מעצב לקומדיה

בגרסה הבימתית, שליברכט כתבה כעת, הסיפור מתחיל לפני הנסיעה למדבר, ומתאר תחילה את החיים בבית בשכונה הדתית בירושלים, ומסתיים אחרי הנקודה שבה הסיפור המקורי נגמר בתמונת פיוס מוזרה, שבה גם הבעל האטום והאלים לומד לקבל את הבחירה של בתו (לא לפני שהחתן החילוני מסביר לו שגם בקיבוץ בתו שומרת כשרות ושבת‭.(

אך מה ששונה באמת בגרסה הזו, הוא שליברכט בחרה להפוך את הסיפור העצוב והמופנם לקומדיה עדתית, שמדגישה את ההומור שבטיפוסים העממיים התמימים, ובעיקר בשתי הדמויות הנשיות הראשיות - ויקטוריה ואחותה הרווקה והגיבנת, שרה.

ההפקה שהעמיד הבמאי, עודד קוטלר, על הבמה הסתמית והמרושלת, שעיצבו אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון, נעה בשתי רמות. מצד אחד, הבת המורדת (גלי בן-גיאת הבוסרית),‬ החבר החביב (יונתן פז-בוגנים הסימפטי) והאב הקפדן (עמוס לביא, שהתמחה כבר בתפקידי האב המזרחי הזועם) מעוצבים במשחק ריאליסטי סטנדרטי. מצד שני, לאורה ריבלין ורבקה נוימן מעצבות את הדמויות של ויקטוריה ואחותה במשחק יותר קריקטורי ומוחצן, ומפיקות מהן כל גרם של הומור ואנושיות הטמון בהן, בלי להפוך אותן למגוחכות או נלעגות. בזכות הביצוע החי, הצבעוני והתוסס שלהן, הן כובשות את לב הקהל. על אף הסוף הטוב, המעט מאולץ לטעמי, אין לי ספק, שההצגה צפויה להיות שלאגר לא קטן, אבל אני מצידי אתגעגע לפשטות ולעדינות של הסיפור המקורי.