על נשים, מחשופים ושר המשטרה

כבר מספר פעמים נכתב והומחש כאן טיבן המתעתע של נורמות חברתיות ונטייתן לפשוט וללבוש צורה עם חלוף השנים. פעמים מהלך השינוי הוא מינורי והשפעתו על חיינו מעטה, אך פעמים אחרות השינוי עשוי לגעת בקווי היסוד של התנהגותנו החברתית. במקרים מעין אלה, וגם אם נמתחת התמורה לאורך שנים מספר, לא מן הנמנע שיהיו מי אשר ישלמו את מחירו, אם בצדק ואם לאו. 

קריאת כותרות העיתונים מהיום מעידה כי לא במקרה העלנו סוגיה זו, שכן אם לא ההרשעות שקדמו לה, הרי שהרשעתו של השר רמון מעידה בבהירות, כי ראייתה של החברה הישראלית את אשר ראוי ולא ראוי להתממש ביחסי המינים השתנתה שינוי ניכר בשנים האחרונות. כהרגלנו בקודש לא נעסוק כאן בשאלה האם בצדק נפסק אשר נפסק או בתהיה מה היא משמעותה המדוייקת של נשיקה. במקום זאת נבקש להמחיש כמה ארוכה הדרך שעברנו (ויש שיאמרו עוד עלינו לעבור כברת דרך נוספת) בראייתנו את זכותן של הנשים לבעלות  מלאה על גופן.

השר שטרית מסביר

באוגוסט 1949 זועזעה מדינת ישראל הצעירה לנוכח מעשה רצח ואונס מזוויע שהתרחש באחד הלילות בגן מאיר - לב ליבה של העיר תל אביב.

מה העונש הראוי למעשה אונס? נשאל השר ועל כך השיב:

"אני לכשעצמי נגד ביטול עונש מוות, אבל גם נגד הטלתו על אנסים. החוק מאפשר להטיל עונש של 14 שנות מאסר בעד מעשי אונס. ולטעמי זה מספיק".

על מנת להבהיר היטב את עמדתו בעניין קלות העונש הוסיף:

"אל נשכח שאנחנו חיים בתקופה של אחרי מלחמה. בזמנים האלה מתרבה גל הפשעים בכל מקום בעולם. אנשים צעירים לאלפים שוחררו מהצבא ועוד לא הספיקו להסתדר במסגרת חברותית, שהיא שונה בהחלט מהחיים בצבא. חוץ מזה אנחנו ארץ הגירה. ובמקום להשתדל להכניס את העולים למעגל החיים התחילה העיתונות במסע השמצה נגדם. וזה הביא לידי כך שהעולים החדשים חיים פה מבודדים. הם לא נמצאים פה בחברה, והבחורות בדרך כלל אינן רוצות אפילו להראות איתם ברחובות".

מי אשם?

בתשובה לשאלה זו חשף השר את עמדתו בעניין המניע מאחורי עבירות המין:

"מדברים אצלנו הרבה על מוסר ועל צניעות. ובו בזמן מסתובבות בחורות ערומות למחצה על שפת הים. ואפילו באוטובוסים ובבתי קפה אפשר לפגוש לא פעם נשים שחלק העליון של גופן גלוי. התופעות האלה אינן משפיעות לטובה על הנוער, בפרט על אנשים שאינם מורגלים בכך וגם זה גורם להתגברות היצר שבאדם". 

לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן .