שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פסק-דין: הרכבת איחרה - ותפצה

    פסק-דין של בית המשפט לתביעות קטנות עשוי להוביל לשורת תביעות כנגד הרכבת: חוייבה לפצות נוסע ב-2,000 שקל בגין איחורים של פחות מ-30 דקות. בית המשפט: הפיצוי שנקבע לבעלי כרטיס חופשי-חודשי אינו סביר ואין להתחשב בהוראות מנהל הרכבת בנושא

    רכבת ישראל חויבה בימים אלה על-ידי בית-משפט לתביעות קטנות ברמלה לפצות נוסע ב-2,000 שקל בגין איחורים ואי-דיוקים בלוחות הזמנים של הרכבת. זאת, למרות שמדובר באיחורים של פחות מחצי שעה, שרק בגינם היא חייבת לפצות לפי "פקודת הרכבות".

     

    מדובר בפסק דין שיכולות להיות לו השלכות על נוסעים רבים, שלא קיבלו פיצוי בגין איחורי רכבת של פחות מ-30 דקות ויקבלו השראה להגיש גם הם תביעות דומות. יש לציין עם זאת כי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות אינו נחשב לתקדימי.


    צילום: משה מילנר, לע"מ

     

    בפסק הדין מותח השופט ביקורת נוקבת על שיטת הפיצוי של הרכבת בגין איחורים, במיוחד לבעלי כרטיסי חופש-חודשי. השופט קובע שהפיצוי שהרכבת נותנת במקרה של איחור לבעלי כרטיס כזה אינו סביר ואין לקבל את האמור בפקודת הרכבות בנושא זה.

     

    בתביעה טען ישראל פלס כי הוא נוסע בקביעות בקו לוד-באר שבע ולכן רכש כרטיס חופשי-חודשי. אלא שהרכבת איחרה בתדירות גבוהה. הוא צירף לכתב התביעה רשימה של 16 מקרים שבהם איחרה הרכב בקו בין 10 ל-26 דקות.

     

    עוד טען פלס בכתב התביעה כי בתחנת הרכבת בלוד לא מכריזים איזו רכבת יוצאת לאיזה יעד, מה שגרם לו ביום 14.8.06 לעלות על רכבת הנוסעת לכיוון ירושלים. באותה עת הייתה אמורה לצאת רכבת מלוד לבאר שבע, אלא שזו התעכבה בגלל איחור.

     

    טענתו השלישית: בתאריך 15.9.06 הפסיקה הרכבת את פעילותה בקו לוד-באר שבע וחזרה בשעה 10:00, ובתאריך 19.9.06 לא היו כלל רכבות בקו האמור, זאת עקב עבודות במסילת הרכבת. התובע הוא בעל כרטיס חופשי-חודשי, ובשל הפסקת נסיעת הרכבת בימים אלו נאלץ לטענתו לנסוע ברכבו הפרטי לעבודה ביישוב עומר.

     

    בגין כל הנזקים הללו הוא תבע את הרכבת בסכום של 3,000 שקל.

     

    בכתב ההגנה טענה הרכבת מספר טענות "מקוריות", כמו למשל שהיא אינה חייבת לפי החוק להכריז על יציאת הרכבות והיא עושה זאת רק לנוחות הנוסעים. עם זאת טענה הרכבת כי בלוד פועלת מערכת כריזה, וכי על הרכבת מופיע שילוט של יעד הנסיעה. אפשר גם לפנות לעובדי הרכבת, נטען בכתב ההגנה - ולכן אם עלה פלס על רכבת אחרת זו טעות שלו.

     

    לטיעון על הפסקת קו הרכבות בגלל עבודות הנדסיות, טוענת הרכבת כי הודיעה על כך בפרסום ומבעוד מועד, ולכן היה על הנוסע להיערך לכך. ובכל מקרה, הדבר נעשה בסמכותו של מנהל הרכבת.

     

    הנהלת הרכבת טענה עוד כי הפיצוי בגין איחורי הרכבת מוסדר בתקנה 8א' לתקנות מסילות הברזל. מנהל הרכבת קבע כי בגין איחור של 30 דקות יפוצה הנוסע בכרטיס נסיעה באותו הקו, ובגין איחור של 60 דקות יפוצה הנוסע בזוג כרטיסי נסיעה באותו הקו. מאחר שלא היה אף איחור העולה על 30 דקות - פלס אינו זכאי לפיצוי.

     

    "הסכומים אותם תובע התובע הינם מופרכים ואין להם כל בסיס ראייתי, והתובע מנסה להתעשר שלא כדין", כך טענה הרכבת.

      

    "הוראת מנהל הרכבת אינה סבירה"

    אבל השופט לא התרשם מטיעוני הרכבת. ”כאשר קוראים את הוראות נוהל אלו, נוכחים אנו לדעת כי הפיצוי לנוסע שקונה כרטיס חד פעמי והפיצוי לנוסע שקונה כרטיס חופשי-חודשי הינו אותו פיצוי. ההוראה של מנהל הרכבת אינה סבירה, פוגעת קשות ברוכשי הכרטיסים מסוג חופשי-חודשי", מציין השופט בפסק דינו.

     

    "וכי מה יעשה אותו נוסע מתמיד שקונה כרטיס חופשי-חודשי בכרטיס בודד, כאשר הוא רוכש כרטיס נסיעה ברכבת לתקופה של חודש או שבוע ולא לנסיעה בודדת? את שאלה זו הפנה התובע למנהל התחנה בעת שבא לדרוש פיצוי, ונאמר לו שהוא יכול למכור את הכרטיס לאדם אחר. וכי מי יקנה מהתובע כרטיס בודד של נסיעה ברכבת? האם יש להטריח את הנוסע לא רק לדרוש את הפיצוי, אלא גם לטרוח ולמכור אותו?" כתב השופט.

     

    "סביר היה שמנהל הרכבת יקבע פיצוי במקרה מעין זה, למשל, בהנחה של קניית כרטיס נסיעה ברכבת מסוג חופשי-חודשי או חופשי-שבועי. דהיינו, שיהיה יחס כלשהו בין סוג הכרטיס אותו רכש הנוסע לבין הפיצוי הניתן לו. אשר על כן סבור אני שהוראת נוהל זו אינה סבירה לחלוטין ואין להתחשב בה כלל, ויש לראות בהוראות המנהל כמי שלא נקבע בהן כל פיצוי לגבי מי שרכש מהרכבת כרטיס נסיעה חופשי-חודשי או חופשי-שבועי. אם אין להתחשב בהוראת הנוהל, ממילא לא חלה תקנה 8א, ובית המשפט רשאי לקבוע פיצוי בהתאם לנסיבות העניין".

     

    "בנוסף, יש לדון בשאלה האם ניתן להעלים עין מאיחורים יום יומיים אף שאינם עולים על 30 דקות וזאת בתואנה שהפיצוי נקבע רק לאיחור של למעלה מ-30 דקות. סבור אני שהמחוקק התכוון לפצות בגין איחורים חד-פעמיים ולכן קבע שהפיצוי יחול רק על איחור העולה על 30 דקות, אולם סבור אני שאם האיחורים מתרחשים בתדירות גבוהה כפי שעולה מהנתונים אותם הציגו התובע והנתבעת, והאיחורים מגיעים עד כדי 18 דקות ,19 דקות ואף 24 דקות, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגינם, שכן נוסע העולה על רכבת בוחר לעשות כך בידיעה שאין לרכבת את החסרונות שיש לתחבורה הציבורית הנוסעת בכבישים, כגון פקקי תנועה, מכיוון שהרכבת נוסעת על מערכת מסילות נפרדת. לכן אדם הנוסע ברכבת מתאים את זמנו וסדר יומו לפי לוח הזמנים שמפרסמת הנהלת הרכבת. כאשר הרכבת מאחרת לעיתים תכופות הרי שהיא משבשת את סדר יומו של הנוסע ועליה לפצותו על כך גם אם איחוריה אינם עולים על 30 דקות".

     

    עוד קבע השופט כי בימים שבהם לא פעלה הרכבת, לא פורסמו הודעות על כך בישובים לאורך כל הקו בו היתה אמורה לנסוע, מתחנת המוצא ועד תחנת היעד. על כן, עליה לפצות את התובע בגין הנסיעה ברכבו בימים בהם לא פעלה הרכבת.

     

    בסופו של יום החליט השופט זכריה ימיני שעל הרכבת לפצות את הנוסע ישראל פלס שהגיש את התביעה בסכום של 1,500 שקל וכן לשלם לו הוצאות משפט בסך 500 שקל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דלית שחם
    הרכבת צריכה לפצות
    צילום: דלית שחם
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים