הנביא עמוס
פריז? עיר שקיבלה אותי טוב בתקופה שפה קיבלו אותי פחות טוב. משפחה? פעולה אנרכיסטית שמכניסה אי סדר רצוי. פחד? כשאתה נשאר בחיים, אתה מפחד פחות. נשים? זה מתחיל ביחס שלי לאמא שלי. מדור האסוציאציות מארח את עמוס גיתאי
"בית זה מקום שאנשים לומדים מתייחסים אליו בספקנות". עמוס גיתאי, במאי.
נולד בשנת 1950 בחיפה. נשוי לד"ר רבקה גיתאי, מרצה לספרות השוואתית. אב לשניים. כשהיה בן 10 נשלח על ידי הוריו לשנה בקיבוץ בצפון, חוויה שצרבה בו סימנים ונוכחת בסרטיו העוסקים לא מעט בחוויות של עקירה, גלות ותלישות. שירת בסיירת אגוז. החל לצלם לראשונה במהלך מלחמת יום כיפור במצלמת סופר 8 שקיבל כמתנת יום הולדת מאמו. מעולם לא למד קולנוע. בעקבות אביו, הארכיטקט מוניו ויינראוב-גיתאי, נרשם ללימודי ארכיטקטורה בטכניון בחיפה. את לימודי הדוקטורט סיים באוניברסיטת ברקלי. כשנשאל על תפישת הקולנוע שלו אמר גיתאי לא פעם: "יצירת סרטי עלילה דומה לארכיטקטורה. אני עצמי מחפש בה מבנים אלגוריים וארכיטיפים".
ביום הולדתו, ב-11 באוקטובר 1973, הופל המסוק שאליו צוות כחלק מצוות חילוץ על ידי טיל נ"מ בשטחי סוריה. טייס המשנה נהרג בפעולה. למרות הפגיעה הצליח טייס המסוק לנחות בשטחי קיבוץ שניר בגולן והתרסק. אל האירוע הטראומתי הזה, חזר גיתאי עם סרטו "כיפור", שיצא להפצה בישראל בדיוק בתאריך בו פרצה מלחמת יום הכיפורים.
גיתאי ביים עד כה כששים סרטי תעודה ועלילה ומעולם לא זכה בפרס על בימוי מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע. זה לא הפריע לצרפתים להכתיר אותו בתואר אביר אמנויות הבמה שהוענק בין היתר לברנרדו ברטולוצ'י, סטנלי קובריק ומרטין סקורסזה ולאיטלקים להעניק לו פרס מפעל חיים על שם רוברטו רוסוליני.
גיתאי הוא בין הבמאים הישראלים הראשונים שיצרו סרטי מחאה על הנעשה בשטחים הכבושים ("יומן שדה"). בשנת 1985, אחרי שהטלוויזיה הישראלית ובראשה מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף (טומי) לפיד, פסלה לשידור שניים מסרטיו ("מיתוסים פוליטיים" שעוסק במיתוס מצדה ו"בית" שעוקב אחרי גלגוליו של בית לאורך האירועים ההיסטוריים הסוערים בארץ), החליט גיתאי לעזוב את ישראל ועקר לפריז. בעיתונות הצרפתית נוהגים להתייחס אליו לא אחת כאל גולה פוליטי. בארץ, טוענים רבים, סייע לו דימוי הנרדף בשיווק סרטיו. בשנת 1985 מציג גיתאי לראשונה במסגרת שבוע המבקרים שליד פסטיבל קאן את סרטו "אסתר". בשנת 1989 זכה סרטו "ברלין ירושלים" בפרס המבקרים בפסטיבל ונציה. שנת 1995 סימנה את חזרתו של גיתאי לישראל. בשנה זו צילם את "דברים", הסרט הראשון בטרילוגיה על ערים בישראל הכוללת את "יום יום" המוקדש לחיפה ו"קדוש" שצולם במאה שערים בירושלים.
"קדוש" היה הסרט הישראלי השני שהוקרן בתחרות דקל הזהב של פסטיבל קאן. קדם לו "אבו אל-בנת" של משה מזרחי, 25 שנה קודם לכן. "קדוש", שמציץ אל נבכי האינטימיות של זוג בחברה החרדית, זכה להצלחה פנומנלית בצרפת והפך את גיתאי לבמאי מחוזר באירופה. בארץ צפו ב"קדוש" כ-20 אלף איש. בצרפת הוא מכר בחודשיים הראשונים לצאתו 250 אלף כרטיסים. גיתאי הוא הבמאי הישראלי היחיד שארבעה מסרטיו ("קדוש", "כיפור", "קדמה", "איזור חופשי") הוקרנו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. גיתאי מתעקש להפיץ את סרטיו בעולם בשמם המקורי בעברית. ברשימת חבריו: השחקן שון פן, ג'ים ג'רמוש, ג'ונתן דמי וברנרדו ברטולוצ'י. הבמאי האיטלקי שיחק בסרטו של גיתאי, "הגולם", פקיד הוצאה לפועל.
חברת התנועה הניאו פשיסטית ונכדתו של מוסוליני, אלכסנדרה מוסוליני, ניסתה למנוע את הקרנות הסרט "בשם הדוצ'ה" באיטליה בטענה שהוא מעוות את המציאות. את גיתאי היא כינתה "פרובקטור". חלק גדול מסרטו "איזור חופשי" צולם בירדן. זו הפעם הראשונה בה הוענקו אישורי צילום בתחום הממלכה ההאשמית ליוצר קולנוע ישראלי. שוט הפתיחה של הסרט, בו נראית נטלי פורטמן בוכה בתוך מכונית, אינו מופיע בתסריט המקורי ונולד כתוצאה ממזג אוויר עכור ביום הצילומים. בשנת 1994 אמור היה גיתאי לצלם עיבוד קולנועי לספרו של א.ב יהושע, "השיבה מהודו". זה לא קרה. את סרטו, "קדמה", צילם הצלם יורגוס אווניטיס, שעובד באופן קבוע עם הבמאי תיאו אנגולופולוס. הצילומים הסתיימו באקורדים צורמים ובראיון שפורסם ב"העיר" עם אווניטיס, אמר הצלם: "זה הסרט הראשון בקריירה שלי שאני לא מרגיש כלפיו כלום". את סרטו "ברלין ירושלים" צילם אנרי אלקאן, מי שעמד מאחורי המצלמה ב"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס.
אהבתו של גיתאי למילה הכתובה קיימת לא רק בעיבודיו ליצירות ספרותיות כמו "מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז ("עלילה") אלא גם בשימוש שעשה בסרטו "קדמה" בשיריהם של חיים הזז ותאופיק זיאד כדי להדגים את הנרטיבים הישראלי והפלסטיני.
כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" כלל ברשימת 50 הסרטים הטובים שפרסם במלאת יובל להיווסדו את "כיפור" של גיתאי. בשנת 2003 ערך לו מרכז פומפידו בצרפת אירוע רטרוספקטיבה גדול שכלל גם תערוכת צילומים מסרטיו. בשנת 2005 כיהן בחבר השופטים של פסטיבל ונציה ובאותה השנה ערך לו הלינקולן סנטר בניו יורק רטרוספקטיבה מתוקשרת. גם בפסטיבל ברלין כיבדו את גיתאי ברטרוספקטיבה ולצדה הוצאה מיוחדת של ספר המנתח את מכלול יצירותיו הקולנועיות. הפואמה "הר כרמל", שכתב על עירו חיפה, יצאה לאור בהוצאת הספרים היוקרתית גאלימר.
חנה לסלאו, ששיחקה בסרטו "אזור חופשי", רשמה היסטוריה כשהיתה לשחקנית הישראלית הראשונה שזכתה בפרס על תפקידה בקאן. בסרטו הבא, "התנתקות", יככבו השחקנים ז'ולייט בינוש, ג'ובאנה מצוג'ורנו וליאור אשכנזי. הסרט הוא חלק מטרילוגיה שעוסקת בגבולות וכוללת את "הארץ המובטחת" ואת "אזור חופשי".
גיתאי אינו מקיים מבחני בד. שחקנים שעבדו איתו אומרים: "התסריט אצלו הוא בגדר המלצה". תחת הכותרת "המלך הוא עירום" כתב מבקר הקולנוע יהודה סתיו: "אומרים על גיתאי שהוא איש חם, מלבב, כריזמטי. אבל יצירותיו קרות, שרירותיות ולא נגישות". במאי הקולנוע הצרפתי קלוד לנצמן אמר עליו: "הוא יותר מהיר מהצל שלו". בעיתון "לה מונד" הגדירו אותו: "צייר הדיוקנאות של ישראל".
משפט מפתח: "עמוס היה הנביא הסוציאליסטי הראשון שהשמיע נבואות זעם קשות, וכך גם אני".
למדורים הקודמים:
סמי מיכאל: החלום ושברו
