שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רץ ברחובות

    "המרדף לאושר", פרויקט המחמד של וויל סמית, הוא סרט חינני על ברנש חסר מזל שנחוש להגשים את החלום האמריקאי בכל מחיר. אבל הוא לא עוצר לתהות האם החלום האמריקאי בכלל ראוי להגשמה

    "המרדף לאושר" הוא מאותם סרטים שפשוט נעים לראות. הוא נמרח על הרשתית כמו חמאה בטמפרטורת החדר, הוא עשוי היטב, קצבי, מטלטל אותנו רגשית עם העליות והמורדות בחייו של הגיבור - עליות ומורדות שנראים כמו השתקפות של הטופוגרפיה ההררית של רחובות סן פרנסיסקו שבה הוא מתרוצץ במרדף שלו אחר האושר. זהו סיפור אמריקאי נוסחתי על איש שנואש להגשים את החלום האמריקאי, ובהיותו סרט מעורר השראה המבוסס על סיפור אמיתי, אתם יכולים לדמיין איך הוא נגמר. אבל לצד החיבה הגדולה שלי לסרט הזה, שגרם לי הנאה רבה, הוא מעורר בי לא מעט שאלות שנותרות מחוץ לדיון. הנה, אם כן, ביקורתי הדו-צדדית על הסרט.


    האם רווחה כלכלית הופכת אדם למאושר? סמית ובנו ב"המרדף לאושר"

     

    הצד הרע: שמו המקורי של הסרט, "The Pursuit of Happyness", הוא שיבוש כתיב של חלק ממשפט הלקוח מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית שכתב תומס ג'פרסון ב־1776. בהכרזה הבטיחו אבות המדינה לאזרחי ארצות הברית את הזכות ל"חיים, חופש ומרדף אחר האושר". המשפט הזה עומד בבסיסו של הצירוף "החלום האמריקאי". כלומר, זו זכותו הבסיסית של האזרח האמריקאי לשאוף לאושר, להצלחה.  אבל יש רק בעיה אחת עם ההבטחה הזאת: מה זה אושר? בעולמו של כריס גרדנר, גיבור הסרט, התשובה פשוטה: הוא ישיג את אושרו כשישיג את עושרו. ובכן, הרשו לי לשאול: האומנם? האם רווחה כלכלית והצלחה עסקית הופכת אדם למאושר? האם זו לא תפיסה מעט קפיטליסטית מדי ובורגנית מאוד של המושג "אושר"? ובסופו של דבר, אם יורשה לי ספוילר המסגיר את סוף הסרט (שכאמור, הוא צפוי למדי), איך משיג גרדנר (בגילומו של וויל סמית) את האושר שלו? הוא נהיה עשיר ונפטר מאשתו. בעצם, הפוך. מה קרה לסרטי "כל מה שאתה צריך הוא אהבה" ו"כסף לא יכול לקנות לי אהבה"? האין "המרדף לאושר" קצת חומרני מדי? מצד שני, אני מניח שעבור לא מעט אנשים כסף אכן מהווה מקור של אושר ושמחה. איש איש וחלומו. ובכל זאת מפתיע שסרט העוסק ב"אושר" הוא כל כך לא ניו אייג'. יותר אולד אייג'.

     

    מלבד העובדה שהסרט מקדש את הממון - כי הרי משאת נפשו של הגיבור הוא להיות ברוקר, וכולנו ראינו סרטים כמו "וול סטריט" ו"אמריקן פסיכו", המציגים את הברוקרים כבניו של השטן - הוא גם לא מספיק רגיש מבחינה גזעית. האם זהו "אוהל הדוד טום" של המאה ה־21? לגרדנר מתייחסים עמיתיו כאל הנער השחור, זה שמשפיטים אותו להביא קפה ולהחנות מכוניות,והוא רק רוצה להוכיח להם שהוא מצטיין, שהוא יכול להיות יאפי לבן בדיוק כמוהם. כן, זה סיפור Rags to Riches שבו השחור מחלץ את עצמו במו ידיו, תבונתו וחושיו מעוני. אבל זה סיפור לבן לחלוטין, נטול מהפכנות. והוא פשוט לרגעים מתנחמד מדי, קצת חנפניסטי.

     

    הצד הטוב: כריס גרדנר האמיתי כתב את סיפורו בספר שהפך רב מכר שהגיע לידיו של וויל סמית שהחליט להפוך אותו לסרט. את התסריט כתב סטיב קונרד. לדעתי התסריטאי הזה הוא מה שהופך את הסרט מקלישאה נוסחתית לסרט בעל רבדים וניואנסים שהופכים אותו להרבה מעל לממוצע.

     

    הבה נחזור אל שמו המקורי של הסרט: "The Pursuit of Happyness". כאמור, זהו שם עם טעות כתיב (צריך לכתוב Happiness). ולמה נקרא כך הסרט? כי על הקיר של גן הילדים של בנו של גרדנר, הממוקם בשכונה סינית ענייה שבה הגננת מעדיפה לתת לילדים לצפות בטלוויזיה במקום לחנך אותם, כך מאויתת המילה הזאת. בשגיאת כתיב שאיש לא טורח לתקנה. יש כאן ביקורת אחת על החינוך האמריקאי. אבל בעיקר אנחנו למדים שגרדנר רודף אחר הדבר הלא נכון. הוא רודף אחר משהו שיש בו שגיאה. ולא סתם שגיאה, אלא Y במקום Y .I היא אות שנשמעת כמו מילת שאלה, "למה?", במקום האות שמייצגת את ה-I, את ה"אני". וזה מה שגרדנר לא עושה בסרט, הוא לא עוצר לשאול למה. ומצד שני, אולי באמת יש משהו מאוד אנוכי ברצון לאושר אישי.

     

    ויותר מזה, קונרד מציג בתסריטו את המרדף לאושר בדיוק ככזה: מרדף. זה מה שסמית עושה הכי הרבה בסרט: הוא רץ. ובקריינות המאוד נבונה המלווה את הסרט, שמעניקה מרחק מהורהר למעשיו, הוא מפנה את תשומת ליבנו לכך שהוא רץ ורץ ורץ, ושהאושר הוא מושג חמקמק. כי זה מה שתומס ג'פרסון הבטיח לאומה בהכרזת העצמאות: את הזכות לרדוף אחר האושר. לא את האושר עצמו.

     

    כריס גרדנר הוא סיזיפוס מודרני. על סיזיפוס המיתולוגי נגזר לגלגל סלע במעלה הר, רק כדי לראות אותו מתגלגל חזרה למטה מהפסגה ואז למחרת היה עליו לגלגלו שוב למעלה, וכך שוב ושוב לנצח. רק אלפי שנים אחר כך ניסח אלבר קאמי, הסופר האקזיסטנציאליסט הצרפתי, את המיתוס הזה מחדש: ומה אם מהות חייו של סיזיפוס אינה להניח את הסלע בראש ההר? מה אם מהות חייו היא פשוט לגלגל את הסלע הזה? ואם ככה, הרי שזה בדיוק מה שהוא עושה והרי שחייו שלמים.

    "עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר", הוא כותב שם, ומעמיד את המיתוס הזה על ראשו. ובכן, גרדנר הוא סיזיפוס מאושר שכזה. במקום סלע יש לו מין מכשיר כבד ומסורבל שאיתו הוא מסתובב יומם ולילה בעבודתו כאיש מכירות. במקום הר יש לו את העליות והירידות של גבעות סן פרנסיסקו (ומכונית אין לו, אחרי שעוקלה מפאת אי תשלום קנסות). ובאחד מרגעי השפל של סיפורו הוא פתאום מוצא עצמו מסתובב עם שני סלעים, עם שני מכשירי רנטגן מיושנים, כבדים ומסורבלים שאיש לא מעוניין לרוכשם. הסיפור של המכשירים האלה מהווה עלילת משנה מעניינת בסרט. זהו מין מכשיר רפואי נייד לבדיקת מסת עצמות, או איזשהו קשקוש שכזה. גרדנר השקיע מכספו להיות המשווק הבלעדי של המכשירים האלה באזור סן פרנסיסקו. כשהוא הקים את העסק היתה לו תחושה שזהו, החלום האמריקאי בהישג ידו. אלא שאז הוא גילה שאף רופא לא באמת מעוניין בדבר הזה. מה שהיה אמור להיות הברכה שלו, הישועה שלו, הפך לקללה שלו, לסלע שעליו לגלגל יומם וליל. ואז, לקראת הסוף, שהוא כבר נואש, הוא מצליח להזרים דם חדש לכישוריו כאיש מכירות ומצליח סוף סוף למכור את המכשירים האחרונים. סיפור הצלחה, נכון? זה מה שמקסים בתסריט של קונרד: שהרגע הזה, שבו נמכר המכשיר האחרון, מגיע בשלב כה שפל בסיפור חייו של גרדנר שבו הברכה שוב הופכת לקללה. עכשיו, ללא המכשירים האלה, אין לו יותר שום תקווה לקבלת הכנסה שתמנע ממנו להיזרק לרחוב עם בנו ולהפוך להומלס. כשהאחרון שבהם נמכר הוא לא יכול היה להתמוגג מתחושת ההצלחה של משימה שהושלמה, אלא להיאנח שאולי בזאת מגיע סיפורו הטראגי לסיומו. אבל הוא לא.

     

    ולכן, עלינו לדמיין גם את גרדנר מאושר. האם משכורת קבועה מחברת השקעות ידועה תניב לו את אושרו? אולי. אבל היא בעיקר תסמל את ראש ההר שבו רק מתחיל את המסע אל הפסגה הבאה. לכן השוט האחרון של הסרט כה מקסים: גרדנר ובנו - המגולמים על ידי וויל סמית ובנו, שהסצינות ביניהם פשוט נהדרות - צועדים אל האופק. אבל זהו אופק נסתר, כי הם נעלמים מעינינו כשהם צועדים במורד גבעה. אם נזכור שבסופו של דבר גאולתו האמיתית של גרדנר לא היתה בעושרו הפיננסי אלא בפרסום הספר המתעד את מעשיו, נבין שבסופו של דבר זו האמנות והיצירה והביטוי העצמי שעושים אדם מאושר, ולא הממון שבכיסו (או לפחות כך נדמה לי באופן אישי, בתור איש שכותב וכותב, ואף ממון אינו בכיסי). סוף הסרט, אם כך, הוא רק תחילת הסיפור של הגיבור שלנו, שיוצא למסע לתיקונה של שגיאת כתיב, שהפכה לתפיסת עולם משובשת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    וויל סמית וויל סמית' במרכז רבין
    לאתר ההטבות
    מומלצים