שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הי דרומי

    משטרת ישראל מנסה כנראה לשבור את שיאי הטמטום שהפגינה לאחרונה - ומדובר, תסכימו איתי, במשימה לא פשוטה. אמש הוארך לבקשתה מעצרו של שי דרומי, בעל החווה שירה למוות בגנב שהסתנן לחוותו, הרעיל את כלבו וניסה לגנוב את עדר הכבשים שלו. את פרשת דרומי אפשר לראות ביותר מזווית אחת –

    ואף לא אחת מהן מצדיקה את שליחתו למעצר כפושע, כאילו היה האיש הרע בסיפור.

     

    הזווית הראשונה היא זו של אדם המגן על נחלתו מפני מסיגי גבול. מדובר במבחן הראשון במעלה של אדם בכלל - ויסלחו לי הקוראות - של גבר בפרט. הווה אומר: לטריטוריה שלי אין לאף אחד זכות לחדור בלי רשותי. זה מתחיל בגופי, שהוא הטריטוריה המיידית והברורה ביותר, וממשיך בקנייני. לא בכדי נדרש אפילו שוטר בתפקיד, הנציג המובהק ביותר של הסדר הציבורי, לצו שיתיר לו להיכנס לד' אמותי לצורך ביצוע חיפוש, גם במקרה של חשד סביר לביצוע פשע. ולא בכדי מאפשר החוק לאדם שהוסג גבולו לעצור, כמעט בכל מחיר, את הפולש.

     

    הזווית השנייה היא נסיבות המקרה. תיאורטית, יכולה להיות סבירות מסוימת לכך שהירוי תעה בדרכו ונכנס, מבלי משים, לחוותו של דרומי. תקראו לזה ראיות נסיבתיות, אבל השער הפרוץ, הכלב שהורעל למוות וגיליון ההרשעות של הירוי - שרק לפני חודש השתחרר מארבע שנות מאסר בגין גניבות חקלאיות - לא משאירים הרבה מקום לספק.

     

    זווית נוספת היא התמונה המזעזעת ביותר של הפרשה: כלב השמירה שהורעל על משמרתו. כאן, אני מודה, מדובר כבר בתסביך אישי שלי. בעיני, נקמת דם כלב היא נקמה ראויה: מי שמרעיל במזיד את ידידי הטוב ביותר הוא בעיני בן-מוות, כמעט כאילו פגע באחד מילדיי.

     

    מה עוד נשאר לנגב

    הזווית האחרונה קשורה למוח שמאחורי מעצר השווא הזה - משטרת ישראל, שמתגלה באיוולתה פעם אחרי פעם. ירי של נשדד בשודד, הגם שמבחינת הצדק הוא כמעט מובן מאליו, מבחינת החוק הוא מעשה מסובך ביותר. לא מזמן שאלתי תושב מושב הסמוך לרשות הפלשתינאית, שבו נגנב רכב כמעט בכל יום, מדוע חברי המושב - רובם מחזיקי נשק ברישיון - אינם יורים בפורץ גם כשהם מגלים אותו בתוך ביתם באישון לילה.

     

    וזו היתה תשובתו של האיש: "זה הרי החלום הרטוב של הפורצים. הם יודעים שהחוק לצידם, ולפעמים נדמה שהם מתים להיפצע, כדי שבמקום לקחת 'רק' את האוטו, הם יוכלו לקחת לך את כל הרכוש כפיצוי על הפציעה שגרמת להם". עולם הפוך.

     

    חששה של המשטרה מפני אזרחים חמושים שייקחו את החוק לידיים הוא מובן בהחלט, אבל הוא תקף מוסרית רק במקומות שבהם היא מספקת הגנה סבירה לאזרחיה, כלומר במדינות שאינן ישראל, ובמחוזות שאינם הנגב.

     

    הנגב, חבל ארץ צחיח שכיכב בחלומותיו הרטובים של ראש הממשלה הראשון, הפך למערב הפרוע. חמולות של בדווים מטילות את חיתיתן על תושביו - נסו לשמור על רכב פרטי ביישוב מבוסס כמו עומר בלי לשלם דמי חסות לכנופייה המקומית, או סתם לנוע בלילות בכבישי הדרום ולחזור בחתיכה אחת.

     

    מאחר שהמשטרה, במו אוזלת ידה, גרמה לדרום להיכנע לחוקי המערב הפרוע, אל לה להלין כאשר המותקפים עושים את המעשה האנושי, הבסיסי והמוסרי ביותר ומגינים על עצמם. זו בפירוש לא "לקיחת החוק לידיים" - כי במקום שבו החוק לא נאכף, מגוחך לדבר על חוק.

     

    אך במקום להודות שאינה יכולה לספק הגנה סבירה לתושבי הדרום, ולקוות שימצאו עוד כמה ברי-לבב כדרומי, שאולי יצליחו להרתיע את הפשע המשתולל באזור באין מפריע - עשתה המשטרה את הדבר האווילי ביותר בנסיבות העניין, ונכנסה באמ-אמא של מי שביתו נפרץ, כלבו הורעל ומקור פרנסתו היה נשדד אלמלא קם להגן על עצמו.

     

    יש לקוות שמערכת המשפט, שבקרוב תדון בעניינו של דרומי – בין אם תהיה זו בקשה אווילית נוספת להארכת מעצרו, ובין אם יוחלט, חלילה, להגיש נגדו כתב אישום - תקיים את המצווה הראשונה של משפט צדק, לאמור: "בתוך עמי אני יושב". אם ראשיה יסיירו בין ישובי הנגב וישמעו מעט על מה שמתרחש באזור היפה והאלים הזה, הם יבינו לליבו של דרומי, גם אם יתברר שהכניס את הירוי בין הכוונות לפני שסחט את ההדק.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שי דרומי. "משטרת ישראל מנסה כנראה לשבור את שיאי הטמטום"
    צילום: פלג חבצלת
    הישיבון
    מומלצים