יש חיים אחרי גוגל

יש חיים אחרי גוגל. השאלה היא, מה טיבם וכיצד הם נראים: האם יצרני הספרים שמנסים ללמד אותנו משהו על העולם סביבנו – ספרי יען פופולאריים – יוואשו מן הנסיונות, יתגמדו לנוכח סבך האפשרויות הבלתי-נגמרות במנועי החיפוש, או אולי יתעשתו ויתחדשו ויפציעו מכיוונים אחרים ובלתי צפויים, בעיקר כאלה שאי אפשר למצוא בחיפוש זריז, אפילו יעיל מאוד? שני ספרים חדשים עונים על השאלה בעצם קיומם, והם עושים זאת בדרך המלבבת ביותר לארגון מידע: בהומור. "אירופיאנה" של פטריק אוז'דניק הצ'כי מטפל בהיסטוריה של המאה העשרים, ו"האוניברסיטה הקטנה" היא מיזם שתחילתו באתר אינטרנט והמשכו בספר שכותרת המשנה שלו היא "(כמעט) כל מה שצריך לדעת כדי להרגיש חכמים". למרות שהם שונים עד מאוד, שניהם מפגינים ייאוש מהיקפו העצום של המידע שהם אמורים להתמודד עימו, ויוצאים מן הייאוש בדרכים יצירתיות נאות.

הקשר בין תולדות האופניים למיניות נשית

"אירופיאנה" תחילה: פטריק אוזדניק מחבר הומור רך, טונות של ידע ושיטת-ארגון שאפשר להגדירה כ"נקודת המבט של החייל המאיץ שוויק" כדי להתמודד עם המאה ה–20, הכי סוערת בתולדות אירופה. מנקודת המבט הזו, אין רוחשים כבוד מיוחד לסדר ולחשיבות של אירועים, אלא דווקא לפרטים הקטנים שצובעים את התמונה הכוללת בגוונים חדשים לגמרי. לא צריך להיות חובב טריוויה מורעל כדי לאהוב את הספר משורות הפתיחה שלו: "האמריקאים שפלשו בשנת 1944 לנורמנדיה היו בחורים כארזים שגובהם ממוצע 173 ס"מ, ואילו השכיבו אותם בקו ישר צמוד זה לזה, כפות רגליים לקודקוד, היה אורכם המשותף 38 קילומטר. גם הגרמנים היו תמירים. אבל התמירים מכולם היו הקלעים הסנגלים שגובהם היה 176 ס"מ, ולכן הציבו אותם בשורות הראשונות, כדי שהגרמנים ייבהלו מהם".

אבל זה עוד כלום לעומת האופן שבו "אירופיאנה" לועג יפה לרעיונות גדולים. למשל, קומוניזם סובייטי ויחסו להיסטוריה: "ועוד היה מקורי מצידם, שבמקום לכפור באיזה אירוע היסטורי השאירו אותו הקומוניסטים בתוך ההיסטוריה, אבל העניקו לו צורה חדשה לגמרי. מתצלומים של חגיגות וכנסים ואירועים היסטוריים חשובים מחקו באופן שיטתי את אותם הקומוניסטים שבינתיים פשעו בבגידה במולדת או בחשיבה לא נכונה, ובתצלום שהיו בו במקור, נאמר, שמונה קומוניסטים, נשארו לבסוף רק שניים או שלושה. בוועדות ההיסטוריה הקדישו תשומת לב רבה לתצלומים, מפני שאנשים שחדלו להאמין במה שכתוב האמינו עוד זמן מה בתצלומים, והקומוניסטים הגיעו לידי מסקנה שצריך להתאים את התצלומים למהלך ההיסטוריה, כפי שמותאמים קטרים חדשים, ובשנת 1919 המציאו טיפול פסיכיאטרי מיוחד, מפני שהניחו שמי שמתנגד למהפכה הוא או חתרן או משוגע. ואת החתרנים שלחו למחנות ריכוז ואת המשוגעים לבתי משוגעים, שם טיפלו בהם בשיטת ריפוי מיוחדת שנקראה שטיפת מוח. את המוחות החולניים צריך היה לשטוף כדי שלא יישאר בהם דבר ישן ואפשר יהיה לאחסן בהם מחשבות חדשות".

הציטוט הארוך מדגים את שיטת העבודה והכתיבה של אוז'דניק, שמאיר את נושאיו בפנסים צבעוניים קטנים ומלאי חן לשוני וחדווה של התבוננות רעננה באסונותיה הגדולים של המאה ובאיוולת הרעיונית העצומה לא פחות שחוללה את האסונות הללו. אחרי שצוחקים איתו, וצוחקים עוד, מתגלה שהספר הקטן והמלבב הזה גם אפקטיבי: אפילו ידענים גדולים בהיסטוריה של המאה ה–20 עשויים למצוא בו הארה חדשה של פינות מאובקות בידע המצטבר שלהם, וחובבי האנרכיה המחשבתית ימשיכו ויקראו בדיוק בגלל ההקשרים הגחמניים של אוז'דניק: למשל, הידעתם כי אפשר לכתוב בעמוד אחד על תולדות האופניים במדינות מתפתחות ומפותחות, על הקשר בינם לבין מיניות נשית, אפקט החממה וחלוקה בלתי צודקת של משאבים על פני כדור הארץ? אפשר, ועוד איך: זה קורה בעמוד 103 בספר הקטן והמצוין הזה. עד אז כבר תתאהבו בו.

אירופיאנה, קיצור תולדות המאה ה–20. פטריק אוז'דניק. מצ'כית: רות בונדי. חרגול ועם עובד, 155 עמודים (קטנים)

טרם הספיקותי לעיין, אך קראתי

מי לא רוצה להרגיש חכם? ומי לא יודע שבעידננו אפשר לכל היותר לשאוף למעמד של בור עם התמחות ספציפית? ואיך מגשרים על הפערים בין היומרה והמצב לאשורו, אם לא בהומור? "mental_floss" הוא מגזין דפוס וגם אתר www.mentalfloss.com שמצהיר על העדר-רצינותו במלים מפורשות: המגזין של יוצריו הוא "קריאה אינטליגנטית, אך לא אינטלגינטית מדי", והם מבטיחים למכורי-טריוויה את מנת הסם שלהם – וגם מארגנים אותה באריזה משעשעת מאוד. שלושת החנונים שייסדו את המגזין המצליח – וויל פירסון, מנגש האטיקודור ואליזבת האנט – חברו לכתיבת "האוניברסיטה הקטנה", חילקו את עולם הידע לנושאים – פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדע פופולארי, ביולוגיה, ספרות ותיאטרון ומוזיקה ודת ואחרים, ואחר כך התחילו להתפרע. כימיה, למשל: הפרקים הם "4 כימאים שהקדישו את חייהם למדע", "2 תעלומות דתיות שנפתרו בעזרת כימיה" (אחת מהן היא תעלומת השד שגורם לתירס להתפוצץ ולהפוך לפופקורן. לא שד, כמובן, כי אם לחץ של אדים. אפשר לנסות את זה בבית: נקבו חור קטן בגרגר תירס, והוא לא יהפוך לפופקורן), ועוד אפשר למצוא שם פרטי טריוויה על הקשר בין קונדומים לחור באוזון, בין בנג'מין פרנקלין וריח השתן של אוכלי אספרגוס, בין ייבוש עופות שומניים והבערת גוויותיהם למאור לבין הצתת תעלות-ביוב בגפרורים: חיידקי הביוב מייצרים המון גז מתאן, למקרה שתהיתם. הפרק הקטן הזה קרוי "סיוטים של כבאים".

בספרות, תמצאו פרק גחמני על שישה סופרים ששהו בבתי כלא, אחד על חמש יצירות קלאסיות שנכתבו תחת השפעה, וגם טבלה שתסייע לכם להעמיד פנים שקראתם ספר שמדברים עליו, ורק אתם טרם הספיקותם לעיין בו. בקולנוע, בין היתר, תוכלו למנות שישה במאים ששמותיהם הפכו לשמות תואר: קובריק וברגמן, אלטמן והיצ'קוק, פליני ודיוויד לינץ'. במוזיקה, שלושה אלילי רוק שמתו בגיל 27: ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וקורט קוביין.

וכך זה נמשך, וכמובן שצריך להיות ג'נקי מטורף של טריוויה כדי לקרוא את הכל במכה אחת, ופתי גמור כדי להאמין שהקריאה תסייע "להרגיש חכמים". היא תדגדג ותצחיק חובבי רשימות, ומן הצחוק הזה אפשר לצאת למחוזות חדשים של ארגון-ידע. עובדה, זה כבר קרה: ב"המלים והדברים" פותח מישל פוקו בציטוט של "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס. זו האנציקלופדיה שבה החיות מתחלקות כך: 1. הללו שייכות לקיסר. 2. חנוטות. 3. מאולפות 4. גורי חזירים 5. הללו שנכללו בקלסיפיקציה הנוכחית. 6. טרופות-דעת", וכך זה נמשך, לקול צחוקו המשחרר של פוקו שהניב כמה מחשבות מעניינות ביותר על היררכיות של מידע וידע – מבלי שפוקו מגלה לקוראיו אם הוא יודע או לא יודע שיש אנציקלופדיה כזאת. האמת היא שאין, ושבורחס נטל את הרעיון דווקא משיטות ארגון ידע שהיו נהוגות כשהעולם היה תמים יותר ורק התחיל לארגן: ב"תולדות הטבע" של פליניוס הזקן אפשר למצוא חלוקה של דגים ל"יקרים", "בלתי נראים", "דגים עם אבן קטנה בראש" וכיוצא באלה. אני חושדת ביוצרי "האנציקלופדיה הקטנה" שהם מכירים את הסיפור הזה, את הצחוק המשחרר שנתקלים בו כשמזהים חלוקה גחמנית של ידע – אבל מסיבות שיווקיות בחרו שלא לגלות לקוראיהם. אפשרות נוספת היא, שהם לא חשבו שצריך לדעת זאת כדי להרגיש חכמים, או כדי לחייך ולהמשיך לקרוא.

האוניברסיטה הקטנה, וויל פירסון, מנגש האטיקודור ואליזבת האנט, מאנגלית: ענבל שגיב, מדריכי גורדון, 379 עמודים (קטנים אבל דחוסים)