למראית עין

האם הפוליטיקאים במדינת ישראל מושחתים יותר מבעבר? האם אבד הצו המצפוני המכוון ליושר וצניעות? או שמא צבעו הורוד נוסטלגי של העבר מערפל את הזיכרון? שאלות אלה ודומות להן, מטרידות רבים לאור שלל הפרשות, החקירות, החשדות ומצעד הנאשמים של החודשים האחרונים. כצפוי מוצעות לכך תשובות רבות, חלקן אף מנוגדות וסותרות. למרות נסיוננו הכן להישיר במבט בהיר אל האתמול, לא נבקש להכריע באופן חד משמעי את המחלוקת ובמקום זאת נסתפק בהצגת הבדל ניכר אחד שעלה לעינינו בין העבר להווה - מראית העין. 

עיון בדברי ימי המדינה כפי שהללו נפרשים מעל דפי העיתונים המצהיבים מעלה כי לפחות בימיה הראשונים של המדינה העברית עשו מנהיגיה מאמץ ניכר להמחיש כי רמת חייהם אינה נבדלת מזו של האזרח הפשוט. האם מאמץ שכזה נראה לעין גם בימינו? נראה כי לא נחטא לאמת אם נטען שאין הדבר כך או במילים אחרות - מהצריף של בן גוריון לדירת הפאר של אהוד ברק.

דוגמא קטנה לעניין זה ניתן למצוא בכתבתה של מירה אברך, כתבת "ידיעות אחרונות", מאפריל 1952: בעוד תושבי המדינה הצעירה מנסים להסתגל לקשיי גזרות הצנע ופנקסי הקיצוב, יצאה אברך לחקור ולפשפש בבתיהם של ראשי המדינה כדי לבדוק כיצד הם מתמודדים (או ליתר דיוק כיצד נשותיהם מתמודדות) עם אותן גזרות ממש. לפניכם קטעים נבחרים מן הכתבה:

"אמרתי בתחילה שיצאתי ל'הצצה מילולית אל תוך המקררים'. מילולית - כיוון שלא התכוונתי להיות חצופה עד כדי הצצה של ממש. אלא רק לתהות על קנקנן של נשות השרים בקשר לדעתן על מצב התזונה. אבל בביקורי בדירה מס א' כמעט ולא עמדתי בפני סקרנותי וכמעט והצצתי ממש. דלת הכניסה היתה פתוחה. צילצלתי בפעמון וחיכיתי. איש לא בא. צלצלתי שוב - דממת מוות בדירה. הצצתי פנימה - מכונת כביסה עמדה בפרוזדור ולידה מקרר חשמלי רב מימדים. אה, אילו רק יכולתי להציץ, אמר לי היצר העיתונאי, אך יצר האזרח שומר החוק טען בתוקף - אסור! כעשרים דקה עמדתי כך, פוסחת על שתי הסעיפים, עד שהצילה אותי ממעשה רע ילדה קטנה, בתו של השר, שחזרה אותו רגע הביתה ובאדיבות רבה (ילדה מחונכת) אמרה בתשובה לשאלתי: 'אמא הלכה לשוק לפני שעה, זו אני ששכחתי לסגור את הדלת'.

גברת פנקס חושפת

את הגברת פנקס, רעייתו של שר התחבורה דוד פנקס, פגשתי בעיצומה של מלאכה קשה. כאן, בבית דתי זה הרגשתי שאמנם בערב פסח אנו עומדים. 'סלחי לי על אי הסדר', התנצלה עקרת הבית, 'נקיון פסח את מבינה, כל הבית עומד על הראש'  אך נאותה להתפנות לרגע קט ובקולה הנעים, בעל הניב הרוסי, החלה מגוללת בפני את בעיות משק ביתה:

'אני מסתדרת עם הצנע כמעט במאה אחוז'

'מה פירוש כמעט?' שאלתי

'פירושו שמדי פעם בפעם אני מקבלת חבילות מחו"ל, אך אלה מגיעות אלינו רק פעמים ספורות בשנה ואין לסמוך עליהן'. ככל יתר נשות השרים טענה גם הגברת פנקס בפני ש..'בטוחתני שלא אצליח להפריך את הדעה שלשרים יש הכל, אולם האמת היא שמחוץ לחבילות המקריות - אנחנו חיים רק על הצנע'.

ואשת שר אחר, שהיא ובעלה אינם חברי מפא"י, טענה בקורטוב של לעג: 'בוודאי אצלי הכל צנע. אבל אצל האחרים - אל תדאגי להם. הם מקבלים מהקיבוצים שלהם מכל טוב'. אך נחזור אל הגברת פנקס. היא מודה שלמרות ש'אפשר להסתדר' עם מנות הצנע - 'די קשה להסתדר', בייחוד לאנשים חולים או עובדי עבודה קשה. לאלה אין המנות מספיקות. לדעתה יש איפוא לחלק את המנות בתוך המשפחה כך שחלק הארי ינתן לעובד העבודה הקשה ביותר. ובחיוך סלחני היא מוסיפה: 'אצלנו זהו בעלי, כמובן. הוא באמת עובד באופן קשה ומאומץ ביותר'.

מה אוכל שר התחבורה? בבוקר - דייסת קוואקר ותה או קפה. בצהריים - מיני ירקות, דגים לפעמים וכמובן - תפוזים. 'פעם הרבנו לאכול דג פילה', מגלה גברת פנקס, 'אולם עתה כמעט ואיננו'. ובדרך ההומור היא מוסיפה: 'אין דבר! גם אבקת ביצים אין ועל כן המחסור בפילה אינו בעיה. בלאו הכי לא הייתי יכולה לטגן פילה'. ואף על פי כן טוענת אשת שר התחבורה (שחזרה לא מזמן מביקור בחוץ לארץ) כי: 'פה יותר טוב. אם אנשים רוצים לשבוע - יבואו אמנם על סיפוקם שם! אולם כשיראו מה ערכם של החיים היהודים שם - ימהרו לשוב הביתה לאכול פילה'.

לעומת הגברת פנקס ששוחחה בחופשיות, כדבר אדם אל חברו, נתקלתי בביקורי הבא בפנים זועפות של אשת שר אחר, אשר השיבה קצרות: 'עלי להתייעץ עם המשרד של בעלי לפני שאוכל לענות לך'. האמנם יש לה מה להסתיר מפני הציבור?

ד"ר גברת קפלן נוזפת

כשפגשתי בגברת קפלן, אשת שר האוצר אליעזר קפלן, הולכתי דרך פרוזדור ארוך שרצפתו מכוסה שטיחים וקירותיו תמונות. עברנו ליד חדר אמבטיה שקירותיו חרסינה ירוקה והגענו לחדר עבודה קטן ונחמד, רהיטיו צבועים צבע שמן בהיר ומכוסים כסויי בד עליזים. בפינה עמד שולחן כתיבה. כאן עובדת הרופאה גברת ד"ר קפלן, אשה רבת מרץ, המספיקה לעבוד כל הבוקר כרופאה ונוסף על כך לקנות, לבשל, ואף לטפל כראוי בחינה הנשי ובלבושה המצטיין בטוב טעם. את 'בעיות' הצנע היא מגנה בכל תוקף. 'מדוע חושבים האנשים רק על המושג - מנות? הרי יש ירקות בשפע. היום הציע לי הירקן ארגז שלם של תרד, אם רק ארצה לקחתו!'

לדעת הגברת קפלן, שלדבריה לא ראתה בננה עד הגיעה לגיל 20, 'האזרח הרגיל מעולם לא אכל כל כך טוב כמו עכשיו'. אולם אף היא מודה ש'למזלי בעלי וכל בני משפחתי אוכלים הכל' ושכיום חייבת כל עקרת בית לבשל בעצמה, כי בתנאים של היום קשה לדרוש מהעוזרת שתסתדר בעצמה.

מה אוכל שר האוצר? לארוחת הבוקר - דג במרינדה, מיץ הדר, תה או קפה. בצהרים - דגים, ירקות וסלט תפוזים עם לבניה. מנות מיוחדת לייצוג אין משפחת השר מקבלת, אף על פי שבמשכורת השר נכלל סכום מסויים למטרות יצוג. 'הנה לפני שבועיים הזמנתי את מר מק-דניאל לארוחת ערב וחלקנו עימו את מנת הבשר שלנו', מספרת גב' קפלן. ברם, היא מודה שכאשר נערכת בבית שר מסיבה גדולה יותר - רשאי הוא להגיש את רשימת המוזמנים ולקבל עבורם את המנות הדרושות.

גברת יוסף על סף ייאוש

גברת יוסף, אשת שר המסחר והתעשיה ו'שר הצנע',דב יוסף, אישה עדינה היא. בפניה חרושים כאב וצער שהיו מנת חלקה בשנים האחרונות. הן בתה נפלה בקרבות ירושלים! היא מיואשת מן האפשרות לרכוש את אמונו של הקהל בבעלה. 'הייתי מבכרת לא לענות על שאלותיך, כי ממילא, משום מה, חפץ הקהל להאמין רק שכל כוונותיו רעות הן'. 'מאימתי' שואלת רעיית השר, 'הפך עמנו לעם שהאוכל עומד אצלו ברומו של עולם? מה היא החשיבות אם יש דג פילה ו אין דג פילה, ביצה פחות או ביצה יותר?'

'אני עקרת בית ותיקה' טוענת גברת יוסף 'אני מבשלת, מטגנת ואופה, אך אם אומר לך שאני מצליחה להסתדר במנות הצנע - היאמין לי איש? על כן שוקדת אני על שלי, ממלאה את המוטל עלי ואת הדין וחשבון של מצפוני אתן לאלה שנפלו. להם אנו חייבים את הקורבנות המינימליים האלה. הם נפלו למען חזון המולדת - ומולדת זו עלינו לקיים לזכרם!'.

אמרה לי אשת שר אחרת: 'האמיני לי, קשה להיות אשת שר, ביחוד שר הקרוב לענייני הכלכלה. רבים מבין מכרי קונים מצרכים בשוק השחור, אינם יודעים צנע מהו. ואילו אני צריכה להישמר ולהיזהר. האמיני לי, גם לי מתחשק לפעמים לאכול נקניק משובח או סטייק עסיסי. אבל לי - אסור. אני אוכלת את אלה רק בחלום'. 

לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן .