבות עתירות פרי (17 שקל ל- 250 גרם), שמן זית, דבש וטחינה (24 שקל ל- 400 גרם). הטחינה היא טחינה כהה, אורגנית ובאיכות ייצור גבוהה, עם מתיקות וחיספוס משלה. לא בדיוק תחליף ל"גמל" או ל"יונה" של השכנים משכם, אבל לא מיועד להיות. הריבות – תפוזים, שזיפים ותפוחים עם קינמון – מוצלחות גם הן. אני מאוד אוהב ריבת תפוזים, והקונפיטורה הזאת היתה חביבה במיוחד. מה שכן, התוויות כולן באנגלית, וזה קצת בעייתי. "זה חלק מסדרת האסטייט", אמרה אשת יחסי הציבור של היקב, "ותוויות האסטייט כולן באנגלית". נכון, אבל זאת לא סיבה, מה גם שעל תוויות היין היה לי בזמנו מה לאמר, פה גדול שכמוני. בכל מקרה, שאפו על הסדרה, ורק שישמרו על האיכות...

    הלאה אם כן, ליין – אוסטרלי.

     

    יינות אוסטרליים חדשים בארץ

    מרש – Mersch – שמה של חברת יבוא יין חדשה למדי, שותפות בין ישראלים בארץ ובאוסטרליה. חיליק ליפקא הוא הזרוע הישראלית, ואילו ד"ר גיל מרום, מרצה ליחסים בינלאומיים שמושבו באוסטרליה, הוא הצד האוסטרלי. גיל אחראי על איתור היין ביקבים השונים, ואילו חיליק ושות' אחראים, פה, על השיווק המקומי.

     

    רבים מהיינות מיוצרים בכמויות קטנטנות – עשרות ארגזים לשנה בלבד, לעיתים. גיל מרום טוען שהאלוקציה (הקצבה) היחסית טובה של יקבים אלה לישראל לא נובעת חלילה מחוסר עניין ביין, אלא מתוך קשרים אישיים שלו ויחסים שפיתח עם חלק מהיקבים, אותם הוא מלווה מהווסדם. מרבית היינות הם יינות בארוסה, ומן הסתם שיראז (אבל לא רק).

     

    O'Leary Walker 2005 Riesling – זהוב לימון, מעט מינרלי – לא יותר מדי – מלווה בארומות לימוניות והדרים. קצת פאזי בפה. סיומת טובה, נעימה. 90 שקל לצרכן.

     

     Teusner, The Riebke 2005 - שיראז מצוין על גבול המאה שקלים. השנה שנה מצוינת באזור אבנעזר (בארוסה), והתוצאה, אפילו ביין צעיר כזה – מצוינת. סינגל ויניארד מכרם בן 30 – 40 שנה. המון צבע, אבל גם הרבה מאוד ריח וטעם. מכת ריח בפתיחה, ובה הרבה פרי אדום, המון פרי וחיוניות. הוא חלק ומאוזן, יבש ומעט מינרלי בסיומת. שווה לקנות שניים שלושה בקבוקים, לפתוח אחד עכשיו ולהנות ממנו, ועוד שניים בשנתיים הקרובות. 99 שקל.

     

    Thorn Clarke Terra Barossa Shiraz 2004 - הוא יין שבמחיר של 75 שקל מהווה בהחלט מציאה נאה. שירז חייתי, עם פרחוניות נעימה מאוד. בפה יש לו אקליפטוס ויובש טוב. קצת שטוח, אבל לא נורא בכלל. מאותו יקב, יין גדול בהחלט למחירו – 120 שקל – הוא ה- Shotfire Ridge 2004: שיראז, והמון שיראז. צבע סגול צעיר, סמיך, אף עתיר שזיפים וארומות של פרי כהה. בפה איזון מצוין ואני מצאתי בו שוב, מנטה יפה.

     

    Kaesler Stonehorse shiraz 2004 -  המחיר (199 שקל לבקבוק) טיפה יקר, היין מצוין, הרבה פרי, פרחים, חייתיות מצוינת. חלק בפה, עם יובש רב וטאנינים טובים.

     

    עוד בקלוג מרש תוכלו למצוא יינות של יקב קלסקי, שמחיפוש ברשת נראה שיש לא מעט רעש סביבו:

     

    Kalleske Greenock Shiraz 2004 - יין מצוין, שנמצא עכשיו הרבה הרבה לפני זמנו. בפה הרבה פרי, מתוק ומרוכז, טאנינים יציבים וטובים. שיראז במיטבו, אין מילים, אפילו במחיר של 290 שקל. לעומתו, מאותו יקב, במחצית המחיר בערך.

    זהו ה- Clary's 2005: גם זה מאזור גרינוק, בארוסה, 80% גרנאש, 20% שיראז. אדום צלול, המון פרי כהה לצד תיבול מצוין ופירות יער מתוקים. טאנינים עדינים וסיומת קצת כהילה. לא נורא. מצוין בסך הכל. אפשר לשתות כבר מעכשיו, עם פוטנציאל טוב מאוד.

     

    איך להשיג את היין? הכי פשוט – באתר האינטרנט של החברה. בהצלחה לכל.

     

    לסיום, תהיה בסיום הבציר בארץ

    שלום בלייר, מנכ"ל יקבי רמת הגולן, פרסם לפני כשבועיים מאמר, שבו הוא מנסה לאמוד את צריכת היין לנפש בארץ. בלייר, דרך חישובים שונים, מגיע לסך צריכה של 42 מליון בקבוקים לשנה – כ- 4.5 ליטר יין לנפש. אפשר להוריד את האוכלוסיה המוסלמית, ולהגיע, כמו שבלייר כותב, בדוחק, ל- 7 ליטר לשנה. 

     

    בעוד שמנכ"ל יקבי רמת הגולן מבסס את ההערכה שלו על פי דיווח הייצור של היקבים, הסתכלתי על דוחות הבציר: בשנת 2003, האומדן הוא שנבצרו 45,000 טון ענבים לכל המטרות. השאלה היא מה עושים מהם ופה יש בעיה.

     

    בזמנו, הבעתי את ההשגות שלי באשר לאופן שבו מדינת ישראל מפקחת על ייצור היין בארץ, על האופן שבו מדווחים על נטיעות חדשות ועל הפקת יין, ומאילו סוגים ועוד. ההבדלים בין מה שמצע ומעריך בלייר, למה שמדווח בפועל – עצום.

    היום קיבלתי את ה- Oxford Companion to Wine החדש, ובו פרק יפה על ישראל (שכתב אדם מונטיפיורי). מונטיפיורי כותב שלפי מספרי ה- OIV, האיגוד הבינלאומי ליין, ונתונים משנת 2002, ייצור היין של ישראל מגיע ל- 60,000 הקטוליטרים – שישה מליון ליטרים בלבד, פחות מליטר לנפש. בשנת 2003, מוסר ה- OIV, יש אף פחות מזה – 5.7 מליון ליטרים. ה- OIV מקבלת את הנתונים ממועצת גפן יין.

     

    שאלתי את דודו ברעם, מנכ"ל המועצה לגפן יין היוצא, מה לדעתו מיצרים מאותם 45,000 טון ענבים שבוצרים. ההערכה שלו היא שלמיץ ולברנדי הולכים משהו כמו 15,000 טון. נשארים עם 30,000 טון, שאף אחד לא יודע איזה יין עושים איתם (יין מתוק דורש 2.5 ק"ג לליטר, ואילו יין יבש – 1.3). "במצב שבו לא אוכפים את חוק היין ואת חובת הדיווח, כולם עובדים על הערכות", אומר ברעם, "ואחרי כל הקיזוזים ליין מתוק ולדברים אחרים, זה מה שנשאר לדווח". ברעם גם ידע לספר על החלטות פוליטיות שונות שמנעו תביעת יקבים שסרבו למסור נתוני אמת לגבי היצור שלהם.

     

    ההפרש בין הערכות המועצה לגפן יין והמספרים שמבוססים על נתוני היקבים לגבי היצור שלהם נראה לי היסטרי: להזכירכם – 0.9 ליטר מול 4.5 ליטר –דוחו"ת בציר מול דיווח ייצור. ההפרשים האלה רק מדגישים את הצורך בהסדרת הנושא. כמו שנעשית עכשיו עבודה בקשר לאזורי היין של ישראל, כך צריכה גם להעשות עבודה בנושא הסדרת הנטיעות, דיווחים על כמויות יין שמיוצרות כאן וכן הלאה. אולי, עם סיום בציר 2006, הגיע הזמן לזה? 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בוז'ולה מקומי. בייבי בנימינה 2006
    מומלצים