סטודנטים במיל': אולי לא נתייצב למלחמה הבאה
עוד מחאה יוצאת לדרך: אלפי סטודנטים המשרתים במילואים חתמו על עצומה שנשלחה לראש הממשלה. הם זועמים על שלטענתם המדינה הפקירה אותם לאחר המלחמה: "אנו דורשים הכרה ממלכתית בנו, שתעגן את זכויותינו בחוק מילואים. אנחנו חשים בושה מכך שצריך להתחנן בפני מרצים ומעסיקים למעט הבנה"
מחאה של סטודנטים במילואים: אלפי סטודנטים המשרתים במילואים חתמו בימים אלה על עצומה הקוראת למדינה לדאוג לזכויותיהם. במכתב מחאה ששלחו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, הם מביעים זעם על היחס של המדינה כלפיהם בתום מלחמת לבנון, ומעלים ספקות לגבי יכולתם לשרת במילואים ללא תמיכה בהם.
הם הקימו דוכני חתימה לעצומה בקמפוסים ברחבי הארץ ופועלים גם ברשת. על העצומה חתומים "המילואימניקים המשרתים בחזית האקדמית".
"קיבלתי הזמנה למילואים בדיוק בתקופת המבחנים ואז זה היכה בי והחלטתי להתקומם", אומר מוביל המחאה ניצן פלס, סטודנט לכלכלה וארכיטקטורה בטכניון. "הבנתי שאם אני הולך למילואים הקרובים אני הורס לעצמי את התואר. המדינה לא מאפשרת לי לחיות כמו שצריך. למה אני צריך להרוס לימודים ואת החיים שלי בשביל חודש למדינה ולהידפק פעמיים. המדינה לא נותנת לי שום תנאים הגיוניים לתרום לה ולחיות".
חיילי מילואים בלבנון. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום - דובר צה"ל)
לדבריו, "אחרי המלחמה התחננו שיעזרו לנו גם כלכלית, גם במועדי בחינות ורק עמותות חיצוניות באו ותרמו. אנחנו באים בטענות לצה"ל, האוניברסיטאות והמדינה שאין להם קריטריונים ברורים בחוק עבורנו. אנחנו לא רוצים לקבל, לא דורשים לקבל, זה לא בא ממקום של 'מגיע לי'. מצד אחד אנחנו רוצים ללמוד, מצד שני לשרת את המדינה במילואים".
בתום המלחמה גיבשה מועצת נשיאי המכללות, בשיתוף עם ארגון הסטודנטים בישראל, אמנה ובה דרישות לתת הקלות לסטודנטים המתגוררים בצפון הארץ, ועבור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה שגוייסו בימים האחרונים בצו 8 למילואים. הסוכנות היהודית מצידה השיגה גם כן תרומה למלגות עבור מי ששרת בצפון, אולם לא כל הסטודנטים אכן נהנו ממנה בסופו של דבר.
מי שעוזר לפלס לקדם את המאבק הוא יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, בועז טופורובסקי. לדבריו, "המדינה שלחה סטודנטים להילחם ולמות ואחר כך שכחה מהם. מי שהיה בזמן המלחמה במילואים נפגע ומי שעושה היום מילואים גם ייפגע. המדינה כמדינה לא באה ואמרה 'אתם נלחמתם ואני אבוא לקראתכם'. פה ושם מצליחים לשנורר טובה או שתיים והמדינה נותנת רק לחלק שבאו ממצב סוציואקונומי נמוך או מהצפון תרומות. הסוכנות היהודית נתנה הרבה מאוד מלגות ותרומות. מדינה מתוקנת היתה מעניקה מעצמה".
המכתב המלא: "הקרבת החיים, השפלה וביזוי"
להלן הנוסח המלא של המכתב, עליו חתומים "המילואימניקים המשרתים בחזית האקדמית".
"לכבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט.
אנחנו הילדים של חורף 82'. הורינו דקלמו לנו את הבטחת ההורים עוד כשהיינו קטנים: אנחנו לא היינו אמורים להילחם.
למרות ההבטחה הזו, כשהגיעה הקריאה, עצרנו את חיינו, הפסקנו את הלימודים למבחנים והנפנו על הכתף את התיק שכבר היה ארוז בצד. לאחד מאיתנו היה מבחן ביום ההגעה לימ"ח. לאחת מאיתנו הטלפון צלצל כשהיתה בזמן כתיבת עבודה מול המחשב. המלחמה הרי לא ממש מבחינה בין מילואימניק לחברו. היא גם לא מבחינה בין מי שמצבו הכלכלי או האקדמי הוא טוב או טוב פחות.
למרות זאת, כולם הגיעו. לא היו לנו ספקות. "100% גיוס" - כך אוהבים לקרוא לנו בחדשות. את המחזות שראינו החל מהרגע הראשון לא הצליחה התקשורת להעביר במלוא עוצמתם. את האכזבה העצומה, את המחסור האדיר בציוד ואת חוסר האונים. הסיבה לכך היא שאף אחד מאיתנו לא אמר את אשר על ליבו כאשר הוא עדיין במדים. תחושות השייכות, הנתינה והנאמנות העיוורת היו בכל אחת ואחד.
כשחזרנו לחיינו מהחזית הראשונה, הופתענו בחזית אחרת. דווקא לא ציפינו לדגלים, למחולות ולהכרת תודה ממלכתית. ציפינו לקבל, אולי בפעם הראשונה, יחס לא מוכר, יחס של הזדהות ועזרה. חשבנו שעשרות שנים אשר עברו מאז הקרב הראשון, הספיקו להביא לכך שגם אתם תשכילו להבין שאם תולשים אדם מחייו, המחיר אותו הוא משלם בשובו הוא גבוה מאוד, לעתים גבוה מכדי שיוכל להרשות לעצמו לשלם.
התבדינו. לא המדינה היא שהיתה לעזרנו. כדי לשמר את עמידתנו בחזית החדשה שנקלענו אליה, נשלחו משלחות מגופים רבים אל נדבני תבל. גויסו עבורנו כמה מיליוני שקלים, אשר יקלו עלינו לשלם את שכר הלימוד ולקנות מצרכי אוכל, בשעה שאין באפשרותנו לדאוג אפילו להכנסה ראויה.
את הפצעים האקדמיים השותתים שלנו חבשו רק מספר מועט של מוסדות לימוד, ואילו האחרים לא מיהרו לנקוט עמדה, כנראה מפאת שאון המערכה הפוליטית הקרבה. היה זה רק מאוחר יותר שחלקם הצטרפו לכוחות הרפואה. מאוחר מדי.
הוויכוח האם ניצח כל אחד מאיתנו במלחמה האישית, או הפסיד, עודנו רחוק מאיתנו... חלקנו עדיין המומים מחוויות הקרב, ולמרות שעברו מעל 100 ימים, עדיין מתקשים להתאקלם בחזית האקדמית. חלקנו כבר קיבל את הצווים לינואר ומכין את עצמו להמשך המלחמה הפרטית.
אנחנו מרגישים בושה. בושה של סטודנט שצריך להשתטח בפני מרצו ולהתחנן להבנה ולהזדהות, בושה של עובד שצריך להתנצל בפני מעסיקו. הבושה בידיעה שבסיכומו של דבר ההקרבה שהקרבנו, חתכה חלק חי מבשרנו ומחיינו.
רבים מאיתנו חוששים לפעם הבאה שייאלצו לחתוך חתיכה נוספת מבשרנו למען המדינה אשר לא מכירה בצרכינו. לצערנו גילינו, כי זו המדינה שלנו שלמענה נלחמנו, אשר לא מעמידה לרשותנו את התנאים המינימליים לחזור לחיים רגילים בשובנו מהמלחמה.
רבים שואלים את עצמם: "מהי ההצדקה לכך שאני מקריב את הדברים החשובים בחיי: את נפשי, את לימודיי ואת עתידי למען מדינה אשר השמירה על הזכויות הבסיסיות ביותר כמו אספקת אוכל, ואלונקות למחרפים נפשם למענה, נמצאת בתחתית סדר העדיפויות שלה?"
מדינת ישראל צריכה להסתכל לחייליה בעיניים ולהבין כי אולי הם לא יתייצבו למלחמה הבאה. אנו פשוט לא נוכל להיענות לדרישות המחמירות שהיא דורשת מאיתנו, אשר בהן אנו נתקלים בכל תקופת מילואים אליה אנחנו נקראים, בעתות שלום ובעת מלחמה: הקרבת החיים, השפלה וביזוי עצמיים השלמה עם מצבנו הנחות ומאבק הישרדות בדרך החזרה לחיים "נורמליים".
אנו דורשים מהמדינה, שלא שעתה לכיווננו עד היום, את היחס הראוי לנו, הלומדים באקדמיה, עתידה של המדינה. אנו דורשים הכרה ממלכתית בסטודנטים המשרתים במילואים, הכרה כזו אשר תעגן את זכויותינו בחוק מילואים הלוקח בחשבון את צרכי הסטודנטים ואת הבעיות המיוחדות למגזר זה. אנו תומכים במאבק חיילי המילואים כולם, בדרישה לעגן את זכויותינו בחוק מילואים מפורש והוגן, כי כאשר נסיים את לימודינו, תהפוך הקרבת הלימודים להיות הקרבת הפרנסה וחיינו האישיים. לנו אין מדינה אחרת ולך אין חיילי מילואים אחרים".
לפנייה לכתב/ת 
