שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    דברי ימי הסביבה
    ספרו של פרופ' אלון טל, "סביבה בישראל", סוקר את ההיסטוריה של התפתחות התודעה לאיכות הסביבה בישראל. טל נמנה על מייסדי עמותת "אדם טבע ודין", ויצר קונספט חדש של פעילות סביבתית, המשלב בין ידע מדעי - לפעילות משפטית

    אם אי פעם נישאל על מועד כינונה של היסטוריה סביבתית בישראל כתחום מחקר עצמאי נוכל לומר בביטחון רב כי החיבור המכונן הראשון שייסד את ענף ההיסטוריה הסביבתית בישראל הינו פרסום ספרו החדש של פרופ' אלון טל, "הסביבה בישראל". למי שאינו מכיר את אלון טל, צריך לספר שמדובר בשילוב מדהים בין איש אקדמיה, כותב מוכשר, משפטן ו"סטרטאפיסט" סביבתי יצירתי בלתי נלאה.

     

    טל ייסד בשנות ה- 90 את עמותת "אדם טבע ודין" ויצר קונספט חדש של פעילות סביבתית בישראל המשלב בין ידע מדעי ופעילות משפטית. לאחר מכן הקים בקיבוץ קטורה את מכון ערבה ללימודי הסביבה שחיבר יחד סטודנטים, ישראלים, פלסטינים וירדנים ללימודי סביבה אקדמיים בדגש אזורי. בתחילת שנות ה- 2000 פעל לחדש את פעילות "חיים וסביבה" – ארגון הגג של ארגוני הסביבה ואף שימש כיו"ר הארגון במשך מספר שנים. כיום, יחד עם עוד מספר חברי דירקטוריון ירוקים, הוא מוביל מהפך סביבתי בדירקטוריון קק"ל ומשמש כיו"ר הועדה לפיתוח בר-קיימא. מעורבות עמוקה זו בתנועה הסביבתית של ישראל כמו גם עבודה בתוך ומול הממסד הסביבתי הישראלי במשך שנים רבות, הופכות את אלון טל לבר-סמכא הטוב ביותר לכתיבת ההיסטוריה הסביבתית של ישראל. מעורבות זו גם זיכתה אותו, לפני מספר חודשים, בפרס ברונפמן היוקרתי.

     

    "הסביבה בישראל", מבוסס על התרגום העברי של ספרו באנגלית של אלון טל, שיצא לראשונה בהוצאה האקדמית של אוניברסיטת קליפורניה בשנת 2002. אולם הספר, במהדורתו העברית, שונה, ומבחינות רבות משופר, בהשוואה למקור באנגלית. ראשית, הוא מעודכן עד לתום כהונתו של השר שלום שמחון בנובמבר 2005. שנית, הוא מכיל אנקדוטות רבות שאינן מופיעות במהדורה האנגלית מפאת עריכה מוקפדת, אקדמית ונוקשה יותר.

     

    אחת השאלות הראשונות שנשאלות כאשר עוסקים בהיסטוריה סביבתית היא "מדוע ללמוד היסטוריה סביבתית?". אלון טל מתייחס לשאלה זו כבר בפתיחת ספרו: "על מנת להבין את בעיות הסביבה של היום, חייבים להכיר גם את העבר. גם את המציאות הפיזית והאינטלקטואלית. חשוב גם להכיר את היוזמות הרבות ורבבות הארגונים ששאפו לרכך את השאיפה הציונית ולהפכה עדינה יותר למשאבי הטבע ולבריאות תושבי הארץ, לרבות יצורים שאינם בני אדם. ספר זה מתאר את שניהם. הוא שוקל את האתגרים האקולוגיים לצד המוסדות והאנשים שניסו להשפיע על ההיסטוריה הסביבתית הדינמית...על ידי התעלמות מההיסטוריה אנו עלולים לחזור על הטעויות" (עמ' 28).

     

    ב"הסביבה בישראל", טל טווה ביד אמן את סיפורה של הציונות בסיפורה של הסביבה בישראל במאה השנים האחרונות. לשיטתו של טל חייבים לבחון את סיפורה של הסביבה בישראל בראי הציונות שכן הנרטיב הציוני בא לידי ביטוי בסביבה בשני נרטיבים שונים ומנוגדים. האחד, של "נלבישך שלמת בטון ומלט", המביא את ההתחדשות הלאומית לידי ביטוי באמצעות פיתוח כלכלי, טכנולוגי אגרסיבי. לעומת זאת, הנרטיב השני, הינו הנרטיב של הציונות הרומנטית הבא לידי ביטוי בפעילות אקוצנטרית לשימור הטבע והסביבה בישראל. טל מראה בספרו כיצד שני ארגונים סביבתיים לא-ממשלתיים, הקק"ל מצד אחד והחברה להגנת הטבע מצד אחר, מייצגים את שני הנרטיבים המנוגדים הללו של הציונות - פיתוח לעומת שימור רומנטי. למרות הניגוד החריף בין שני הנרטיבים, כל אחד מהארגונים הללו, שלעיתים חוו יריבות מרה, רואה את עצמו כארגון סביבתי מוביל.

     

    מי "המציא" את תיק איכות הסביבה?

    "הסביבה בישראל" הוא היסטוריה רחבה שכן הוא סוקר את ההיסטוריה הסביבתית של ישראל מהיבטים שונים. אלון טל סוקר את התפתחות הארגונים הסביבתיים הלא-ממשלתיים הגדולים, החברה להגנת הטבע והקק"ל, כמו גם את התפתחות התנועה הסביבתית בישראל המונה כיום כ-95 ארגונים. בנוסף, הוא מתאר, בכישרון רב, את התפתחות הממסד הסביבתי בישראל במקביל להתפתחות הממסד הסביבתי העולמי. כאשר הוא מתאר את התפתחות רשות שמורות הטבע בישראל (שמאוחר יותר התמזגה עם רשות הגנים הלאומיים) הוא מראה את צמיחתו של הממסד המעניין הזה מתוך החברה להגנת הטבע ואת ההשפעות ההדדיות המעניינות לאורך השנים שיש לארגון סביבתי לא-ממשלתי על הממסד הממשלתי ולהיפך.

     

    הוא מספר בצורה מעניינת ביותר את סיפור "המצאתו" של תיק המשרד לאיכות הסביבה עבור רוני מילוא בשנת 1988 אך מראה גם כיצד "המצאה" זו לא הייתה ממש המצאה ובעצם הבשילה על רקע הקמת השירות לאיכות הסביבה כבר בשנת 1973. הוא גם מראה כיצד התפתחות הממסד הסביבתי העולמי וייסודה של "תכנית האו"ם להגנת הסביבה" (UNEP- United Nations Environment Programme) השפיעה על הקמת השירות לאיכות הסביבה. בכך, מצליח טל לנתח בבהירות את הפוליטיקה העומדת מאחורי ההחלטות ההיסטוריות החשובות.

     

    מלבד תיאור התפתחות הממסד הסביבתי, טל מטפל גם בשורה של נושאים ראשיים בתחום הגנת הסביבה בישראל. כך לדוגמא, הוא מטפל בעומק בשאלות ניהול המים בישראל, זיהום האוויר, פסולת מוצקה, שמירת החופים ועוד.

     

    "הסביבה בישראל" הוא ספר מקיף על ההיסטוריה הסביבתית הישראלית המכיל מאות רבות של הערות שוליים מחכימות ממגוון מקורות – אקדמיים, עיתונאיים, וראיונות אישיים. הערות השוליים מדגימות כי טל מכיר היטב את המוסדות הסביבתיים של ישראל כמו גם את מגוון הדמויות הפעילות בתחום הסביבה בארץ ובעולם. הספר הינו, מצד אחד, ספר בעל איכות אקדמית (למרות ביקורות מסוימות הנשמעות מצד האקדמיה על "קלילותו" האקדמית של הספר) ומצד אחר שומר כל הזמן על שפה "אלון טלית" המעניקה חוויה של "כיף" בקריאת הספר. כבר בפתיחת ספרו, מספר טל, כי "למעשה אין לי הכשרה פורמאלית כהיסטוריון. אבל אני תקווה כי ההיסטוריה של איכות הסביבה בארץ ישראל הנוכחית, כפי שנתקלתי בה, מהווה תיאור מדויק, הוגן ומעניין של הניסיון האקולוגי הישראלי" (עמ' 9).

     

    טל מוסיף ואומר (עמ' 10): "כאמור, אני אינני היסטוריון מקצועי. לשיטתי, מעמד חובבני זה הוא גורם משחרר ולא גורע. לעיתים ספרי היסטוריה הם כבדים וקשים לקריאה, במיוחד כשמדובר בספר ארוך וצפוף. היה לי חשוב כי ההיסטוריה הסביבתית של ישראל תהיה נגישה וקולחת - וככל שניתן שיהיה 'כיף' לקורא. בסך הכל אני מעדיף אנקדוטה להמחיש נקודה, על פני פרשנות מלומדת או ניתוחים סטטיסטיים". ואכן, את הנתונים היבשים מלווים שלל אנקדוטות הכתובות לעיתים בסגנון שובבי למדיי. כך לדוגמא, כאשר מתאר טל את המחקר והקמפיין לשימור הנמרים בישראל, במהלך שנות ה-70 עד שנות ה-90, הוא מספר על גיורא אילני שהיה זואולוג ראשי ברשות שמורות הטבע: "המשדרים אפשרו לאילני להגיע לרמה חדשה של אינטימיות עם בעלי החיים. הוא הצליח, למשל, לזהות את הנקבה שלומציון כבתולה צעירה ולציין את יחסי המין הראשונים שלה – אורגיה בת שלושה ימים ובה 60 הזדווגויות ליום, עם הנמר בעל האון אלכסנדר ינאי. תשעים יום מאוחר יותר נולדו שני גורים באותה מערה בה התרחשה ההילולה"(עמ' 265-266).

     

    אי אפשר גם שלא להזכיר כאן את המפגש המדהים בין ד"ר יוסי לשם (לשעבר מנכ"ל החברה להגנת הטבע) לבין בן גוריון כאשר טייל, עוד בהיותו נער, יחד עם חבריו, בנגב. "לקחנו טרמפים לנחל צין באזור שדה בוקר. עמדנו בפינת שדה בוקר, מחכים לטרמפ, ובדיוק אז עבר שם בן גוריון שהלך לטיולו היומי. המראה שראה היה בלתי רגיל: ארבעה בני נוער דתיים עם כיפות ומכנסיים קצרים – אז הוא בא אלינו ואמר, 'מה אתם עושים, חבריא?' אמרנו לו שבאנו לטייל בנגב. הוא נראה מרוצה ואמר: 'לבד?' סיפרנו לו איך עזבנו את הישיבה. הוא אמר 'כל הכבוד' ושאל אם אכפת לנו ללכת איתו קצת. זה היה מרגש נורא פשוט לראות את בן גוריון. אבל כשהוא ביקש מאיתנו להצטרף אמרנו, 'בטח'. והלכנו לטייל איתו ברגל במשך שעתיים. הוא לא ממש הלך. הוא צעד. מהר מאד. השומרים שלו היו איתו, והיה להם קשה לעמוד בקצב. בקיצור, זאת הייתה הרפתקה עצומה בשבילנו. דיברנו כל הזמן. בסוף הטיול הוא אמר, 'בואו תשתו איתי כוס תה'. אתה יכול לתאר לך את בן גוריון עושה לנו תה! אחרי ששתה את התה הוא דיבר איתנו כשווים לו. כל כך התרגשתי מכל העניין. רציתי לבקש ממנו חתימה, לא היה לי שום דבר אחר אז הוא חתם לי על התנ"ך שהיה לי בכיס. ואז עזבנו והלכנו לטייל"(עמ' 176-177).

     

    ספר ישראלי - אך מתורגם מאנגלית

    "הסביבה בישראל" אינו חף ממחלות ילדות של ספר בהיקף שכזה. ראשית, ניכר כי הספר תורגם מאנגלית בידי מספר מתרגמים. למרות העריכה, העברית, לעיתים, אינה "זורמת" שלא לדבר על כך שלעיתים אינה תקנית. כמו כן קיימים בספר טעויות הגהה לא מעטות ומשמעותיות. עם זאת, אסור להימנע מקריאה בספר בגין בעיות אלו. אין ספק כי בעשר השנים הקרובות לא יהיה מי שיקום ויכתוב את ההיסטוריה הסביבתית של ישראל בהיקף ובכישרון הכל כך אופייניים לאלון טל. טוב לנו, הקוראים, שספר כזה יצא לאור, עם מחלות הילדות שלו, מאשר לא להיחשף לאוצר הבלום הזה של הידע ההיסטורי המקיף של אלון טל.

     

    אלון טל מציין בסיכום ספרו כי "החברה הישראלית של שלהי המאה העשרים הפכה לחברה אינדיבידואליסטית יותר ומפולגת סביב שאלות מפתח הקשורות לזהותה הקולקטיבית. מספר גדל והולך של אזרחים מעדיפים תועלת חומרית על פני סיפוק אידיאולוגי, מתחמקים משירות צבאי ומצביעים למפלגות המייצגות אינטרסים סקטוריאליים צרים. אך ביחס למדינות אחרות, ישראל עדיין שואבת בבטחה ממאגר עמוק של רגשות גורל משותף ונכונות להקריב, מאגר שכמעט ואינו מראה סימנים של התמעטות. הוא בא לידי ביטוי במתן יחס עדיף לקשישים באוטובוס ולפרחי הבר בשדות. גלים בלתי פוסקים של טרור שוב העמידו במבחן את נחישותה של האומה. מרגע שישתכנעו בחומרתו של המשבר הסביבתי, אותה רוח מלכדת תסייע ליצור מחויבות לשמר את משאבי המים, הקרקע והאוויר, רוב הישראלים קשורים עמוק לאדמתם, ללא קשר לשנה בה הגיעו לישראל או למגזר בה נולדו" (עמ' 605-606).

     

    סיכום אופטימי זה, מדגיש בעיה הגותית חשובה הנובעת מן הספר. אכן, ניתוחו של אלון טל את ההיסטוריה הסביבתית של ישראל, כסיפור הכרוך היטב בסיפור הציונות, הוא ניתוח נכון מאד. אולם, יחד עם זאת, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיש מקום להעמקה נוספת בהגות הציונות ומשמעותה בהקשר הסביבתי. האם העובדה שהחברה הפכה לכה אינדיבידואליסטית אינו מסמל גם את כשל הציונות? האם כשלים אלו לא נובעים מהיעדר רבים מהערכים היהודיים שהציונות החילונית השליכה הרחק מאחורי גווה? האם כאשר נחפור לתוך יהדותנו לא נוכל לגלות אתיקה סביבתית יהודית שהיא היא זו שתאפשר לנו, כאומה, לחדש את שמירת הסביבה שלנו במקום "רגשות גורל משותף" שאינן מעוגנות במערך אתי מסודר?

     

    טל מסיים את ספרו במילים הבאות: "את אותה רוח ציונית שאפשרה לאומה העתיקה להיאבק כנגד כל הסיכויים במשך מאה שלמה, יש לרתום להתמודדות עם האתגרים הלאומיים החדשים. יותר מכל הדורות שקדמו לו, הדור הנוכחי ניצב בצומת דרכים סביבתית כשבפניו הבחירה בין החיים והטוב – לבין המוות והרוע. אין ספק כי זכות הכרעה זו, ה'צ'אנס' האחרון לשמור על בריאותה של הארץ המובטחת לטובת הדורות הבאים, היא עול כבד משקל.

     

    קרוב לוודאי כי הפרקים הבאים שייכתבו בהיסטוריה הסביבתית של ישראל יעידו, כי פעם נוספת, בחרה בישראל בדרך החיים" (עמ' 607). לאור פסקה זו, המהווה פראפרזה על דבריו של משה לעם ישראל לקראת סוף ימיו (דברים ל, טו-כ), יש לתהות שמא טל עצמו סבור שאין להסתפק בערכי הציונות ויש צורך לשוב ולדלות אתיקה סביבתית יהודית מתוך מקורותינו כמו גם להאזין לציוויו של משה "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" "וחיית ורבית וברכך ה' אלוקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה".

     

     

    • "הסביבה בישראל", אלון טל, הקיבוץ המאוחד, 623 עמ'. שמואל חן הוא דוקטורנט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים