הפצועה האנגלית

אתם יודעים מה זה מכונית של יום שני? אז בקצרה, בימים שפועלים ולא רובוטים הרכיבו מכוניות, זה היה כינוי למכונית שהרכיבו אנשים שדחו הנגאובר של שלושה לילות לרגע שהם יחזרו לעבודה. עוד יותר בקצרה, זאת מכונית שהרכיבו באנגליה.

הבריטים לא הצליחו לגרום למחשבים לדלוף שמן, אז הם החליטו להתמקד במכוניות.

כך יצא שבעוד המחשב הראשון שלי היה אטארי, המכונית הראשונה שלי היתה רובר 200. אם כי התיאוריה שלי היא שלא בדיוק קיבלתי מכונית: עקב טעות בהזמנה הגיעה אלי איזושהי ערכת הרכבה עם ברגים לא מוברגים. או זה, או שבנו אותה מתנדבים של "תנו לפיסחים־חירשים־עיוורים לחיות". ארבע דלתות שנפתחות לפעמים, ארבעה חלונות חשמל סטטי, דיפון עץ יוקרתי מפלסטיק שהונדס מולקולרית כדי להירקב כמו עץ, ומנוע 1600 סמ"ק, אם לא סופרים את הסמ"קים שנפלו החוצה.

כשאני חושב על זה היום, אני מבין שעם אטארי הייתי מגיע רחוק יותר. אבל הבריטים מאוד גאים במכוניות שלהם. אולי לא ברובר, אבל בטוח שבתעשיית הרכב באופן כללי. יש אפילו סטיקר מפורסם באי הגשום: "כל החלקים שנופלים מהמכונית הזאת הם תוצריה של מלאכת המחשבת הבריטית המשובחת ביותר".  

איור: איתמר דאובה

ואכן, ל־200 היו כמה יתרונות בולטים. בידוד הרעשים החיצוני היה כל כך טוב שיכולת לשמוע את הפלסטיקים מקרקשים בפנים (תמלוגים על השימוש במילה קרקוש יועברו למערכת "אוטו"). האחיזה היתה פנומנלית יחסית למצופה, כך שלא נהרגתי מספיק זמן כדי להיתקע בצד הדרך כשראש המנוע נשרף בסוף כביש הצפון. היה רדיו.

אם היום אתה בעלים של רובר, אני מצטער אם זה עתה הורדתי את ערך המכונית שלך בעוד כמה אגורות. אני גם מצטער שאתה בעלים של רובר. אבל כמו שלך אין ברירה בעניין השני, לי אין ברירה בעניין הראשון. אתה מבין, עד היום רובר חייבים לי טריליון שקל שהוצאתי על תיקונים בחלקים שהוכנסו למכונית רק כדי שיצטרכו לתקן אותם, ואני צריך לסגור את המינוס הזה איכשהו. לכתוב שרובר בונים מכוניות באותה היעילות שבה קיפניס בונה מוניטין של פמיניסט זאת דרך סבירה יחסית.

הבנתי שאני צריך למכור אותה כשנכנסתי פעם לחנות מערכות ושאלתי אם יש להם רמקולים בשביל הרובר שלי. המוכר ענה לי שזה נשמע לו כמו עסקה טובה. אז מכרתי אותה, בערך יום לפני שרובר פשטו את הרגל בפעם ה־90 והאחרונה בינתיים. קנה אותה איזה בעל מגרש מכוניות שנסגר מאז. אמרו לי שהוא פשט את הרגל, אבל נראה לי שזה סתם שטויות. אני די בטוח שהוא התאבד.

היום, אחרי מעט יותר משש שנים בלעדיה, אני מרגיש קצת געגועים. בסך הכל, אם התעלמת מהעובדה שהיא לא עבדה, הרובר 200 היתה מכונית לעניין. למנוע שלה היה בדיוק מספיק וורום בשביל מכונית ראשונה, והודות להתנהגות הכביש שלה לא הצלחתי להכניס את עצמי באף עמוד משמעותי. היא גם היתה בטוחה יחסית, ואם נסתכל על ההתפרקויות וההתקלקלויות כעל חלק מובנה של תיאוריית הנדסת הרכב הבריטית, הבעיה הלא מתוכננת העיקרית היתה ההגה שלה. הוא לא הצליח להשתלט על הכוח — העצום, של כל 111 כוחות הסוס — מהגלגלים הקדמיים, והיה נתקע ומתנגד בלחיצה על הגז ביציאה מסיבוב, למשל. אבל ברגע שהתרגלת לשיגוע הזה, הצמיגים היו מתחילים להתנשק צרפתית עם הכביש ולא היית פותח את החלון כי לא היה אפשר, היא היתה נוסעת ממש־ממש טוב.

לאיזה שלושה, לפעמים ארבעה מטר.