יומולדת עצוב
יעקב בסר ז"ל לא זכה לחגוג החודש את יומולדת השלושים למגזין הספרותי "עיתון 77", אותו הקים וערך משך כל שנות קיומו. אלי אשד משרטט את דיוקנו של האיש שחשב שספרות צריכה להתערב בפוליטיקה
החודש מלאו שלושים שנה בדיוק להקמתו של אחד המגזינים הספרותיים הוותיקים ביותר בישראל - "עיתון 77". המגזין, שתמיד היה שנוי במחלוקת פוליטית, נערך במשך כמעט 30 שנה תוך מחסור כרוני קבוע בכסף בידי אדם אחד - יעקב בסר. עריכה רצופה זאת של כתב העת שיצא לאור כמעט מדי חודש בחודשו היא בגדר שיא ישראלי עבור מגזין ספרותי. אבל בסר עצמו לא הספיק לחגוג את התאריך. הוא נפטר בדצמבר האחרון לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
יעקב בסר, עולה מפולין, התפרסם תחילה כמשורר. אך למרות כשרונו לא הצליח להתעלות מעל הדרג השני או השלישי של המשוררים של ישראל וסביר להניח כי ייזכר פחות כמשורר ויותר כעורך וכפוליטיקאי בכיר בקהילה הספרותית של ישראל, וכמי שהכניס בה שינויים דרמטיים. בסר היה טיפוס שונה מאוד מהמשוררים הלא פוליטיים של היום. בכתיבתו הוא היה לוחם אנטי ממסדי, שהיה מודל לחיקוי של סופר מעורב ומשפיע על החברה למען תיקונים סוציאליים ותרבותיים.
את הקריירה שלו כעורך החל בסר עם הגיליונות הראשונים של המגזין הספרותי "פרוזה" שהוציא לאור יוסי קריים. בסר הגדיר את "פרוזה" כ"עיתון מעורב שיעודד ויתמוך במעורבותו האישית והמוסרית של היוצר בחיי החברה שלנו". אך עד מהרה הסתכסך עם המו"ל קריים, שהתעניין הרבה פחות ממנו במעורבות פוליטית וחברתית ושאף יותר לספרות "טהורה" מחשבונאות פוליטית. בסר סולק "מפרוזה" לאחר שלושה גליונות בלבד, ומכאן ואילך היה קריים העורך. "מה יהיה עם בסר", תמהה המשוררת יונה וולך לאחר סילוקו, "זה בן אדם שמוכרח עיתון כדי לחיות".
גיליון העשור של "עיתון 77". ספרות עם עוצמה פוליטית
מאמרי מערכת חוצבי להבות
אלא שכמו עוף החול שדומה שחוסל ומייד קם מעפרו, בסר הצליח כמעט מייד "להרים" מגזין ספרותי חדש, את "עיתון 77".
לעיתון 77 היו שלוש מטרות עיקריות שאותן ניסח במאמר המערכת של הגיליון הראשון ושהיו למעשה חזרה על המטרות שאותן ניסח בסר בפרוגראמה שלו למגזין "פרוזה" ומהן לא סטה כל חייו: ראשית, המגזין יחתור להבאת מיטב היצירה הספרותית והעולמית והעברית בפני הקוראים. שנית, הוא ישים בו זמנית דגש על ספרות יהודית (כלומר, יצירות ספרות על נושאים יהודיים משפות שונות ומארצות שונות) ועל הספרות הערבית הנכתבת בארץ ובעולם, במטרה "לתרגם ממנה, לכתוב אליה ולקרב אותה אל תודעתו של הקורא העברי". מעל לכל בסר הציב את המטרה שכבר באמצע שנות השבעים לא הייתה אופנתית, ועוד פחות מכך בשנים שלאחר מכן: לפתח מעורבות גם במה שקורה בעולם החוץ ספרותי. וכך התבלט "עיתון 77" במאמרי מערכת פוליטיים חוצבי להבות ובעצומות סופרים שמחו כנגד עוולות שונות.
"עיתון 77" ראה בספרות בראש ובראשונה כבעלת מחויבות ואף עוצמה פוליטית. את תפקיד כתב העת שלו ראה בצורך לשנות את האווירה התרבותית והחברתית שמסביב. "עיתון 77" שם דגש על הצגתו כלוחם מצפוני אנטי מימסדי בעל שליחות חברתית ומאחוריו עמדה התפיסה הנאיבית אולי של היכולת של ספרות וסופרים להשפיע ועל החברה ולחנך אותה לערכים מוסריים יותר ולהשפיע על הקוראים בגיבוש השקפת עולמם, עמדה שמן המותר לציין אינה קיימת יותר בכלי התקשורת שלנו. בסר הקפיד לפרסם באופן קבוע מאמרי מערכת נשכניים שהתייחסו לענייני היום הפוליטיים והפוליטיים ספרותיים.
המגזין המשיך במדיניות זאת במשך 30 שנה למרות המשברים הכספיים הקבועים שתקפו אותו שוב ושוב ושאיימו באופן קבוע על קיומו במשך 30 שנה.
עטיפת הגיליון המוקדש למודרניזם בספרות הערבית. בסר שם דגש על ספרות יהודית וערבית
"גל עכור, אנרכיה"
העובדה היא שהמגזין האנטי ממסדי לכאורה שרד והמשיך לצאת בקביעות ולאחר שבע שנים של קיום אף הפך לירחון ובכל שנה הצליח להוציא לאור 10 גליונות לפחות - שיא של פעילות שאין לו מתחרה בתחום כתבי העת הספרותיים בישראל.
עיתון פוליטי כזה בלתי נמנע היה שייכנס לשערוריות, אבל אלו למרבית הפלא (ואולי לצערו של בסר) היו נדירות למדי. השערורייה המפורסמת ביותר הייתה הפרסום ב-1982 של שירה הפרובוקטיבי מאוד של יונה וולך "תפילין", שמשלב דת וסקס. השיר הביא לגל מכתבי איום ובהם חבילה עם תפילין שנחתכו בפראות בסכין.
המשוררת זלדה, כותבת קבועה במגזין, כתבה לבסר: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה". ואכן, מאותו גיליון הפסיקה המשוררת לקחת חלק בעיתון. השיר גרר גם תגובה נזעמת של העיתונאי אליהו עמיקם ולהצהרה בוטה של סגנית שר החינוך והתרבות דאז מרים תעסה גלזר. "וולך פשוט מופרעת... בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו... זה גל עכור... אנרכיה".
היה זה אחד המקרים הבודדים שבהם נשקפה סכנה לעיתון בגלל יצירות ספציפיות וזה דווח לקוראים בהבלטה (ויש לנחש בתחושת סיפוק מוסתרת על השערורייה הנדירה שהעיתון הצליח לחולל) כדי להמחיש את הנסיבות העוינות שעימן מתמודד עיתון 77 במאבקו על חופש הביטוי. שערורייה זוטא נוספת קמה בעקבות שיר פרובוקטיבי של המשורר נתן זך על היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לאחר שזה הורה לסגור תיק משפטי נגד אריאל שרון. אבל זאת כבר הייתה שערורייה בדרג אחר שהיתה יותר בגדר קוריוז שהצביע על הפיחות ביכולתה של הספרות העברית להשפיע על הלכי הרוחות.
סופו של עידן
לאחר עשרות שנות עריכה ויצירה חלה בסר בסרטן. מאמר המערכת האחרון שלו פורסם בגיליון 308. זמן קצר לפני מותו יצא לאור קובץ שירים מקיף "הנה מנשבת הרוח", שמביא את מבחר שיריו מכל שנות יצירתו. מאז מותו מתוחזק המגזין בידי בנו מיכאל בסר ובידי עורכת נוספת - עמית ישראלי גלעד. לאחרונה ראה אור גיליון 317, המוקדש רובו ככולו לאביו מולידו וליצירתו הכתובה וכולל גם ניתוחים של שיריו של בסר בידי מוקירים שונים בעולם הספרות.איך אפשר להעריך את תרומתו של "עיתון 77" לספרות העברית? קשה להצביע על יצירות מופת אמיתיות שצמחו מ"עיתון 77", אם כי ללא ספק הופיעו שם יצירות טובות רבות. אבל על דפי המגזין הופיעו לראשונה כמה יוצרים חשובים בספרות העברית של היום: יהודית קציר בסיפור הקצר "דיסניאל" שפורסם בראשונה בגיליון המאה (הסיפור זכה בפרס תחרות הסיפור הקצר של עתון 77, ובהמשך, פורסם גם "סוגרים את הים"), סיפורים ראשונים של אתגר קרת, שהם סמיט, סביון ליברכט, פרסומים ראשונים של עינת יקיר, אלון חילו ושמעון אדף ( שפירסם שם את שירו הראשון במקביל עם פירסום במגזין מאזניים), של אורי ברוכין, מייסד אתר "רשימות", ורבים רבים אחרים.
האם ישרוד עיתון 77 שלושים שנה נוספות? קשה לדעת, שכן עתידם של כלל המגזינים המודפסים נראה קודר. אבל מי יודע, הרי בשנת 1977 לא רבים האמינו שהמגזין הספרותי הפוליטי הזה ישרוד אפילו שנה אחת, שלא לדבר על שלושים שנים. אך מגזין זה ייזכר כקובע דרך תרבותית מסוימת של מעורבות פוליטית של אנשי הספרות ורצון עז "לצאת ממגדל השן" ולהשפיע על החברה והתרבות הסובבת.
לפנייה לכתב/ת 
