שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השופטים כבני אדם
    נעמי לויצקי הופכת את שופטי בית המשפט העליון לגיבורים של רומן רומנטי. אבל מלבד סיפוק ההנאה המציצנית מחשיפת המתרחש מאחורי הקלעים היא מצליחה גם להציע ניתוח מובן לכל של המשפט הישראלי

    גם אם הטענה המרכזית לקוחה ממחוזות הרומנטיקה, רופפת ולא משכנעת, "העליונים" הוא חומר קריאה מרתק: מי לא רוצה לדעת מה מסתתר מאחורי גלימותיהם הארכאיות של שופטי בית המשפט העליון? ומי לא ישמח לגלות שפועמים שם לבבות ורוחשים שם יצרים והאגו מושל בכיפה? ומי לא ישמח לאיד כשימצא כי מאחורי הנוקשות המכובדת של חבר השופטים המורם מעם עומדת בעצם חבורת בורגנים מקשישה שעוסקת במריבות קליקאיות קטנוניות? למציצים שבינינו מובטחת הנאה מתמשכת מחשיפת מאבקים קטנים וגדולים בדרך למינוי שופטים או להכשלת מינויים.

     

    בשמחת-גילוי יתוודעו תחילה למאבק שהוא לכאורה צדדי בתולדות בית המשפט, ויראו כיצד דווקא הגיבור הראשי – אהרון ברק, שהוא גם גיבורה של ביוגרפיה פרי עטה של לויצקי ("כבודו"), מאבד את השלווה והמזג השיפוטי הנוח שהיינו רוצים לייחס לו כשבת טיפוחיו הנאמנה, דורית בייניש, מפנה לו עורף ומתנגדת למינוייה של פרופסור נילי כהן לאחת מן החבורה. "משפחת השופטים", כך הם אוהבים לכנות את עצמם, ועוד יותר הם אוהבים לשמור על ריחוק מעינה הבוחנת של התקשורת – ולהשתמש בה רק כשנוח להם.

     

    הפרוזה של לויצקי הופכת אותם למשפחה סוערת ווכחנית במיוחד, הנתונה לשליטתם של דחפים בסיסיים ומנווטת את צעדיה בתוך מערבולות מתמידות ומאיימות של יצרים ורגשות. היכן שלא תפתחו, תמצאו תועפות של רגש. דוגמה מקרית בעמודים 65-64: "תחת הנהגתו של חשין התנהלו החיים במחלקת הבג"צים על סף היסטריה תמידית, משהו שנע כמטוטלת בין צחוק לבכי"... "היא (דורית בייניש) נזהרה מלטפח פרקליטות צעירות בעלות מראה מצודד..", "בייניש מעידה שהיא זו שגייסה למחלקת הבג"צים גם את מני מזוז, אולם סיפור האהבה ביניהם היה קצר מועד"... "ודאי שקינאו בה, היא הרי לא היתה צריכה לעשות הרבה כדי לעורר קנאה ולנקר עיניים". יש בדפוס רומנים רומנטיים בהם משתמשים במינון נמוך יותר ומהביל פחות של רגשות – "העליונים" אינו מופת של כתיבה מאופקת, להיפך. דוגמאות למינונים המרוכזים הללו תמצאו בכל פרק: הספר מרתק גם בזכותם.

     

    מלכודת-קוראים נוחה

    הטענה המרכזית בספר היא ששופטים בבית המשפט העליון חיים תדיר בצילה של הביוגרפיה האישית שלהם, וזו מכתיבה לא רק את גבולות המזג השיפוטי אלא גם את תכניה ומהותה של השקפת העולם שבאה לידי ביטוי בפסיקה שלהם. זו טענה שנועדה לגמד הישגים אינטלקטואליים, אידאולוגיה בוגרת ותובנות מקצועיות לכלל סיפור ברור, נגיש לכל ונוגע ללב: לויצקי מבקשת ליצור פסיפס של "שופטים כבני אדם", והופכת את כולם כאחד לגיבורים של רומן רומנטי. אם אהרון ברק הוא ניצול שואה שילדותו עברה עליו בפחד ובאלם, הנה תחילתו של הסבר למאבקו בעד זכויות אדם. אם דליה דורנר היתה ילדה שגדלה תחת צילם של יתמות ומחסור ונאבקה על מעמדה בעולם של גברים בבית דין צבאי, הנה הסבר למודעות החברתית שלה ולכך שהיא מצרה על התעלמותו של בית המשפט מזכויות חברתיות. ואם מישאל חשין הסתופף בצילו של אב שהיה שופט עליון וגם דן-יחיד בחייהם של בניו, הנה, התפרצויות הרגש שלו מוסברות היטב במלחמה בצל הזה וברצון להיות כמוהו, רק קצת יותר גדול. ואם אותו חשין עצמו הופך למבקרם החריף של הורים ביולוגיים שלא מילאו את חובותיהם כלפי ילדים, הבה ונציץ מעט לפרשת בתו שנולדה מחוץ לנישואין, ושם נגלה כיצד כבוד השופט הוא ממש לא ג'נטלמן. פסיקתו בענייני ילדים ורגישותו לצרכיהם, על פי לויצקי, נדמית כתחליף אבהות או רצון לכפר על חווית חייו-שלו.

     

    המיני ביוגרפיות – של ברק, חשין, דורנר, בייניש ואחרים – בנויות כולן על טענה זו, ובצידן יש בספר פרקים המוקדשים למאבקי כוח, פרקים המוקדשים להתפתחויות בפסיקה שהן ראי של נפשות הפוסקים, ופה ושם אנקדוטות דומות מבית המשפט העליון בארצות הברית – שבנויות באותו אופן עצמו: פסקי דין חשובים של שופטים מתפרשים לאורה של חוויה מכוננת בחייהם. הרצון להמשיך ולקרוא נוצר מאותה מלכודת-קוראים נוחה: לויצקי טווה כאן עלילה בסיסית ונגישה של רומן, שאפשר לסכם אותו ב"ממרומי כסאו הרם השקיף כבוד השופט על חייו, והנה מה שראה ולא גילה לנו".

     

    הגילויים הגיעו ללויצקי בסדרה מרשימה באורכה של ראיונות עם הנפשות הפועלות שלה, וגם בזה הספר מתייחד מנסיונות אחרים להציץ לשופטים. עד כמה שיתפו פעולה, עד כמה גילו ומה הסתירו, לא נדע לעולם. אין כאן מונולוגים של שופטים או תיעוד נאמן של ראיונות. לויצקי משלבת בין ציטטות להשערות, בין רכילות לפרשנות באין מפריע, ו"מאנישה" את הדמויות שלה לפעמים עד כדי גיחוך: "ליבו של ברק ניתר משמחה נוכח כינונם של חוקי היסוד שעוסקים בזכויות האדם", היא כותבת.

     

    אבל צריך לומר לזכותו של הספר הזה, שהנרטיב הרומנטי לא גורם למחברת להעריץ את האנשים עליהם היא כותבת, ולא מקהה את הביקורת שלה כלפיהם אפילו לרגע. אהרון ברק נחשף כאן כמתאגרף מיומן שיודע להכות את המערכת וגם כמי שיודע להשתמש בנשק החנופה כלפי פוליטיקאים. בייניש נחשפת בעיקשות קטנונית, חשין - בשלל הגחמות המרהיב שלו, וכולם עד אחד מתגלים כמי שפוזלים כל העת אל מבטו העלום של שר ההיסטוריה, ומוטרדים יותר מן החותם האישי שישאירו על בית המשפט מאשר מן הצורך להכריע במהירות וביעילות בצרות הגדולות שמגיעות אל פתחם.

     

    כשלויצקי נוטשת את הפרוזה המהבילה, היא מתגלה גם כמי שיכולה לנתח פרקים בתולדות המשפט הישראלי באופן פופולרי ומובן לציבור שלא מצוי ברזי הז'רגון, וזה – בנוסף להנאה המציצנית הנמשכת – הוא אחד מהישגיו הנאים של הספר. אולי רק בזכותה של הנאה כזאת תרצו לדעת יותר על מערכת המשפט שלכם, ועל מה שמתרחש בהיכל הצדק אחרי שכולם קמים והעליונים נעלמים ללשכותיהם.

     

    "העליונים - בתוככי בית המשפט העליון", נעמי לויצקי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 401 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "העליונים". מערבולות של יצרים ורגשות
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים