שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כך חתמתי על מגילת העצמאות
    מבית קק"ל ועד טקס הכרזת העצמאות, הרצל רוזנבלום (ורדי), עורך "ידיעות אחרונות" מתאר את מאורעות ה-14 במאי 1948, שלב אחרי שלב
    באפריל 1952, לקראת יום העצמאות הרביעי של מדינת ישראל, פירסם עורך העיתון "ידיעות אחרונות"הרצל רוזנבלום (ורדי), מאמר מיוחד בו חזר אל יום ה-14 במאי 1948 בו הוכרזה עצמאות ישראל. במאמר תיאר רוזנבלום את חוויותיו ותחושותיו באותו כיום, כמי שנמנה על חברי מועצת המדינה הזמנית וכפועל יוצא, על חותמי מגילת העצמאות. להלן קטעים נבחרים מאותו מאמר (באדיבות ארכיון "ידיעות אחרונות"): 

     

    14 במאי, 11 בבוקר. נקראתי דחוף למר א. קפלן, מנהל אגף הפיננסים של "מנהלת העם" (הכינוי הביישני וההססני למושג - "טרום הממשלה") והוא מסר לי את סדר היום של היום האחרון למנדט: בשעה 14:00, אמר, עלייך כחבר מועצת המדינה הזמנית להופיע באולם קק"ל ברחוב שפירא בת"א. שם יוחלט על סדר הישיבה החגיגית להכרזת העצמאות העברית, שתתקיים שעתיים אחר כן, בשעה 16:00 באולם המוזיאון התל אביבי. מאולם הקק"ל בת"א, הוסיף, יסעו כל חברי מועצת המדינה הזמנית במכוניות רשמיות לאולם המוזיאון בצוותא. ועוד הוסיף בהיסוס מה: "רצוי להופיע חגיגית בשחורות, למרות החום".

     

    זכורני כי הייתי מצוי במצב רוח של ערב יום הכיפורים: הנה, אמרתי לי, עומדים אנו על קו הגבול, שמאחוריו חלומות וגעגועים ו"פרחי ציון", ו"ישוב ארץ ישראלי" ו"ועד אודסיאי" ואסיפות ציוניות קרתניות וקונגרסים (עם ובלי הלצותיהם וויכוחיהם) ובטלנות מליצית וגב ציוני כפוף מעט בחדרי ההמתנה של הנציבים, ומאחורי קו הגבול המבדיל - מדינה וממשלה וצבא ומשטרה ודגל ממלכתי משכנע ומעוטים לאומיים בישראל בעלי דרכונים עבריים שלנו.

     

    והלב החל דופק משום מה. הוא כבר הרגיש בחילופי המשמרות בהיסטוריה. ונשמעתי להצעת מר קפלן - הלכתי להתלבש חגיגית. כשבאתי למוזיאון כבר היו הכל באולם. בפעם הראשונה ראיתי אסיפה יהודית, שדיברו בה בחצי קול, אפילו לפני התחלתה: אנשים הרגישו את עצמם כבהיכל, ובהיכל מדברים בלחש (מכאן שהכנסת אינה היכל). ניגשתי לקבוצת אנשים: גולדה מאירסון, זלמן רובאשוב ודוד רמז ז"ל וביקשתי מהם שישתדלו בכל כוחם שינתן כרטיס כניסה למוזיאון לר' אריה בבקוב, מראשוני עורכי ה"ראדסוויט" בפטרבורג, שזכה להגיע עד הלום. "מגיע לו" אמר ז. רובאשוב בהדגשה והאחרים תמכו בו, והכרטיס ניתן מייד. היתה אווירה של אחווה עמוקה ולא הפריע אותם שבבקוב הוא רווזיוניסט. בעוד רגע פתח את הישיבה דוד בן גוריון, ראש "מנהל העם" ההוא.

     

    הוא הגיש לאישור האסיפה המוקדמת הזאת את סדר הכנס החגיגי במוזיאון וקרא לפנינו את נוסח מגילת העצמאות כפי שהיא תיקרא בכנס. בקשתו היתה שהמגילה תתקבל בכנס פה אחד ובקימה, למען הרושם בעולם ובעם ולמען הדורות הבאים. ובקשתו זו נתקבלה על ידי כולם בלי יוצא מן הכלל, לאחר כמה תיקוני נוסח קלים שהוכנסו למגילה ברגע הכי אחרון.

     

    גם לי היו כמה תיקונים ואם כי אחת מהן לא נתקבלה (ניסיתי לרכך את המשפט הדן בנאמנות המופרזת לגבולות החלוקה של האו"ם) - התנגד להצעתי מר שרתוק - שוכנעתי והבטחתי להצביע "בעד" עם כולם, מבלי להציע תיקונים בכנס, כך עשו גם שאר הצירים שתיקוניהם נדחו. היה ליכוד.

     



    סיור מצולם במקומות בהם עבר רוזנבלום ב-14 במאי 1948

     

    דבר אחד לא אשכח, בנאומי השמעתי בראשונה את המילים: "כבוד ראש הממשלה" בפנותי אל בן גוריון וראיתי איך הוארו פניו. ואכן קשה היה לי לבטאן - כאילו אמרתי לאישתי "הוד מלכותך" והיה צורך במאמץ מסויים, כדי לא להיכשל. אך לא נכשלתי, עמדתי במבחן.

     

    כן, היתה זו האסיפה היהודית שהחליטה יותר ממה שהחליטה כל אסיפה אחרת בהיסטוריה, כולל הקונגרס הציוני הראשון - ובפחות ויכוחים וזמן מכולן. ולכן היינו תחת הרושם שלה שיצאנו ממנה - לקראת אותה שרשרת המכוניות עם הדגלונים היהודיים, שאותן הבטיח לנו קפלן.

     

    ולעג הגורל, במכונית יצא לי לשבת דווקא ליד ידידי המכובד והזר לי כל כך, מר מאיר וילנר מהקומוניסטים, שעם כל יחסי הטוב אליו, זהות השקפות גמורה אין בינינו. אף על פי כן הצבענו זה עתה יחד בעד אותו הדבר עצמו - בראשונה ואולי גם בפעם האחרונה בחיינו והיינו שרויים במצב רוח של פיוס עמוק וטוטלי. הוא ישב על ידי ואני הצעתי לו סיגריה - היתה זו מתנתי היחידה למק"י.

     

    יצאנו בשרשרת המכוניות שלנו לאורך שדרות רוטשילד אל המוזיאון. היה חם אבל משני צידי השדרה עמד בכל זאת קהל רב. המצעד זז לאטו ויכולנו לשמוע את הערותיו של הקהל אודותינו: "הנה יושב פלוני", ו"הנה אלמוני" ו"הנה שלמוני". היתה שמחה מאופקת בפנים. קנאה לא ראיתי בעיניים. הציבור ליווה את הנוסעים על חשבון הכלל בחמימות וללא הערות ארסיות.

     

    כשהגענו למדרגות המוזיאון היה הרחוב שלפניו מוצף אנשים וכאן ראיתי בראשונה חיילים ישראלים כדת וכדין, מזויינים ולבושים מדים יפים, דוגלים את נשקם לפני חברי המועצה הנכנסים. אינני חושב שהתרשמתי פעם יותר משהתרשמתי מהתמונה ההיא. עשרה רמברנדטים, מאה שאלאיפיגים ואלף חפצי'ים לא היו משפיעים עלי ככה. ספק אם אשכח את החיזיון בחיי.

     

    ובאולם המוזיאון, פנים חגיגיות, מתוחות, שהרי כל אחד מרגיש, כאן הפתיחה לעליה או חלילה להתמוטטות הגדולה ביותר בדברי ימי האנושות. והלב מלא עד גדותיו - שמחה מזה וחרדה מזה. אנו תופסים את מקומותינו. שלוש דפיקות בפטיש ובן גוריון קורא את המגילה. שתיקה מלאה. רצינות ואימה היסטורית רשומות על הפנים סביבך.

     

    הקריאה נגמרת. תשואות ממושכות, לבביות. הכל קמים ממקומותיהם ושרים את ההמנון. אחר ניגשים חברי המועצה אחד אחד לשולחן הנשיאות וחותמים את שמותיהם על המגילה.

     

    כשאני מתקרב לשולחן אני שומע את בן גוריון לוחש לי בתוקף: "חתום בעברית - הרצל ורדי!". לא חשבתי הרבה ועשיתי כמצוותו, אם כי שמי קצת פחות עברי, בעצם. וכך נכנסתי למסמך ההיסטורי בלבושי החדש העברי.

     

    וכעבור שעות ספורות הופצצנו. 


    פורסם לראשונה 24/04/2007 00:25

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר הרצל רוזנבלום
    צילום: לע"מ
    קהל חוגג מול מוזיאון תל אביב, 14 במאי 1948
    צילום: הנס פין, לע"מ
    דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל
    צילום: לע"מ
    מומלצים