לו הקירות היו יכולים לדבר

"הם אנשים יצרנים וחרוצים לעילא, מאוזנים מבחינה מוסרית ועתידים להיות אזרחים טובים". זו היתה חווות הדעת של השופט האוסטרלי שנדרש לשחרר את משפחות הטמפלרים ממחנה המעצר באוסטרליה עם תום מלחמת העולם השנייה ולהחליט אם יישארו בה: הם נשארו. הם, וזכרונותיהם מפלסטינה, שם השאירו מושבות ומטעים, בתים ורכוש וסיפורי חיים מרתקים.

הבתים הזדקנו, ורק כשהחלו להתעניין כאן ברצינות בשימור אתרים היתה להם עדנה. "הטמפלרים", סרטם של איטה גליקסברג ואריה גור שהוקרן אמש ברצועת "הסיפור האמיתי" של ערוץ 1, עוקב אחרי מפעל נדיר אצלנו: הזזה של חמישה בתי-טמפלרים במתחם הקריה, לכבוד הרחבתו של רחוב קפלן. שורה של משחזרים, ארכיטקטים, היסטוריונים ועדים מספרים סיפור חלקי מאוד, מרתק אבל בהחלט לא מספק, שמתמקד ב"חפש את המטמון" ולא בהיסטוריה.

הטמפלרים – כת קטנה מאוד של פרוטסטנטים גרמנים שהאמינה בחובתה לשמור על ארץ הקודש עד לבואו של ישו ובנייתו של מקדש חדש – הגיעו הנה בשני גלים, או אדוות זעירות, בשנות השישים של המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. שרונה, ולדהיים, וילהלמה, מושבה בחיפה, המושבה הגרמנית בירושלים: הנה העדויות הארכיטקטוניות המרהיבות לברית משונה מאוד בין אירופה לבין הלבנט. מתחת לאשפה של הזמן קבורות עוד עדויות כאלה, והסרט חושף אותן נאמנה: הנה בית בד שהיה כה מהפכני בשעתו, עד שאיש מלבדם לא יכול היה להשתמש בו. הנה משאבת מים ממונעת, כנראה הראשונה בפינה זו של היקום. הנה שעון ענק, הנה מטבעות זהב קבורים בקיר שהושבו לבעליהם, ארכיטקט ישיש באוסטרליה שנולד ממש כאן, הנה באר מים הממוקמת מתחת לאולפני הרדיו בתל אביב.

אבל מה שלא נחשף בסרט במידה מספקת הוא הארכיאולוגיה המנטלית של הסיפור. מעט מדי למדנו מתוכו על היחסים העדינים והמורכבים בין הטמפלרים לבין יהודים וערבים. מעט מדי אנחנו יודעים על אמונותיהם והתארגנותם החברתית. כמעט שום דבר על הזכרונות: הדוברים הטמפלרים המעטים שראינו על פני המסך הפכו כמעט שקופים, כמעט לא-קיימים, בתוך ריבוי המלל התיעודי שהשמיעו המומחים לענייניהם. הם היו למושא עקיף לסיפורם של הבתים והפרדסים ומפעלי התעשייה – במקום להיות נושאו של הסרט.

עניין אחר שטופל ברשלנות הוא פרשת היחסים בין הטמפלרים לבין המשטר הנאצי. פרופ' משה צימרמן היה היחיד שהבהיר – במשפט אחד – שאחרי ככלות הכל הם היו אזרחים גרמנים, ועוד צריך היה להזכיר שחלקם התגייסו לורמאכט משום שמדובר היה בגיוס חובה, אבל ליוצרים היו נוח להעצים את הדרמה של "נאצים בתל אביב" במקום להבין כיצד ומדוע התרחשה. כך, גוטהילף וגנר, תעשיין מוביל, סומן כשטן, והעדות האותנטית שנחשפה בסרט לראשונה על רציחתו קיבלה כאן מימד של עשיית צדק בנאצים. סרט מאוזן יותר היה מזכיר עוד רציחות שכאלה בחסות ההגנה, ותוהה ברצינות על המניעים האמיתיים שלהן: מצוקת קרקעות בתל אביב, ורצון אמיתי להבריח מכאן את בני הקהילה שהתעקשו להישאר גם אחרי שהושמו במחנות מעצר בריטיים במלחמת העולם השניה.

ועם זאת, היה מרתק, במובן הבידורי-השטחי של המילה. אין כמו מרתפים אפלוליים, נוצרי סוד ושותקים כדי ליצור עניין דרמטי בסיפור מן העבר: עניין היסטורי רציני יותר היה נוצר לו נתנו לטמפלרים לדבר ולספר את סיפורם-שלהם.