הישראלים הראשונים על האי

בכל אשמה הזמרת סזריה אוורה (Cesaria Evora), ולכן אני מתחיל בסיפור חייה של האשה הפשוטה והמדהימה הזאת.

שמעתי אותה לראשונה לפני שנים שרה את Sodad (לשמיעת השיר לחצו כאן), קול עמוק ומדהים הבוקע מתיבת תהודה של אשה גדולת ממדים, יחפה, סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב. וגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד מתמלא בחמלה, געגועים ואהבה למקום שאף פעם לא היית בו וקרוב לוודאי שגם לא תגיע אליו.

אוורה היא שגילתה את המוזיקה הנפלאה של מולדתה לעולם. מי שמכונה "הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז של איי קפו ורדה בשפתה היחידה קריאולית, שהיא דיאלקט פורטוגזי מעורב בשפות מערב אפריקאיות. שיריה המכונים "מורנה", משקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה הקשה וההיסטוריה האכזרית של האיים. הם מושרים בדרך כלל בסולמות מינוריים, ומספרים על אהבה וגעגועים, על יופי האיים, על גלות, עבדות, על ניתוק מהמולדת וכמובן על מוות.

ילדות בסנטה מריה. עוני ושמחת חיים (צילומים: ציקי בן-שחר)

זוהי שירת האנשים הכמהים להשאר על אדמתם אך נאלצים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לשרוד. גם אוורה נודדת בשנים האחרונות, בעקבות ההצלחה שהיא נוחלת ברחבי העולם. אבל לא תמיד זה היה ככה. אוורה הייתה אשה קשת יום שהחיים לא האירו לה פנים. במשך עשרות שנים סובבה בברים ובבתי הקפה של סאו ויסנטה עם חבורה קטנה של נגנים בתקווה להתפרנס ולפרוץ את מעגל העוני והאנונימיות. בשלב מסויים אף החליטה להפסיק לשיר לכמה שנים אך חזרה כי זו היא אהבת חייה.

בדרך מקרה נתגלתה על ידי מפיק צרפתי ממוצא קאפו ורדיאני כשהייתה בת 45 ומאז החלה הקריירה הבינלאומית שלה לנסוק. היא מופיעה על הבמה יחפה, מזדהה כך עם העוני והסבל של בני עמה, מעשנת בשרשרת, ובעבר אף נהגה לשתות משקאות חריפים בזמן ההופעה.

ואולם ההצלחה הבינלאומית שלה לא שינתה כמעט במאום את האישה הגדולה הזו, והיא נשבעת בכל פעם שזו הופעתה האחרונה. היא עייפה ממסעות וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור. מספרים שבביקורה האחרון בישראל לאחר ההופעה חזרה לחדרה במלון המהודר וכיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה.

המסע בעקבות סזריה אוורה

הטיול שלנו לקפו ורדה היה בעצם מסע אל הבלתי נודע. חיפושים באינטרנט העלו נתונים חלקיים שלא בטחנו במהיימנותם ואינפורמציה סותרת שלא עזרה בהרבה להפגת החששות. אפילו סוכנת הנסיעות שהגענו אליה לצורך הזמנת כרטיסי הטיסה והמלונות פקחה זוג עיניים. "איני יודעת היכן זה קפו ורדה", אמרה.

וכך, במאמצים משותפים שלנו ושל עדינה סוכנת הנסיעות, חרשנו במשך

 שבועיים את האינטרנט, הדפסנו מפות, סיפורי מבקרים, מידע על האיים, המלונות, הטיסות, מזג האוויר, התושבים, וכל פרט אפשרי אחר. עכשיו לא נותר לנו אלא להוציא לפועל את המבצע בכוחות עצמנו.

"עשיתם לנו טירונות", אמרה עדינה שסיימה את סבב הטלפונים העשירי לסוכנויות, קולגות, חברות תעופה ומלונות והעלתה חרס בידיה. וכך, למעשה רק באמצעות האינטרנט מצאנו את הטיסות הזולות ביותר, את בתי המלון שהתאימו לנו, ומסלול הטיול החל לקבל צורה. אם כי הרבה סימני שאלה, תהיות וחששות העיבו על נחישותינו.

המסע החל בהמראה מליסבון ונחיתה בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה "הבינלאומי” של סאל (Sal), האי הראשון בתוכנית. שהייה של שלושה ימים במלון Morabeza, אחד המלונות היחידים על האי שמדורג כ-4 כוכבים, טיסה לסאו ויסנטה (Sao Vicente), האי בו נולדה סזריה אוורה וטיול באי במשך כשלושה ימים, חזרה לסאל ומשם חזרה לליסבון וללונדון.

טסנו בחברת התעופה TACV, החברה הלאומית של קפו ורדה, שלוש וחצי שעות מליסבון. טיסה נעימה במטוס אירבוס מרווח ואירוח נעים. תערובת הנוסעים במטוס נראתה לנו מוזרה וכללה אפריקאים, חלקם לבושים בססגוניות חלקם כאירופאים, מולטים, ותיירים מגרמניה ופורטוגל.

ברוכים הבאים לעולם השלישי החדש

המטוס נחת קרוב לחצות בשדה התעופה הבינלאומי של סאל. ירדנו מהמטוס,

 גל חום היכה בנו, היבטנו מסביב ונזכרנו בסרט "מבצע אנטבה". חושך מסביב ומבנה של בית הנתיבות שהזכיר לנו את מעבר הגבול בטאבה בשנות השמונים.

נכנסנו לטרמינל נוטפים מזיעה והמשכנו להזיע משום שלא היה מיזוג אוויר. החששות הלכו וגברו, ידענו שהגענו לעולם שלישי, אך לא ידענו לאיזה.

הפקיד בביקורת הדרכונים, הפך את הדרכונים שלנו כמה וכמה פעמים ועשה רושם שהוא רואה בפעם הראשונה דרכון ישראלי, ואולי ישראלים בכלל. חששנו שלא הספיקו להעביר מהמלון את נתוני הדרכונים שלנו לקבלת ויזת תייר (ויזה חובה), בסוף התברר שהכל כשורה. עוד הצצה חטופה בפרצופים המוזרים שלנו, שתי חותמות ואנחנו בחוץ.

כשיצאנו לאולם קבלת הנוסעים, קידמה את פנינו קבוצת מקומיים, שנופפו במרץ בשלטי בתי המלון. Morabeza, שלט קטן מקרטון התנוסס מולנו על ידי עובד המלון. נאספנו בקבוצת אורחי המלון ויצאנו לדרך החשוכה לגמרי. באחת אחר חצות הגענו למלון, המקום נראה מבודד למדי.

הישראלים הראשונים

קמתי בבוקר ב-6.30, יצאתי מהחדר ועמדתי על המרפסת, הים היה מולי במרחק שני צעדים, חוף לבן ובוהק, עצי תמר, דשא וצמחיה מסביב, בריכת שחייה גדולה ועובדי המלון שמסתובבים וכל אחד עסוק בעבודתו. יצאתי לסיבוב בעיירה שנקראת סנטה מריה, הנקודה הדרומית ביותר בסאל, עיירת חוף שמזכירה את עזה בשנות השבעים והשמונים.

חזרתי לחדר והערתי את זוגתי. לאחר ארוחת הבוקר נגשנו לקבלה לברר ולשאול שאלות של מתחילים, והתברר לנו שמחפשים אותנו. ג'ואנה, מנהלת קשרי לקוחות, ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו הזוג מישראל. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. לדבריה אנחנו הישראלים הראשונים שמגיעים למלון מאז הקמתו לפני כ-40 שנה ולפי מיטב ידיעתה גם לאי סאל. העובדים שעמדו מסביבנו התרגשו גם הם ששמעו שהגענו מירושלים. 90% מתושבי קפו ורדה הם קתולים ונתקלנו בתגובה דומה בכל פעם שסיפרנו מנין אנחנו.

סירות דייגים בנמל Pedralum. לכאן הגיע המלח

יצאנו לסיבוב בסנטה מריה. אנשים יושבים ברחוב, מוכרים את מרכולתם המוצגת בקרטונים, סיגריות, מציתים, בקבוקי שמפו ריקים בחציים ועוד. האוכלוסייה מגוונת מאוד וכוללת מולטים, אפריקאים גבוהים ושחורים במיוחד (סנגלים), נשים גבוהות, רגליים ארוכות שאינן נגמרות ויופי מעורב, מולטי ואפריקאי. האנשים נחמדים ומסבירי פנים ואפשר לטייל בעיירה בכל שעות היום והלילה ללא כל חשש. מקור הפרנסה הכמעט יחידי שלהם הוא התיירות, והם מתייחסים בהתאם לאורחים מחו"ל.

באחד הימים שהסתובבנו בסנטה מריה, מצאנו חנות שניתן להתקשר ממנה שיחות בינלאומיות במחירים זולים והחלפנו כמה מילים עם עלם החמודות שמתפעל את החנות. הבחור סיפר שרוב הצעירים מנסים להגיע לפורטוגל על מנת למצוא עבודה או כדי להמשיך ממנה לאירופה. גם הוא מתכננן לעבור לפורטוגל ללמוד שם להיות שף (מקצוע מבוקש בעיירת תיירות). כל המשפחה נרתמת לתמיכה הכספית. בקשנו ממנו שיתרגם לנו לאנגלית את אחד השירים של סזריה אוורה אולם לדבריו לכל אי הדיאלקט המיוחד שלו, ויש הרבה מילים שהוא לא כל כך מבין את משמעותן.

זהירות מהמים

שטח האי הוא כ-216 קמ"ר, והאוכלוסיה בו מונה כ-15 אלף איש. החוף המקסים של האי, החולות הלבנים והים, מזמינים מגוון פעילויות כמו גלישה, צלילה, דיג וכל ספורט ימי אחר. בעונת הרוחות ידוע החוף כאחד מאתרי הגלישה הטובים בעולם. אורכו של החוף כשמונה ק"מ ולאורכו מסעדות של מאכלי ים טריים ומספר מועט של בתי מלון.

מיכל המים המרכזי. בבתים אין מים זורמים

חם מאוד ביום, בלילה קצת קריר יותר אך עדיין חם. בבתים אין מים זורמים והתושבים ממלאים ג'ריקנים ממיכל מרכזי במרכז העיירה, כשמדי כמה שעות מגיעה אליו מיכלית שמביאה מים מותפלים ממתקן להתפלה שנמצא בצפון האי. בתור למילוי הג'ריקנים ראינו צעירה סוחבת על ראשה ג'ריקן ובידה הפנויה משוחחת בטלפון סלולרי. עולם שלישי חדש.

באי אסור לשתות מים שלא מבקבוק חתום כי זה עלול להיגמר בשילשולים ובכאבי בטן. למרות שגם את מברשות השיניים שטפנו במים מינרליים חטפנו הרעלת קיבה ביום השלישי. הצלחנו לצאת מזה בשלום אבל נאלצנו לשנות את התוכניות, לוותר על הנסיעה לסאו ויסנטה ולהישאר בסאל.

סיבוב עם השריף

באחד הימים שכרנו את שרותיו של ג'ורג', אחד העובדים במלון, יליד המקום שמדבר ומבין אנגלית לא רע, ויצאנו איתו לחצי יום של סיור באי. נסענו צפונה לחופים שעוצבו בהתפרצויות וולקניות ויצרו בריכות פנימיות ומפרצונים מיוחדים. לאחר מכן חצינו שטחים מדבריים כשמדי פעם צץ לו הר שנוצר מהתפרצות וולקנית. הנוף יבש לגמרי וכמעט אין צמחיה. כמות המשקעים השנתית שיורדת בסאל מזערית ואינה מאפשרת לצמחיה לגדול. אפילו בעלי חיים כמעט ולא בנמצא.

כנסייה מול נמל Pedralum. הרוב נוצרים קתולים

ביקרנו גם בפאלמיירה (PALMEIRA), עיירת הולדתו של ג'ורג', עם בתים פשוטים צבועים כחול תכלת ולבן, כבישים שבנויים מאבני בזלת (כמעט ואין בנמצא כבישים מצופים בזפת), ורוכלים היושבים על מדרכות ומוכרים את מרכולתם. ג'ורג' מסתובב בעיירה כמו שריף וכולם מכירים אותו ומעריכים אותו כאדם בעל מעמד. בקרנו בבית הספר המקומי בו מלמדת אשתו, וכן בבית אימו המבוגרת המתגוררת בבית בו נולד.

משם פנינו מזרחה למכרות המלח של האי (Sal או Sau פרושו מלח). לדברי ג'ורג' סיפורי מכרות המלח הם מהסיפורים העצובים של האי. כורי המלח היו עבדים שעבדו במכרה 18 ו-20 שעות ביממה ורבים מהם נפחו את נשמתם בחום המעיק ובעבודה המתישה.

מהמכרות ועד לנמל פדראלום (Pedralum) נבנו מגדלים גבוהים מעץ שכבל עבה שעבר בינהם, נשא את סלי המלח עד לחוף ושם היו פורקים אותם לאוניות שהמתינו בנמל. מה שהניע את הסלים היה מנוע שנבנה בתוך מבנה ענק של עץ. לנו זה הזכיר את הסצנה בסרט "כוכב הקופים" בה מתגלה המציאות העגומה שכדור הארץ נחרב בעצם על ידי בני האדם.

הרגשנו תחושת פיספוס מסוימת על כך שלא הצלחנו להגיע לסאו ויסנטה אך הבטחנו לעצמנו שנגשים זאת בפעם הבאה.