המשבית לצרכן
שביתה היא בדרך כלל פוטו-אופורטיוניטי נהדר לקלוז-אפ על פניו של הישראלי הממורמר - זה שסגרו לו פתאום את המדינה בדיוק כשהיה צריך לחדש רישיון/להוציא דרכון/לשחרר סחורה מהמכס, או סתם לעלות על הרכבת. בימים כתיקונם, שביתה טובה היתה הופכת כל סוציאליסט טוב לתאצ'ריסט נרגן, שמקלל קבל עם ומצלמה את כל מנהיגי העובדים לדורותיהם, מבן גוריון ועד עמיר פרץ.
הפעם נדמה שנסדק משהו באיבה הבסיסית שרוחש האזרח ברחוב לשביתה ולשובתים. אם עד כה התרגלנו לוועדים גדולים - שבכיריהם משתכרים סכומים דמיוניים, ואצבעם הקלה על הדק השביתה מתחילה לרעוד בכל פעם שדרושה התייעלות חיונית - הרי שהפעם נדמה שמשהו גדול בהרבה נפרם ביחסים שבין המדינה לאזרחיה.
מקסאם-שווא
בואו נניח לרגע לשובתים ונרד דרומה, לשדרות, שבה יצאו מפגינים לרחובות כדי למחות נגד תכנית ויסקונסין, כשהם עונדים טלאי צהוב. הגימיק הוא כמובן מחליא, אבל גם המחאה עצמה מעוררת סלידה: תכנית ויסקונסין נועדה לעבור בין המובטלים ולנער את שורותיהם כך שמי שיוותר לבסוף עם קצבת האבטלה שלו, יהיה מי שבאמת נבצר ממנו לעבוד.
מדובר בצעד מבורך: אין היגיון שמדינה שמייבאת על בסיס קבוע תאילנדים, רומנים, סינים, טורקים, פיליפינים וניגרים, תשלם במקביל לאנשים צעירים ובריאים, שבוחרים לשבת בבית ובלבד שלא לעסוק במלאכה שנתפשת בעיניהם כלא ראויה.
הנימוק למחאת המובטלים בשדרות, לפיו לא יכלו להתייצב במשרדי התכנית בשל איום הקסאמים, הוא כמעט אנטי-ציוני: המדינה הזאת קמה תחת אש, נבנתה תחת אש וככל הנראה תמשיך להתנהל תחת אש גם במאה השנים הבאות. מאחר שהמפגינים בשדרות בחרו להתקשט בטלאי צהוב, הרי שבאופן פרדוקסלי הם שמטו את הקרקע מתחת לטענתם. האלטרנטיבה לחיים עצמאיים וריבוניים - למרות האיום הביטחוני, הסכנה והכאב - עלולה להוביל בדיוק לאותם מחוזות שבהם הסתובבו יהודים עם טלאי צהוב.
ברכה לבטלה
אלא מה, גם המתנגד הגדול ביותר למדינת רווחה לא יכול שלא לשים לב לקו המתוח בין ההפגנה המיותרת של מובטלי שדרות לסיבה שבגללה פרצה השביתה האחרונה: המדינה רשאית - ולטעמי גם מוכרחה - לחייב את אזרחיה לעבוד כדי להתקיים. אבל בה בשעה שהיא שוללת ממובטלים את קצבתם, היא אינה דואגת להבטיח את תשלום שכרם של עובדי הרשויות המקומיות.
העיוות המוסרי הזה - שבו מצד אחד דורשים מאנשים לעבוד, ומצד שני משאירים אנשים עובדים ללא משכורות חודשים ארוכים, עד שיתקנאו ברמת החיים של חבריהם המובטלים - הוא כה חמור, עד שנדמה כי הפעם השכיל "מר ישראלי" לראות מעבר לקצה אפו ולדחיפות רצונו ברישיון/דרכון/רכבת, ולהבין כי לא מדובר עוד בוועד עובדים כוחני, אלא במאבק מוסרי ממדרגה עליונה.
עת נכתבות השורות האלה חוזרים השובתים לעבודתם, ונדמה כי מה שזירז הפעם את ראשי האוצר אל שולחן המשא ומתן לא היה הפחד משיתוק המשק, אלא הגיבוי הגורף שלו זכה המאבק הנוכחי. החל באזרחים שקיבלו בהבנה את העובדה שהטיסה בוטלה, ועד להורים שנאלצו לתרום שעת עבודה כדי לחפות על היעדרות הסייעות בגני הילדים. לטווח הארוך, עשויה הסולידריות החברתית הזאת להתברר כהישגה הגדול ביותר של השביתה: סוף סוף גרמנו לאלה שהתרגלו לעשות בנו כרצונם, להילחץ.
לפנייה לכתב/ת 
