הכיבוש משחית - הנסיגה יותר
אין צבא שיכול למלא את דרישות התקשורת ההיסטרית שלנו. אם תיכשל ה"תהדיה", אין מנוס מחזרה לעזה
אנו נלחמים על זכות קיומנו כעם ומדינה כבר 90 שנה, מאז הצהרת בלפור. בערבות הנגב אנו חוזרים ונלחמים מאז מלחמת העצמאות. ה"תהדיה" היא לכל היותר הפסקת אש זמנית - הם ישמרו עליה רק אם יהיו בטוחים שהיא צעד בדרך לחיסולנו, ותמיד יימצא שם תירוץ מתאים למי שמפר אותה, אם היא פועלת לטובתנו. ברור שאי שם נחפרת מנהרה אל שטחנו כדי לבצע חטיפה נוספת, ואולי הפעם דווקא של אזרחים, הנוסעים על אחד הכבישים. אין מנוס מהמסקנה שנסיגה משחיתה. נכון, יש בעיה מוסרית בכיבוש, אבל הנסיגה משחיתה יותר.
כמה בני-אדם כבר נהרגו מאז הנסיגה מעזה? כאשר היינו כובשים בבית חנון, לא פגעו פגזי תותח תועה בביתה של משפחה. גם עכשיו, כמו באור מסמא, קרה האסון הזה מיד כשכוחותינו נסוגו משם. אין ברירה; צריך לבחור בין כיבוש שאיננו מוסרי, לבין נסיגה שהיא הרבה יותר חמורה מבחינה מוסרית, כי היא גורמת לנו יותר הרוגים - אזרחים.
למרבה הצער, "רודפי השלום" שבנו הרסו כל סיכוי להשיגו בזמן הנראה לעין, מפני שהם החלישו את ישראל בעיני העולם הערבי במידה כזאת, ששוב מדברים בגלוי על חיסול ואף על "היעלמות" המדינה הציונית. יתר על כן, ההיסטריה המשתקפת בתקשורת הישראלית כבר גורמת לאויבנו לחשוב שאנחנו מתפרקים מבפנים, ממש כמו אז, ערב ששת הימים. גם אני, אם אני קורא עיתונים ושומע תקשורת ישראלית שלושה ימים רצופים, אני מרגיש לרגע שהכל מתפרק. אני אמנם יודע ומבין שלא אלה פניה של החברה הישראלית באמת, אולם אי-אפשר להתפלא אם כך חושבים בטהרן, בדמשק ובעזה.
התקשורת ההיסטרית שלנו רוצה ביטחון ושגשוג, מו"מ מדיני ושלום, והיא רוצה את כל זה ולא פחות בארבעה תנאים: מהר וחלק! שלא לפגוע בשגשוג ובחיי יום-יום; בלי הרבה נפגעים בצידנו; בלי נפגעים אזרחיים מצידם; בלי לכבוש שטח ובלי לשלוט על "עם אחר". שום צבא בעולם אינו מסוגל להביא לביטחון בתנאים הללו. זה פשוט בלתי אפשרי. אם תיכשל ה"תהדיה", יהיה הכרח לחזור ולכבוש ולהחזיק בשטח, עד שיבשיל שלום-אמת - או עד שיהיו בידינו כלי-נשק יעילים להשמדת טילים במעופם ולחשיפת מנהרות בחציבתן, ובלי דברי ההבל על "שיקולי עלות-תועלת".
מומלצים
