"אני שורד"

בכניסה למופע "מגובה דשא" מצויד הקהל במפה של חללי תיאטרון תמונע ומופנה אל מחוץ לשער הברזל השחור. קבוצה מצומצמת של כמה עשרות צופים ניצבת על הכביש בשונצינו ומחכה לבאות. על מכונית מותנעת עומדת אישה. למרגלותיה, בתוך הקהל, עוקבת אחר המתרחש דמות משקי יוטה מהם נוזל חול. איש החול מוביל את הצופים פנימה אל מספר מתחמים לתוכם פורק היוצר, עירד מצליח, קטעים מחייו, מעבר שהוא צל וכוח מניע. מצליח, 32, רקדן מחונן ויוצר עצמאי שאיכשהו חמק ממסגרות המחול הממוסדות, הוא מהסוג השורד. בלי עזרת הממסד ובזכות שותפיו לעבודה ותמיכתה של נאוה צוקרמן, מנהלת תיאטרון "תמונע", הצליח להרים אירוע ייחודי ומפתיע שעוסק בחומרים אישיים מאוד ובכל זאת מצליח לגעת. "בכל פעם שאני מתחיל ממשהו גדול ורחב אני מוצא את עצמי חוזר לפרטי ולמצומצם. גם בעבודה הזו הבנתי שמה שמניע אותי הם הכבלים האישיים שלי", אומר מצליח.

"לא יודע לאן אני הולך"

הסצינה הפותחת את העבודה מתרחשת בחניון של תמונע. הקהל ישוב על כסאות המונחים משני עבריו של שביל פרקט שם מתנהל מאבק כוחות בין שתי נשים. "רק בשלב מאוחר יותר של העבודה הבנתי שבתמונה הזו אני מדבר אל אמא שלי ואחותי", הוא אומר, "אמא היא אחת הדמויות הקשות שהכרתי. נולדנו באותו היום, אני דומה לה נורא ועד שהתרחקתי ממנה לא למדתי לאהוב אותה. אחותי חיה בצילה, קרובה אליה והטקסטים שלי ושלה שונים לגמרי. אני משער שהיצירה הזו עוסקת בשאלה למה אנחנו חוזרים על הטעויות של ההורים שלנו. יותר קל להציף את השאלה דרך האמנות שמאפשרת להתרחק, לצאת מהחיים ולהסתכל עליהם ממרחק, זו הדרך שלי לנער ולשנות".

איש החול. מלווה את הקהל פנימה 

הפרק השני בעבודה, ריקוד סולו מסעיר, מלבה יצרים ומהפנט של הרקדנית אמרי רגב-חומש המתרחש באולם הסייקל, מוקדש לאישה הנבחרת. "אם בתמונה הראשונה מוצגות שתי נשים שגדלתי בתוכן, נשים שהביאו עלי תחלואים ודרכם הגדרתי את הגבריות, התמונה השנייה עוסקת בבחירה החופשית, באישה שבחרת כשיצאת מהקן", אומר מצליח, "אמרי רוקדת את האשה שכלואה בתוכי, את הנשי שבי ובאישה הזו אני בוחר". ברקע הסולו הנשי נשמע קולו של קריין המלמד את המאזין את תורת ההימורים. "הטקסט מוסיף רובד נוסף לסולו. זהו חופש הבחירה מול ההימור והמחיר", הוא אומר.

הפרק השלישי, שחותם את היצירה, מחזיר את הצופה לבית רק שהפעם נקודת המבט שונה. "אם התמונה הראשונה היא האינקובטור שבו הכל מתחיל, שמשמר חיים ומאפשר להם להתקיים אבל גם חונק אותם, בתמונה השלישית כל התחלואים צפים. זהו בית לכאורה נורמלי אבל כל הכסאות בו שבורים. התסכול נובע משאלות ללא מענה. נתנו לי כלים אבל מה התפקיד שהורישו לי? אני לא יודע לאן אני הולך ואני חושב שאני לא היחיד. לאן אמור ללכת הדור הבא? מה אנחנו אמורים לעשות?", הוא זורק שאלות שמהדהדות בחלל.

אמרי רגב-חומש. האישה הנבחרת

לא עליך הבחירה?

"אני מסכים. זה בעבודה הבאה. בעבודה הנוכחית אני דן באמן ובבחירה באמנות. את מכירה את עלילות הופמן ואת איש החול שהיה מאכיל את הילדים שלו בעיניהם של ילדים שלא הלכו לישון בזמן? איש החול בתיאוריה הוא ההורה האידיאלי. הוא מעניק לילדיו את הפוטנציאל שטמון בעולם ושודד את פוטנציאל החיים מאלה ששגו. בעבודה שלי הוא איש אומלל, הוא מתפרק, אין לו לאן ללכת או סיבה להמשיך".

למה החלטת לפרק את העבודה לשלושה חללים שונים?

"אני רוצה קהל שמתאמץ"

עירד מצליח נולד בקנדה לאבא שעוסק במחקר בתחום הנוירו-פיזיולוגיה ולאם שעובדת בחינוך המיוחד. "אמא לימדה אותי מהי אמונה בבית לא דתי. אבא היה קדוש מעונה", הוא מפשט שנים של תובנות. כשהיה בן 9 עלו לישראל, התיישבו ברמת גן ומשם עברו לכרמל בחיפה. האהבה למחול תמיד היתה קיימת ברקע אבל ההגשמה לקחה שנים. "הייתי ילד שבמקום לראות הופעות רוק היה הולך לראות הופעות מחול.

הערצתי רקדנים, הערכתי את הזכות להיות מופשט בעולם כל כך קונקרטי", הוא אומר. חיפה, הוא מזכיר, ייצרה לא מעט רקדנים, בהם עדו תדמור. "זו אימפריה שמייצרת כוח עבודה, עיר פועלים שמפזרת את פועליה בכל התחומים וגם במחול", הוא מצטחק, "אם תשאלי את החיפאי שבי איך זה שיש תל אביבים רקדנים אני אמשוך גבה. הם הרי יושבים בבתי קפה ומקצ'קצ'ים כאילו היו ביאליק. אז כן, אני מאמין שיש משהו הישרדותי במחול שקרוב בהרבה לחיפה. מחול זה שעות עבודה מרובות, קשיים, הרבה אפור עד שרואים טיפה של אור, המון התמודדות עצמית ותחושה תפלה לפני שמגיעים לעיקר, ממש כמו חיפה".

אפשר לומר שהמקום המנותק, הבלתי נתמך, הלא נוח הוא כור מחצבתך. היית יכול לפלס את דרכך אחרת, אבל בחרת שלא.

לצד רננה רז, רונית זיו ועמנואל גת יש גם ארקדי זיידס. אחת לכמה זמן פורצים את המעגל.

"זה נכון, חייבים לרענן שורות וגם מינוי המנהל האמנותי החדש, מיקי גורביץ', יצר בלגאן במערכת. אני מאמין שיש מספיק כסף במערכת ושאם מישהו יבחן את הצרכים האמיתיים בתחום ויבין שמדובר באנשים, רקדנים וכוריאוגרפים שנפצעים, שצריכים לחשוב על הפנסיה שלהם ושהמשך היצירה שלהם רלוונטי לחברה תרבותית בריאה, העוגה תחולק אחרת. המערכת לא יוזמת, היא מקובעת, היא עסוקה במשחקי כסאות וכוח. אם בראש המערכת היה עומד מישהו שלא עסוק בלשמר את התפקיד אלא בלהסתכן ולהרעיד אותו, היה לנו עולם יצירה עשיר יותר. בזמן שאנחנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות הפקידים כותבים את המחר שלה ולכן כדאי שיהיה שם מישהו ער כדי שלא יגידו עליו שהוא ישן בתקופה שבה פיקאסו או ון גוך רעבו ללחם. מישהו צריך ליצור מערכות שיאפשרו, שיקלו".

אז הערב הזה מוכיח שלמערכת אין בלעדיות על יצירת המחול?

"נכון, מי שם בלעדיות באמנות? איזו חוצפה יש למערכת באשר היא לחשוב שזה אפשרי, שזה מותר, שזה בגדר יכולתה. יצירה היא עצמאית והיא קודמת למערכת. אז אני חי מכישורי האחרים, עובד 20 שעות ביום שרק מחציתן אמנות, אני מקריב את חיי האישיים ומערכות יחסים יקרות וממשיך לעמוד מאחורי הדברים שאני עושה. הייתי יכול לחיות בלי המחול אבל אז לא הייתי אני. למזלי יש לי עוד כמה כלים שמאפשרים להתקיים אז אני מפלרטט עם תחומים אחרים כמו חינוך מיוחד, פילאטיס והוראת נוכחות על במה. אני שורד".

מה החלום?

"להציג את המופע הזה בחללים שונים מחוץ לתל אביב. אני חולם ליצור מבנה פיסולי שיכיל את היצירה, חממה שמתחברת למבנה שמתחבר למנהרה ולחלל שבו הקהל מרגיש שהוא צופה מהצד. לשחזר את המסע שהקהל עובר כצופה ולהפוך את זה ליצירה נודדת. בא לי לשים אותה באמצע דימונה כמו גן חיות ולהזמין את כולם לבוא. עכשיו אני שואל את עצמי איך משיגים לפרויקט כזה כסף".

מגובה דשא - יום ו', 19 בינואר, בשעה 13:00 ובשעה 21:00 בתיאטרון תמונע, ת"א