רואה רחוק רואה שקוף

צריך אומץ בשביל לחלום באום אל פאחם. אומץ, כיוון שבעיר המוסלמית הגדולה בישראל קשיי היומיום נוטים לטפוח על פניהם של החולמים ולרפות את ידיהם. סעיד אבו שקרה העז לחלום לפני עשור כשפתח ביחד עם אחיו את הגלריה הראשונה לאמנות במגזר הערבי. הוא התעקש ונלחם על מימוש החלום, גם כשאחרים חישבו את זמן היקיצה ממנו לאחור. מחר, ג', יכריז אבו שקרה באירוע רב משתתפים שייערך במוזיאון תל אביב, על הנחת אבן הפינה למוזיאון הערבי הראשון שיוקם באום אל פחם.

בעיר שמקיימת בתוכה אינספור פרדוקסים, מקירות טיח מתפוררים מול בתי אבן חדישים וצבועים על-פי מיטב האופנה, ממרחבים מוריקים מול סמטאות צפופות המקשות על תמרון ברכב, הקמת המוזיאון על 24 דונם שהקצתה למטרה זו עירייה הנשלטת על ידי התנועה האסלאמית, הוא לכאורה רק עוד פרדוקס המצטרף לרשימה. "אנחנו מודעים לכך שאנחנו פועלים למרות הכל, נגד כל הסיכויים, מודעים לקשיים של המקום ופועלים בתוכם, אבל יש מטרה וכשאתה רוצה לא רק להגיע אליה ולממש אותה, אלא לסחוף אתך את כולם, אתה משלב ידיים גם עם אנשים שבתחילת הדרך חשבו שתיכשל", אומר אבו שקרה, "דבר מוצלח מצביע על כישלונם של אחרים".

פותח עיניים

שינוי הוא תהליך ולאבו שקרה יש סבלנות. בעקשנות ובהתמדה הוא הצליח להביא גם את המתנגדים להבנה שאמנות טובה לאום אל פחם. "הגלריה קמה מתוך תחושה של חוסר וצורך בלקיחת אחריות ", הוא אומר, "הרגשתי שאחרי כאוס תרבותי של חמישים שנה שלווה באפליה אדירה של מדינת ישראל, אנחנו, ערביי ישראל, לא תעלנו את החיים התרבותיים שלנו נכון. במשך שנים אנחנו מסתובבים בתחושה שנולדנו בשביל לחיות פיזית, אבל לא ידענו להוביל את עצמנו מאותו מקום למצב שבו אנחנו לוקחים את עצמנו בידיים ואומרים שגם אם אחרים כשלו אתנו, לנו אסור להיכשל עם עצמנו".

 אבו שקרה הולך בדרך לא סלולה, דרך שאת נתיביה ומהמורותיה הוא מגלה תוך כדי הליכה. "אף גורם ערבי לא פתח את הדלת הזו שנקראת גלריה לאמנות או מוזיאון. אם היה, הייתי יכול ללמוד מההצלחה או מהכישלון שלו, אבל אין. את נקודות התורפה והכוח אנחנו מגלים תוך כדי".

"אני חייב לעשות"

מדי יום פוקדים את הגלריה שתי כיתות של ילדים מאום אל פחם, אזור ואדי ערה והמשולש. בסופי השבוע מופעלים במקום חוגי ציור, פיסול, קרמיקה, תיאטרון ומחול, בהם משתתפים עשרות ילדים ובסוף כל שנה נערכת בגלריה תערוכת עבודות רבת משתתפים. אחת לשלושה חודשים מציגה הגלריה תערוכה מתחלפת של אמנים ערבים ויהודים מישראל ומחו"ל ומארחת קבוצות תיירים באופן שוטף. להערכתו של אבו שקרה פוקדים את כתלי הגלריה מדי שנה כ-40 אלף איש. "הגלריה היא המקום היחיד שמביא אנשים לאום אל פחם, המקום היחיד שמאזן את התמונה בין ליברמן לאום אל פחם האחרת", אומר אבו שקרה שמאמין שהקמת המוזיאון תחולל בעירו פלאים. המוזיאון שיוקם ייקרא לעת עתה מוזיאון אום אל פחם לאמנות עכשווית. "זה מספיק. אנחנו נעשה את הזהות שלו. המוזיאון ישב באום אל פחם שהיא עיר ערבית בישראל. תושביה הם פלסטינים שחיים בישראל. העיר נמצאת בקו התפר בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, ואנחנו חיים פה ומגשרים בין התרבות הפלסטינית לתרבות הישראלית, בין התרבות הפלסטינית לעולם הערבי ובין העולם הערבי לישראל".

גייסתם 80 אלף דולר במכירה פומבית של עבודות של אמנים יהודים וערבים. זה טיפה בים. מאיפה יבוא הכסף?

אני חוזרת לכסף. את האדמה קיבלתם מהעירייה, אבל איך מתחילים לבנות את המקום שבנייתו נאמדת ב-10 מיליון דולר?

עצם כך שההכרזה על הנחת אבן הפינה למוזיאון תתקיים במוזיאון תל-אביב היא הצהרת כוונות לשיתוף פעולה ואחריות הדדית?

אתה מדבר על המגזר היהודי ואני רוצה לשאול על הקשר עם אמנים פלסטינים ואמנים מהעולם הערבי. איך מגשרים על האיבה והחשדנות, על קריאות לחרם תרבותי של מוסדות תרבות הפועלים בישראל?