שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בן גוריון בפיג'מה כחולה

    "הצרה היא שאחינו בני ישראל יותר משהם פקחים הריהם, בחלקם לפחות ערמומיים קמעה, ושאתה אומר להם שאתה נוסע לדרוהוביץ - הם חושדים בך שאתה נוסה להוצפלוצה...לעולם אינם מקבלים את דבריך כמות שהם. קראתי בכל מיני עיתונים על 'תכססנותי' שאנכי נוקט באומרי שהנה אני נוסע לנגב על מנת שהבריות לא יראו את הכנותי 'לטמון פח' לפלוני-אלמוני-פלמוני. בושה!". 

    רה"מ דוד בן גוריון, 20 בנובמבר 1953, "ידיעות אחרונות"

     

    בנובמבר  1953 נפל דבר בישראל כאשר הודיע מייסד המדינה ורה"מ דוד בן גוריון על התפטרותו מתפקידו ומעבר אל האיזור הנידח בשעתו אשר נודע בכינוי - נגב. מה הביא את רה"מ לשים את המפתחות על השולחן? רשמית ניתנה התשובה כי עייף מתפקידו וביקש לפעול להפרחת הנגב. אולם כצפוי עורר הצעד סערת רגשות ושלל ספוקלציות על העומד מאחורי הצעד מעורר התמיהה. כך או כך הדבר נהיה, וכעבור שבועות מספר הוכיח בן גוריון את כנות כוונותיו והיגר לשדה בוקר.

     

    בינואר 1954 לרגל הפרידה (הזמנית בדיעבד) של העם היושב בציון ממנהיגו הדגול, יזם עיתון "ידיעות אחרונות" פרויקט מיוחד ובו סיפרו אזרחים מן השורה על הכרותם עם האיש והאגדה. אחת מאותם אזרחים מוקירי תודה היתה אילנה בלפרמן, אשר בסיפורה חשפה כבדרך אגב את התשובה המסקרנת לשאלה - מה עשה בן גוריון עם היוודע דבר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר? לפניכם קטעים נבחרים מעדותה המסקרנת:

     

    "בכל ישוב בארץ שררה מתיחות עצומה, גם בשכונה העברית של מפעל האשלג בצפון ים המלח. הכל ציפו להחלטת האומות המאוחדות בשאלת ארץ ישראל, והכל התקהלו סביב מכשירי הרדיו, לשמוע את הויכוח באו"ם שאמור להתרחש בחצות. כרגיל גם הפעם צרה עין הבוגרים, בנו הילדים, ואנו נשלחנו לישון בהערה המזלזלת: תספיקו לשמוע גם מחר...

     

    בשעה מאוחרת בלילה התעוררתי למשמע קול שירה אדירה מן הדשא שלפני המועדון. הוחלט על חלוקה! קפצתי למטה ונסתחפתי במעגל הרוקדים. לפתע שמעתי את קולו של דוד רוזנבלום ז"ל, שהיה מפקד 'ההגנה' במקום: חבריא, נוסעים לשמוח קצת עם בית הערבה וקליה. מכונית המשא הוצאה מן המוסך ואני קפצתי עליה. מרוב השמחה עלו המבוגרים על מידותיהם ולא כיהו בנו הפעם. עברנו את מסעדת שדה התעופה, שער 'קליה' נפתח לפנינו והנה אנחנו בפתח המלון.

     

    חבריא, התקווה! אבל במרץ -  קרא רוזנבלום, ואנו פתחנו בשירת ההמנון. אורחי המלון ועובדיו, שאף הם עקבו אחר השידורים באו"ם, הצטרפו אלינו ואנו נכנסו לחדר האורחים הגדול ומייד נוצר מעגל הורה גדול. והנה הופיע בן גוריון, שהתארח אז במלון. הוא היה לבוש פיג'מה תכולה וחיוך זורח. קריאות הידד פרצו מפינו, והוא הפציר בנו להמשיך לרקוד ועמד מביט בנו, מתמוגג מנחת. כעבור רגעים מספר הביאה לו כלתו את נכדו בן השנה וחצי ובן גוריון התיישב בכורסה והנכד בזרועותיו.

     

    שרנו 'הי, מה טוב להיות צעיר,' אולם הפסקנו מייד כשראינו דמעות בעיני יו"ר הסוכנות. אבל היו אלה דמעות אושר. הוא קם מחזיק את נכדו בזרועותיו והתייצב במרכז המעגל וביקשנו להוסיף לרקוד. וכך היינו מרקדים בעוד הוא עומד ובוכה, עד שרמז לנו להפסיק. בעל המלון הביא קופסת סוכריות גדולה ונכדו של בן גוריון החזיק בה, והסבא היה מוליכו סביב האולם, מאיש לאיש ומחלק סוכריות. הוא היה מאושר וקורן כולו".

     

    נימוסים של אירופה

    איזה אדם היה בן גוריון הצעיר? והאם ניתן לאתר במידותיו כאדם צעיר את עתידו הציבורי? עדות אחת בעניין זה סיפקה לקוראים, פנינה פרסקי מזכרון יעקב:

     

    "היה לפני 25 שנה, בינואר 1928. נסעתי מזכרון לעין חרוד, שם כרעה בתי הבכורה ללדת. בחיפה עליתי ברכבת העמק וכעבור רגע נכנס לאותו קרון והתיישב גבר נמוך ורחב גרם, הוציא עיתון מכיס מעילו ושקע בקריאתו. בטרם הגענו לעפולה פניתי אליו ושאלתי אם ידוע לו מה המרחק מעפולה לעין חרוד, ואם יש תחבורה כלשהי לשם. הוא ענה, שהתחבורה האחת היא - ההליכה ברגל וכי המרחק הוא כדי הליכה של 45 רגע. הוא התנצל שאין ביכולתו להילוות אלי, באשר דוחקת לו השעה להגיע למקום שהוא. בהגיע הרכבת לעפולה נפרדתי ממנו בברכת שלום, לאחר שהראה לי את האור הבוקע מבית החולים הרחוק והסביר לי כיצד להגיע לשם.

     

    למחרת לפני הצהריים ואני עודני בבית החולים (הלידה טרם חלפה) והנה קרבה אלי אחת האחיות ושואלת אותי אם אני האישה שהגיעה אמש מזכרון יעקב. כשעניתי בחיוב, אמרה לי, שמישהו שואל עלי. בסקרנות רבה הלכתי למשרד, כשאני מנסה לנחש מיהו האיש. ידידים רבים לא היו לי בעמק, ובעלי הן יושב בזכרון, במאפיה שבגללה לא יכול היה להצטרף אלי, ומחכה לידיעה ממני.

     

    האלמוני היה בן לווייתי מהרכבת. הוא סיים את ענייניו בעפולה ובא במיוחד לעין חרוד כדי להיוודע אם הגעתי בשלום לבית החולים. הודתי לו על התעניינתו ולפני שנפרדנו בשנית אמר לי את שמו: דוד בן גוריון.

     

    זהו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו, אם כי כבר אז היה ידוע למדי. אולם בשנים הבאות, מדי קוראי אודותיו בעיתון, לא חשבתי עליו כעל עסקן הפועלים, המנהיג הציוני ומקים המדינה, כי אם כאדם אשר טרח ללכת ברגל 4 ק"מ כדי להיוודע אם אישה, שהכירה רק במשך שעה, הגיעה בשלום למחוז חפצה".

     

    לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן .

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים