שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "כתיבה היא מעשה מחאה"

    "שגרת חיים שספוגה בהשפלה, מעוותת את טבע האדם, גוזלת את שמחת החיים ובעיקר את טעם החיים. באקלים הזה אני מנסה לכתוב. כתיבה היא דרך להישאר שפוי", אמר הסופר דויד גרוסמן בהרצאה שהתייחסה לספרות ולחיים באזורי אסון

    המרכז לחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית בירושלים ארח השבוע (ב') יום עיון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני בראי התרבות בהשתתפותם של אנשי תרבות ואקדמיה מובילים. הכנס, שבחן את האופן שבו התרבות הישראלית מייצגת את הסכסוך, נגע ביחסי הגומלין שבין העשייה התרבותית למציאות המסוכסכת וביקש לברר, בין היתר, מה מספרת התרבות הישראלית על הסכסוך ומה נעלם ממנה. "חברה המצויה בסכסוך ממושך מפתחת מנגנוני הסתגלות", הסביר פרופסור יעקב בר סימנטוב, ראש המרכז, "תרבות היא אחד ממנגנוני ההתמודדות והיא כוללת התייחסויות שונות ל'אני' בסכסוך לצד האחר-האויב. הספרות, התיאטרון והקולנוע הם בבחינת מדיומים להבעת רגשות וניסיונות הזדככות".

     

    בין המשתתפים בכנס היה ד"ר יובל בנזימן, שהציג את הסכסוך שמשתקף בראי הספרות העברית בשנות השמונים. "סכסוכים לא מתקיימים רק בין הנהגות ומנהיגים, הם בראש ובראשונה עניינם של חברות ואוכלוסיות החיות אותם וניזוקות מהם", אמר בנזימן, "אחת הדרכים לחקור את האופן בו חברה חווה ומכילה את הסכסוך בו היא מצויה, היא בדיקת ייצוגו בתרבותה. כדי לבחון תנודות חברתיות ניתן לחקור את החברה גם דרך הטקסטים התרבותיים שלה". אל אותם הטקסטים חזרו במהלך יום העיון פרופסור ג'אד נאמן שדיבר על ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי ופרופסור אבי עוז שדיבר על כישלונו של התיאטרון הישראלי להתמודד עם הסכסוך.

     

    את יום העיון נעלה הרצאתו של הסופר דויד גרוסמן. תחת הכותרת "לדעת אחר מתוכו" ביקש גרוסמן להקביל בין יכולתו של הסופר לדעת ולהכיר את הדמויות אותן הוא מייצג לבין היכולת של הלכודים באזורי אסון לראות את האחר, להכיר בו ואותו. גרוסמן דיבר על התבצרות מפני האחר מתוך פחד לגלות בו כאוס. "אולי בגלל הפחד שלנו מפני הגיהנום שבזולת, רקמת העור הדקיקה שעוטפת אותנו ומפרידה ביננו לבינו לפעמים עבה ואטומה כמו חומה בצורה. יש מחיר להימנעות מראיית האדם מכל זוויות המבט האפשריות על צדדיו וצלליו ובחירה לראות רק אזורי נפש מסוימים", אמר. הגיהנום הפנימי לדבריו מתקיים בדחפים וביצרים שפועלים באדם באופן סמוי ומדוכאים ביעילות. "יש בנו פחד מפני הליבה המסתורית, זו שאינה ניתנת לאילוף חברתי או עידון, זו היצרית הפרועה והכאוטית שאינה פוליטיקלי קורקט אלא חלומית וסיוטית וקיצונית וחשופה ומינית ומשולחת כל רסן ומטורפת ואכזרית", אמר והוסיף, "כתיבת ספרות היא בין השאר מעשה מחאה והתרסה, מרד נגד הפחד האינסטינקטיבי הזה ונגד הפיתוי להתבצר בתוך עצמי ולהציב חייץ ביני לבין האחרים ובסופו של דבר גם ביני לבין עצמי".

     

    במהלך הכתיבה, אמר, עצמת הדחף להיות האדם האחר שבתוכו מתחזקת. "כשאני כותב דמות אני נמצא לא רק בגופה, אלא גם בנפשה. אני רוצה לדעת ולחוות כמה שיותר תכונות ומערכי נפש של הדמות, את מידת החיוניות והערנות ומהירות המחשבה וקצב הדיבור שלה ואת חספוס העור והרווחים בין המילים שהיא אומרת. לא כל אלה ייכנסו לספר, אולי עשירית אחת תבוא לכדי ביטוי. זהו קצה הקרחון שמציף את המים ומאפשר מלאות קיום".

     

    להחיות את האדם בחליפת השריון

    גרוסמן דיבר על השפעת החיים באזור אסון על התודעה. "לחיות באזור אסון משמעו להיות קפוץ פיזית ונפשית. השרירים מוכנים לקראת זינוק של הימלטות. גם הנפש נקפצת ומכינה עצמה לקול הפיצוץ הבא. כולנו דרוכים מפני הכאב שיבוא וההשפלה. אנחנו שרויים בתוכם גם אם הם רק בגדר אפשרות. שגרת חיים שספוגה בהשפלה, מעוותת את טבע האדם, גוזלת את שמחת החיים ובעיקר את טעם החיים. באקלים הזה אני מנסה לכתוב. כתיבה היא דרך להישאר שפוי, נקודת אחיזה בעולם אבסורדי... מתוך עייפות ואפטיה אנחנו מאמינים שהמלחמה היא הדבר העיקרי והיחיד בחיים. כל כך אנו שקועים בזה עד שאיננו תופסים שאנו חיים במקביל לחיים... מרוב חשש מהמוות אנו מצמצמים את החיים ואת המנעד הנפשי, הרגשי והתודעתי".

     

    בטונים מינוריים ואסרטיביים הוסיף גרוסמן: "אל תגידו שהחיים פה נורמאליים ונסבלים, שהסתגלנו למלחמה המחזורית. אי אפשר להסתגל למצב כל כך מעוות בלי לשלם במחיר האנושיות וחירות הדעת. אחרי מאה שנה של מלחמת חורמה אנחנו רגילים לראות בכל מי שחושב אחרת מאתנו אויב. בסופו של דבר משתבשים לנו המצפנים והאינסטינקטים הבריאים. כך גם אחיך, במידה והפרשנות שלו למצב שונה משלך, ייראה לך אויב... הפכנו לחליפת שריון שאין בתוכה אביר, אין בתוכה אדם ונדמה לי שגם אם השלום יגיע מחר, הוא יגיע מאוחר מדי שכן כל אופן ההתנהגות שהאלימות ניסחה בנו - ישראלים ופלסטינים - ימשיך לפעול עלינו עוד שנים רבות ויוסיף להרעיל את הנפש ולחבל ביכולתנו לשמור על השלום הרעוע שאולי יבוא".

     

    הספרות לדבריו היא היפוך כל זה ובכתיבה עושה הכותב הכל בכדי לגאול את הדמויות מהסתמיות והלפיתה של הסטריאוטיפ. "יש משהו כמעט אמהי באופן בו הסופר מתייחס לדמות שהוא יוצר, מתמסר לפנימיותה ומתייחד איתה. לכתוב

    רומן פירושו להיות אחראי לדמויות... אם יש דבר שהייתי מקווה שהפוליטיקאים ילמדו מהספרות הוא אופן ההתמסרות למצב ולאנשים הלכודים בו שהרי הם אחראים לו, הם מחוללי המציאות. זו הדרך להחיות מחדש את האדם בחליפת השריון. רק כך נזכיר לעצמנו שמעבר לשריון הפחד, האדישות, השנאה, הצטמצמות הנפש, מעבר לכל מה שדעך בנו – יש אדם. הסיטואציה הופכת אותו לחסר פנים וחד ממדי, המלחמה מנסה לטשטש את הייחוד ולהפוך אנשים להמון, לאספסוף. הספרות מזכירה שמותר לתבוע את הזכות לאינדיבידואליות ועוזרת להחזיר לעצמנו חלק מהדברים שהמצב הלאים. מוכרחים לקרוא כל סיטואציה ממספר זוויות שונות, כי רק כך נוכל לפרק את הנפצים שבתוכנו ולפתור את הסכסוך. כשנדע את האחר, לא נוכל להיות אדישים לו, לבטל אותו או להתכחש אליו. אם תיוותר בנו קצת נדיבות נוכל להיחלץ מהמלכודת הפנימית שלנו".

     

    גרוסמן הודה בסיום כי בקריאת המציאות דרך עיני האויב יש קריאת תגר. "יש בזה ערעור על הסיפור הרשמי, הלגיטימי והיחיד שעם מבוהל במלחמה מספר לעצמו. אנחנו לכודים בסיפור יחיד ומסוים ואם נצליח לקרוא את המציאות דרך עיני האויב, נהיה במגע תקף יותר עם העובדות ונגדיל את הסיכויים לא ליפול קורבן לקונספציה אגוצנטרית קפוצה ומצומצמת. האויב המיתולוגי הוא צירוף של אנשים חרדים בדיוק כמונו. אלה כמה מהעצות שהספרות יכולה לתת לפוליטיקה ולעוסקים בה ולכל אדם שנמצא לכוד במצב הזה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גוסטבו הוכמן
    נאמן. הסכסוך בראי הקולנוע
    צילום: גוסטבו הוכמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים