אל תקראו לנו קלפטע

"מכיוון שאני אישה, אני נדרשת למאמצים בלתי רגילים בכדי להצליח", כתבה בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת העיתונאית, המחזאית והעורכת הספרותית האמריקנית קלייר בות לוס, "אם אכשל, אף אחד לא יאמר: 'אין לה את זה'. הם יאמרו: 'לנשים אין את זה'". מאז ועד היום התחושה היא שלא הרבה השתנה. בכביש הם צועקים לנו: 'מי נתן לך רישיון?'. את הפה הם יסתמו לנו עם: 'לכי תעשי חמוצים במטבח' ותמיד יהיה העזר ויצמן התורן שיטרח לכנות אותנו בובלה או קפלטע אבל יישבע שהעולם הזה לא שווה כלום בלי נשים. את החוויה הנשית על כל הקומפלקסים, הפגמים והיופי שבא מביא לבמה הקברט המוזיקלי "היי יפה" בצוותא, רעיון שהגתה השחקנית נתלי פיינשטיין שהפך למציאות במסגרת פסטיבל ישראל האחרון בירושלים.

"ההצגה הזו היא כמו אישה מאופרת". "היי יפה"

שם הקברט נלקח ממדריך לטיפוח היופי שנכתב בשנות החמישים, כך גם חלק מהטקסטים שמשולבים בהפקה שביימה שיר גולדברג וכתבה, הלחינה ומנהלת מוזיקלית הפסנתרנית אדי זיסמן. על ידי מיפוי ריטואלים קבועים ויומיומיים בוחן הקברט את החוויה הנשית ומגיע למסקנה בלתי מתפשרת: לא קל להיות אישה. "הרעיון נולד משני ספרים, 'היי יפה' ו'יופייך בידייך', שנכתבו בשנות החמישים והיוו צוהר לעולם הזה שאותו אנחנו חוקרות", אומרת פיינשטיין, "הם אפשרו לנו להציץ על חייהן של נשים בשנים האלה, ללמוד על התקופה ועל נשיות שאולי קצת חבל שהיא איננה ואולי לא".

עד כמה השתנו הזמנים או ציפיות החברה מהנשים? להקת השחקניות בקברט מגבשות עדיין מסקנות. "בגלל הפמיניזם והכוח הנשי, הציפייה מנשים היום היא לא רק שיהיו יפות טיפ-טופ אלא שלצד השמירה על הגזרה והנוכחות בבית, הן יצאו לעבודה ויצליחו גם שם. אישה צריכה להיות סופרוומן", אומרת השחקנית אפרת קרמזין. במילים אחרות מתמצתות השחקניות בהפקה: "להיות אישה זה בלתי אפשרי". אבל למרות המניפסטים הפמיניסטיים "היי יפה" אינה הצגה מתלהמת או מתבכיינת אלא גאה ומלאת הומור. "אנחנו לא מתלוננות, אנחנו מעלות שאלות ובודקות אותן יחד עם הקהל", מדגישה קרמזין, "כמו למשל השאלה למה נשים עסוקות בלמדוד את עצמן מול המראה. השאלה היא אם אנחנו עושות את זה כי החברה חושבת שצריך או כי אנחנו באמת רוצות לדעת".

"עם כל הקידמה, אנחנו עדיין כבולות" 

ההצצה שמנפק הקברט אל עולמן הפרטי של נשים שובה לב בזכות מקבץ הכשרונות שעל הבמה ומאחורי הקלעים. זיסמן, שחזרה ארצה לטובת ההפקה אחרי שהות ממושכת בניו יורק, כתבה טקסטים מלאי הומור ולחנים נפלאים שנשענים על תקופות שונות לאורך ציר הזמן ומשרתים כהלכה את המילים.

"הטקסטים ממדריכי הטיפוח זרקו אותי לתקופה מוזיקלית שאני מאוד אוהבת", היא אומרת, "למרות שזו לא מוזיקה לוקאלית היא מושפעת קצת מסשה ארגוב של שנות החמישים. יש כל מיני אזכורים בלחנים למוזיקה מזמן אחר, רציתי שהיא תצלצל מוכר". אם תשאלו את זיסמן, מהתקופה בהן נכתבו מדריכי הטיפוח ועד היום לא השתנה הרבה. "עצם כך שנשים מתחברות לזה, מראה שנשארנו באותה הסירה מאז ועד היום. אנחנו עדיין שבויות בתוך הריטואלים האלה, עדיין מודדות את עצמנו", היא אומרת.

ההצגה מדברת על היקף המטלות הבלתי אפשרי שמונח על כתפי האישה וכשאתן על הבמה נדמה שעם כל הלשיר, לרקוד, לשחק ולדגמן הזה אתן למעשה מציגות דיאלוג נוסף בין התוכן לצורה.

פיינשטיין: "מישהו אמר לי שההצגה הזו דומה לאישה מאוד מאופרת. היא מאוד עשירה, עם ריקודים, שירים, מוזיקה ומשחק, צבעוניות, תאורה חמה ובגדים תיאטרליים אבל מתחת לכל הגודש הזה אתה שואל: מה יש מתחת? למה כל האיפור? על מה הוא מכסה? העושר הזה מהדהד את ההכרח הנשי לעשות עוד ועוד, לעשות הכל, להספיק יותר. אני חושבת שהקהל רואה על הבמה נשים שעובדות קשה וזה שולח אותו לחשוב על העולם האמיתי בחוץ".

מסקנות אישיות אחרי ועדת החקירה?

זיסמן: "עם כל הקידמה, אנחנו עדיין כבולות. הייתי רוצה להציץ קדימה לעוד מאה שנה ולראות אם הצגה שכזו היתה מדברת מאותה פתיחות ומאותה המצוקה".

קרמזין: "כיף לא נורמלי לעבוד עם צוות של בנות. המילה קלפטע, שבנים משתמשים בה, היא מחוץ ללקסיקון כמו כל שאר המושגים שהופכים את האשה לסטריאוטיפ לא נעים. מעבר לזה הפנמתי שהעיסוק ביופי מעייף, מיותר והלוואי והיה לי את האומץ לשחרר את זה קצת. לתת לזה נבצרות זמנית, כמו שאומרים בימינו".

* היי יפה - ימים ב'-ג', 12-13 בפברואר, בשעה 20:30 בצוותא ת"א; יום ג', 20 בפברואר, בשעה 20:30 בצוותא ת"א