מסע מתיש

מהצדדים הביקורתיים והאירוניים של הסיפור כמעט שלא נותר דבר בהפקה המוזיקלית שמועלית ביידישפיל. יואל זילברג, המעבד והבמאי, עוטף את העלילה בשכבות עבות של קיטש צבעוני, עם המוזיקה המתקתקה של דוד קריבושי והשירים הסנטימנטליים של יענקלשה אלפרין. גם התפאורה, שמשתמשת בהקרנות דיגיטליות של תמונות מחשב נעות על מסכים, רק מוסיפה לתחושה האנכרוניסטית, כי היא בעצם מדמה את הסגנון הנאיבי של תיאטרון המסכים המצוירים של פעם אבל עושה זאת בכלים של המאה ה־‭.21‬ כשהשתמשו לא מזמן בסגנון דומה במחזמר "היפה והחיה" זה יצר קסם בימתי, אבל כאן, בעיצובו של ניצן רפאלי, זה נראה מזויף ומלאכותי – דו־מימד שמתחפש לתלת־מימד.

ששי קשת, בתפקיד הראשי, מרשים מאוד בשירה, אך משחקו חד־גוני וחסר צבעים. יעקב בודו, כסנדרל, עוזרו הנאמן, נעזר בכל השטיקים והפרצופים המוכרים לשעשע את הקהל בסגנון ההומור היהודי והיידישקייט. שאר השחקנים מציגים אוסף של סטריאוטיפים שחוקים, ומבצעים היטב את הכוריאוגרפיות השבלוניות. התוצאה הסופית היא סוג של קומיקס יהודי־גלותי חסר מעוף, מיושן ודי מתיש.