שתף קטע נבחר

רואה רחוק רואה שקוף

עשר שנים אחרי שהקים את הגלריה באום אל פאחם יכריז השבוע סעיד אבו שקרה על הקמת המוזיאון לאמנות עכשווית בעירו. "אנחנו מזכירים לאנשים שהחיים לא רק קשים, לא רק פיזיים. תפתחו את העיניים ותגידו 'אנחנו רוצים משהו אחר'"

 

צריך אומץ בשביל לחלום באום אל פאחם. אומץ, כיוון שבעיר המוסלמית הגדולה בישראל קשיי היומיום נוטים לטפוח על פניהם של החולמים ולרפות את ידיהם. סעיד אבו שקרה העז לחלום לפני עשור כשפתח ביחד עם אחיו את הגלריה הראשונה לאמנות במגזר הערבי. הוא התעקש ונלחם על מימוש החלום, גם כשאחרים חישבו את זמן היקיצה ממנו לאחור. מחר, ג', יכריז אבו שקרה באירוע רב משתתפים שייערך במוזיאון תל אביב, על הנחת אבן הפינה למוזיאון הערבי הראשון שיוקם באום אל פחם.

 

בעיר שמקיימת בתוכה אינספור פרדוקסים, מקירות טיח מתפוררים מול בתי אבן חדישים וצבועים על-פי מיטב האופנה, ממרחבים מוריקים מול סמטאות צפופות המקשות על תמרון ברכב, הקמת המוזיאון על 24 דונם שהקצתה למטרה זו עירייה הנשלטת על ידי התנועה האסלאמית, הוא לכאורה רק עוד פרדוקס המצטרף לרשימה. "אנחנו מודעים לכך שאנחנו פועלים למרות הכל, נגד כל הסיכויים, מודעים לקשיים של המקום ופועלים בתוכם, אבל יש מטרה וכשאתה רוצה לא רק להגיע אליה ולממש אותה, אלא לסחוף אתך את כולם, אתה משלב ידיים גם עם אנשים שבתחילת הדרך חשבו שתיכשל", אומר אבו שקרה, "דבר מוצלח מצביע על כישלונם של אחרים".

 

פותח עיניים

שינוי הוא תהליך ולאבו שקרה יש סבלנות. בעקשנות ובהתמדה הוא הצליח להביא גם את המתנגדים להבנה שאמנות טובה לאום אל פחם. "הגלריה קמה מתוך תחושה של חוסר וצורך בלקיחת אחריות ", הוא אומר, "הרגשתי שאחרי כאוס תרבותי של חמישים שנה שלווה באפליה אדירה של מדינת ישראל, אנחנו, ערביי ישראל, לא תעלנו את החיים התרבותיים שלנו נכון. במשך שנים אנחנו מסתובבים בתחושה שנולדנו בשביל לחיות פיזית, אבל לא ידענו להוביל את עצמנו מאותו מקום למצב שבו אנחנו לוקחים את עצמנו בידיים ואומרים שגם אם אחרים כשלו אתנו, לנו אסור להיכשל עם עצמנו".

 

תרבות מייצגת עם ומנהלת בשמו דיאלוג עם העולם. למה לדעתך היא נדחקת לשוליים בתוך החברה הפלסטינית בישראל?

 

"ערביי ישראל אחרי קום המדינה עסוקים בהישרדות קיומית פיזית בלבד, בגלל קשיים כלכליים, חוסר במקומות תעסוקה, מערכת חינוך מופלית לרעה ודלת אמצעים. אנשים נלחמים על הלחם ורבים במגזר הערבי מרגישים שחיי התרבות הם בשביל מי שיכול להרשות לעצמו. יש שחושבים שאולי לא בשלנו לזה, כי אין לנו את הביטחון הכלכלי של מחר ומי שלא בטוח בפרנסתו, חיי התרבות בוערים לו פחות. כשהקמתי את הגלריה אמרו לי 'היא תחייה חודשיים, זה מקום שנלחם על חייו, תסתכל על האנשים ברחוב, תראה כמה אבטלה יש פה ואת הצעירים שאין להם ממה להתפרנס'. אנשים עסוקים בקיום והתרבות נדחקה לשולי סדר העדיפויות, אבל יש פה כשרונות אדירים. חייבים לייצר תשתיות של אנשי תיעוד, שימור, איסוף ותיאוריה. כל זה לא קיים".

 

 אבו שקרה הולך בדרך לא סלולה, דרך שאת נתיביה ומהמורותיה הוא מגלה תוך כדי הליכה. "אף גורם ערבי לא פתח את הדלת הזו שנקראת גלריה לאמנות או מוזיאון. אם היה, הייתי יכול ללמוד מההצלחה או מהכישלון שלו, אבל אין. את נקודות התורפה והכוח אנחנו מגלים תוך כדי".

  

מי היה צריך לקחת את המושכות הפוליטיקאים? העיריות? אולי הרשויות המקומיות?

 

"האדם הערבי, מדינות ערב, מדינת ישראל - הם צריכים לשים כסף, להשקיע בתשתיות. לא היתה גלריה אחת בכל המגזר הערבי, עכשיו יש באום אל פחם למרות ולא בגלל. הגלריה הזו עם תקציב מועט מביאה אליה אלפי ילדים בכל שנה, מציגה תערוכות חשובות ומוציאה קטלוגים שלא נופלים מקטלוגים של מוזיאונים מובילים. למרות הקשיים הצלחנו להפוך אותה לאטרקציה בינלאומית ולמנוף של האמנות הערבית, והכל בפרק זמן של עשר שנים כשאנשים היו עסוקים בלהספיד אותנו. אין מוזיאון אחד לאמנות עכשווית במדינות ערב, אבל יהיה באום אל פחם ואני לא שוכח שהמקום הזו סובל מדימוי עצמי לא בשמיים. לוקח זמן ליצור אמון בקרב אנשים שרוב חייהם היו בגנים בתל אביב, בבניין, בחדרי מדרגות שהם שטפו, בבתי חרושת, במפעלים ובבנייה. כשהם שם לא היה להם זמן לפתוח את העיניים. אנחנו אומרים תפתחו את העיניים, יש עוד דברים בחיים. אנחנו מזכירים לאנשים שהחיים לא רק קשים, לא רק פיזיים. תפתחו את העיניים ותגידו 'אנחנו רוצים משהו אחר'".

  

"אני חייב לעשות"

מדי יום פוקדים את הגלריה שתי כיתות של ילדים מאום אל פחם, אזור ואדי ערה והמשולש. בסופי השבוע מופעלים במקום חוגי ציור, פיסול, קרמיקה, תיאטרון ומחול, בהם משתתפים עשרות ילדים ובסוף כל שנה נערכת בגלריה תערוכת עבודות רבת משתתפים. אחת לשלושה חודשים מציגה הגלריה תערוכה מתחלפת של אמנים ערבים ויהודים מישראל ומחו"ל ומארחת קבוצות תיירים באופן שוטף. להערכתו של אבו שקרה פוקדים את כתלי הגלריה מדי שנה כ-40 אלף איש. "הגלריה היא המקום היחיד שמביא אנשים לאום אל פחם, המקום היחיד שמאזן את התמונה בין ליברמן לאום אל פחם האחרת", אומר אבו שקרה שמאמין שהקמת המוזיאון תחולל בעירו פלאים. המוזיאון שיוקם ייקרא לעת עתה מוזיאון אום אל פחם לאמנות עכשווית. "זה מספיק. אנחנו נעשה את הזהות שלו. המוזיאון ישב באום אל פחם שהיא עיר ערבית בישראל. תושביה הם פלסטינים שחיים בישראל. העיר נמצאת בקו התפר בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, ואנחנו חיים פה ומגשרים בין התרבות הפלסטינית לתרבות הישראלית, בין התרבות הפלסטינית לעולם הערבי ובין העולם הערבי לישראל".

 

גייסתם 80 אלף דולר במכירה פומבית של עבודות של אמנים יהודים וערבים. זה טיפה בים. מאיפה יבוא הכסף?

 

"הכסף הזה נועד לאפשר לנו להגיע בשלום למוזיאון תל אביב. הוא נועד לבניית המודל והסקיצות, להבאת אנשי הקרנות, אנשי הממסד, אנשי ציבור ערביים, אנשי עסקים ואוצרים מחו"ל, תושבים מאום אל פחם שיתמלאו בגאווה ושייכות, כוח, מוטיבציה ושאיפות מעבר למה שהציבו לעצמם עד עכשיו. אום אל פחם מגיע לתל אביב למפגש של תרבויות. אנחנו מתארחים בתל אביב לא כפועלים שעבדו בשטחה. יש בזה יותר מהצהרה אחת והיא מיועדת לקהל ולתקשורת, לתושב המקומי ולראשי הציבור והקהילה באום אל פחם".

  

אני חוזרת לכסף. את האדמה קיבלתם מהעירייה, אבל איך מתחילים לבנות את המקום שבנייתו נאמדת ב-10 מיליון דולר?

 

"הבנייה היא הקטע הכי פשוט. אני לא מודאג מהשגת הכסף כי זה פרויקט שהוא שליחות ואם צריך נגיע לקטאר ולדובאי, לאירופה ולארה"ב. יימצאו הגורמים שיסיעו לנו להתקיים ולהמשיך הלאה. אני מודאג מכוח האדם, מהצוותים לעתיד. איך נכשיר אנשים במשך שלוש שנים? האם זה מספיק? האם נוכל לעשות את זה כשבמקומות אחרים מכשירים אנשים במשך עשרות שנים. כסף לא מדאיג אותי, מה שמדאיג זה איך מדביקים פער של שישים שנה בפרק זמן כל כך קצר".

  

עצם כך שההכרזה על הנחת אבן הפינה למוזיאון תתקיים במוזיאון תל-אביב היא הצהרת כוונות לשיתוף פעולה ואחריות הדדית?

 

"בהחלט. אנחנו שואפים לקשר בין העשייה התרבותית הערבית והיהודית בישראל. אין ספק שתל אביב היא מרכז התרבות בישראל, הסלון של מדינת ישראל ואם אני רוצה שותפות אני חייב לחפש אותה שם. אני שואף שהמוזיאון יגיע לעצמאות ולזהות אישית, אבל הוא לא יהיה מנותק מהעולם. הקשר עם האמנות הישראלית הוא קשר שאנחנו רוצים בו לא רק מפני שזו המציאות אלא מפני שהוא מעשיר את שני הצדדים".

 

אתה מדבר על המגזר היהודי ואני רוצה לשאול על הקשר עם אמנים פלסטינים ואמנים מהעולם הערבי. איך מגשרים על האיבה והחשדנות, על קריאות לחרם תרבותי של מוסדות תרבות הפועלים בישראל?

 

"אני חושב שהחיים במדינת ישראל הם חיים דינמיים. מה שהיה אינתיפאדה לפני חמש שנים, הם יחסים רגילים היום. אם הפוליטיקאים יחליטו לעשות שלום, הכל מאחורינו. זה לא בידיים שלנו. אנחנו צריכים להיות תמיד ערוכים ולהבין שיש עוד צד שצריך לדבר איתו. לא יכול להיות שתרבות יהודית או אמנים יהודים יציגו בהתנתק מאמנים ערבים כי הם משלימים אחד את השני. כולנו באנו מאותה האדמה, מאותו המקום. צריך למצוא את האקלים לעבוד ביחד בתוך מדינת ישראל וכשיבשילו התנאים לעבוד ביחד עם מדינות ערב, נעשה את זה".

  

אתה רואה בעוד חמש שנים אמנים יהודים וערבים מפה מציגים לצד אמנים ממרוקו, תוניס, אלג'יר, קטאר, ערב הסעודית ואיראן?

 

"הכל אפשרי. אחרי האינתיפאדה אנשים לא נכנסו לשטחים ומי שעשה את זה סיכן את חייו. אבל אחרי הסכמי אוסלו יהודים נסעו לעשות חמאם טורקי בשכם בשעות הלילה. בנאדם הזיכרון שלו קצר מאוד והשאלה היא מה אנחנו עושים בכדי לקצר את תקופת הסבל של כולנו. החיים עוברים לנו מול העיניים והשאלה היא אם אנחנו נשארים שלווים מול זה או שאנחנו רוצים שינוי".

  

אי אפשר לקחת מאבו שקרה את העקשנות. זה קשור אולי בקריירה של 25 שנה במשטרת ישראל, ממנה פרש לפני כשנתיים בדרגת רפ"ק. אחרי שעבד עם נוער עבריין וכחוקר מח"ש, קשה לשבור אותו או לגרום לו לסטות מדרכו. "אני לא יודע איך הפכתי משוגע לדבר, אבל היה לי ברור שאם לא אעצור את הכל עכשיו ואקדיש את כל הזמן לקידום המטרה, זה לא יקרה", הוא אומר, "קודם מתחילים לבנות ויודעים תוך כדי שהתוצר הזה עדין ומחזיקים אותו בשתי ידיים ולא מניחים לו להישבר. זו מחויבות שהיא יותר חזקה מכל דבר אחר. יכול להיות שהעיסוק הקודם שלי במשטרה, החיים הארוכים שחישלו אותי והפכו אותי לעצמאי בגיל 12, הילדות שכמעט לא היתה, זה שמגיל צעיר עבדתי בחופשות הקיץ בתל אביב, כל זה הפך אותי אולי לאדם שלא מתייאש מהר ורוצה חיים אחרים. אם אני לא אעשה למען הפתרון, אני חלק מהבעיה. אני חייב לעשות".

  

אתה אופטימי?

 

"להגיד לך שהגלריה הפכה את האמנות לחוד החנית של הישוב? לא. אבל אנשים באום אל פחם רואים בה דבר כדאי שמשפר תדמית, שמביא קהל, שמחנך ילדים. המקום הזה מעורר גאווה והוא נועד ליצור שינוי בתודעה. אנחנו לא איפה שהיינו לפני עשר שנים. המצב שלנו הרבה יותר טוב ממה שהיה. זה לא רק שיפור הדימוי העצמי אלא האפשרות לחלום גבוה יותר. אני חלמתי שכל אמן שיציג פה ירגיש שזו זכות בשבילו, חלמתי שאוצרים ירצו להגיע הנה כי הם מרגישים נחוצים, רציתי שאמנים יעמדו בתור בכדי להציג תיק עבודות כמו שהם עושים במוזיאון תל אביב. זה קורה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עוז מועלם
אבו שקרה. "את נקודות התורפה והכוח אנחנו מגלים תוך כדי"
צילום: עוז מועלם
לאתר ההטבות
מומלצים