סטיבן הוקינג שלא הכרתם

לספרו הפופולרי של סטיבן הוקינג, "קיצור תולדות הזמן", חמש שנים כדי לעשות את הדרך מרעיון גרידא לרשימת רבי־המכר, ובמשך כל הזמן הזה המשיך הוקינג במחקריו. ב־1984, זמן רב לפני שהושלמה הטיוטה הראשונה של ספרו, יצא הוקינג למסע הרצאות בסין. לוח הזמנים של הנסיעה ההיא היה מטיל מעמסה כבדה גם על אדם כשיר בגופו, אבל הוקינג התעקש לדחוס לביקור הזה אירועים רבים ככל האפשר. הוא דהר בכיסא הגלגלים שלו על ראש החומה הגדולה, ראה את מראות בייג'ינג והשמיע הרצאות בפני אולמות מלאים מפה לפה בכמה ערים. דניס סיאמה אמר שלפי דעתו, הסיור הזה התיש את הוקינג קשות; הוא אפילו רמז שאולי זו היתה אחת הסיבות למחלה שפגעה בו בשווייצריה כעבור פחות משנה.

אבל בתווך היו עוד כמה אירועים מתישים. בתחילת הקיץ של 1985 יצא הוקינג למסע הרצאות ברחבי העולם. אחת התחנות החשובות ביותר היתה המעבדה ע"ש פֶרמי בשיקגו. במרכז הקבוצה הקוסמולוגית של מעבדת פרמי ניצבו שלושה טיפוסים גדולים מן החיים – מייק טרנר, דייוויד שרָם ואדוארד קוֹלבּ – שתרומתם לאגדות ולמעשיות האופפות את הקהילה הקוסמולוגית העולמית היתה גדולה אולי לא פחות מתרומתם למדע עצמו.

מייק טרנר הוא בן קליפורניה גבה קומה ויפה תואר, שקולו זהה בדיוק נמרץ לקולו של הריסון פורד. משרדו במעבדת פרמי, שם עשה את רוב הקריירה שלו, גדוש בצעצועים שונים ומשונים. מהתקרה תלויים דגמים מתנפחים של מטוסים ושל עב"מים. לקירות דבוקות גלויות דואר מידידים ברחבי העולם, כרזות הומוריסטיות ותמונות מטורללות, ועל הרצפה פזורים ספרים וקופסאות של מאמרים מדעיים. את אחד הקירות תופס לוח מכוסה כולו בכתב החרטומים של הפיסיקה; באחר יש חלון הנשקף אל האגמים והיערות שמסביב לעמודי הבטון האדירים של הבניין המרכזי, השרוע בבסיסו והמצטמצם בראשו כמו אות V הפוכה.

אדוארד קולב, המכוּנה "רוקי" בשל להיטותו אחר קטטות, הוא קוסמולוג מלוס אנג'לס שהצטרף לקבוצת הקוסמולוגיה בתחילת שנות השמונים, בעת שהגיע אליה גם טרנר. השניים נעשו חברים טובים ונודעו כצמד הקומיקאים של מעבדת פרמי, חובבים גדולים של מתיחות ומעשי משובה. הרצאותיהם שנונות ומשעשעות תמיד, וטרנר מרבה להציג קריקטורות צבעוניות של דארת ויידר להמחשת רעיונותיו.

מייסדהּ של קבוצת הקוסמולוגיה היה דייוויד שרם, ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת שיקגו שהיה ידיד טוב של הוקינג ואישיות כבירה בקהילה הקוסמולוגית הבינלאומית.

טרנר הרים את הוקינג בזרועותיו

הוקינג בא למעבדת פרמי כדי לשאת הרצאה טכנית בפני קבוצה גדולה של פיסיקאים מכל העולם, ומיד גילה כי אין במקום מעלית או כבשׁ משופע שיביאו אותו לאולם ההרצאות שבמרתף הבניין. טרנר סיפר כיצד ליוו הוא וקולב את הוקינג לבניין, ופתאום התחלחלו משעלתה על דעתם השאלה – כיצד יגיע סטיבן לבימה? הם הביטו איש בחברו, ובלי לומר מילה, טרנר הרים את הוקינג שמשקלו כנוצה ונשא אותו בזרועותיו, ואילו קולב לקח את כיסא הגלגלים. בעודם עושים את דרכם בתוך האולם, הבחין טרנר שהקהל כולו צופה בפה פעור בעלייתם על הבימה, ונזכר פתאום כמה שונא הוקינג כל התייחסות למוגבלויותיו. בדיעבד, סטיבן לא אמר מילה על התקרית, כי הבין – כפי שאמר אחר־כך – שלא היתה להם שום ברירה מלבד זאת.

למחרת היום נקבעה לו הרצאה פומבית בשיקגו, והוא זכה לקבלת פנים של כוכב רוק. האולם היה דחוס עד אפס מקום, וכמה אנשים נאלצו לחזור באכזבה כלעומת שבאו. אנשים זיהו אותו בכל אשר פנה, ועצרו אותו ברחוב כדי להביע התעניינות במעשיו. כותרת ההרצאה היתה "כיוון הזמן". הוא הודיע לשומעיו הנדהמים כי במועד מסוים בעתיד הרחוק יתחיל היקום להתכווץ בחזרה לייחודיות, ובמהלך הקריסה הזאת יהפוך הזמן את כיוונו – כל הדברים שקרו בשלב ההתפשטות ישובו ויתרחשו, אבל במהופך.

רבים חלקו על דעתו זו של הוקינג, וביניהם חברו הטוב דון פייג'. ואכן, הוקינג עצמו ידע שהוא פולש לארץ לא־נודעת. אחרי הביקור כתבו השניים מאמרים מנוגדים, שהתפרסמו באותו הגיליון של כתב־העת המדעי Physical Review. מאמרו של הוקינג קדם למאמרו של פייג', והסתיים בהודעה כי יש בפי פייג' כמה טיעונים מעניינים בנושא זה, וייתכן מאוד שהצדק עמו. כעבור שנה וחצי, בדצמבר 1986, חזר הוקינג לשיקגו ונשא הרצאה שבה הודיע כי טעות היתה בידו ב־1985, ועתה הוא מכריז כי ההפך מזה הוא הנכון: הזמן לא יעבור להילוך אחורי בעת התכווצות היקום.

בשלב זה עסקו הוקינג וגוזארדי בהשלטת סדר בכתב־היד של קיצור תולדות הזמן, ואל זוקרמן עסק במכירתו למו"לים בארצות חוץ. הוקינג התרגל בינתיים למסנתז הקול הממוחשב שלו. מהנדס מחשבים מקיימברידג', דייוויד מייסון שמו, תכנן ובנה דגם נייד של המכשיר וחיבר אותו למחשב קטן, שהיה אפשר להצמידו לכיסא הגלגלים של הוקינג. עכשיו היה ביכולתו להשמיע את קולו בכל מקום שאליו הגיע. הוא התחיל להשמיע הרצאות בעזרת המכונה החדשה ב־1986. מעתה יכול קהלו להבין היטב את מה שאמר, וגם אם הקול המסונתז לא ניחן במבטא שהיה שגור בפי הוקינג עצמו כאשר דיבר עדיין, הדברים שאמר היו הרבה יותר ברורים עכשיו, ולא היה לו עוד צורך במתורגמן.

הנוכחות בהרצאותיו של הוקינג היא חוויה מוזרה מאוד, בתחילה. עוזרו מגלגל את כיסאו לבימה ומחבר את מסנתז הקול שלו למערכת ההגברה, ודיסק המכיל את נוסח הרצאתו מוכנס למחשב הצמוד לזרוע כיסא הגלגלים שלו. בעיני הקהל, הוקינג נראה תלוש לחלוטין, חסר תנועה מלבד ארשת פניו והתזוזות הזעירות, הבלתי־מורגשות כמעט, של אצבעותיו המפעילות את המחשב. הוא מרים את גבותיו ומחייך במקומות המתאימים; עיניו נוצצות תחת זרקורי הבימה כל אימת שראשו נשמט אל חזהו. מאחורי הקלעים ניצבות הכן שתי אחיות עם קבוצה קטנה של תלמידי מחקר, בכוננות להיחלץ לעזרתו במקרה הצורך. אחרי שמציג אותו יו"ר הכנס, ואחרי ששוככות מחיאות הכפיים, בוקע פתאום קול ערטילאי לחלל האולם מתוך הרמקולים: "בהרצאה זו יש בדעתי לעסוק..." הדיסקים המתוכנתים מראש יכולים להכיל קצת פחות מחצי שעה של הרצאה, ולכן עליו להודיע לקהל, בשעה היעודה, על הפסקה קלה לצורך החלפת דיסק במחשב.

אחרי ההרצאה הוא מזמין את הקהל לשאול שאלות, אבל מזהיר מראש שיידרש לו זמן־מה כדי להזין את תשובותיו למחשב. "במשך הזמן הזה," הוא אומר, "אתם יכולים לשוחח ביניכם, לקרוא עיתון, לנוח." מתן תשובה עשוי להימשך עד עשר דקות. אז מודיע היו"ר שפרופסור הוקינג מוכן עכשיו להשיב, והקהל משתתק. לא ייתכנו חילופי דברים של ממש בין השואלים לבין הוקינג: התשובה ניתנת, והשואל הבא כבר קם על רגליו להציג את שאלתו. לפעמים משיב הוקינג בפשטות, "כן" או "לא", ותשובה מעין זו ניתנת במהירות. ולפעמים, לשם הנאה, קורה שהוא משתהה בכוונה כחמש דקות לפני שהוא נותן תשובה בת הברה אחת. הקהל פורץ אז בצחוק ספונטני של חדווה. לא אחת אירע שהוקינג השתהה חמש דקות רק כדי לבקש מהשואל לחזור על שאלתו. כחלוף השנים, להיטותו התמידית של הוקינג אחר מעשי משובה לא פחתה כהוא־זה.

חורי תולעת, כוכבי נייטרונים וחימום ללהקת רוק

בדצמבר 1990 הוזמן הוקינג לשאת הרצאה פומבית בסימפוזיון שנערך בברייטון שבאנגליה. האתר היה מרכז הכנסים של ברייטון, תשלובת ענקית של אולמות. למרבה צערם של רוב המשתתפים, היה עליהם לחלוק את התשלובת עם להקת הרוק סטטוס קוו, שהופיעה באחד האולמות הגדולים. בין חמש לשבע הופרעה שלוותם של הקהלים באולמות ובחדרי ההרצאות השונים, משום שהלהקה ערכה בדיקת סאונד באולם הראשי.

לתוך השיחה על האסטרופיסיקה של חורי־תולעת ושל כוכבי נייטרונים חדרו הלמויות תוף הבאס וצריחות הווקאליסטים אל תוך המיקרופונים, "אחת, שתיים; אחת, שתיים; בדיקה, בדיקה; אחת, שתיים..."

בערב שלפני הרצאתו של הוקינג, היה עליו להשתתף בפגישה בלתי־רשמית בחדרו במלון, בשעה שמונה וחצי. בשעה היעודה הגיעה למקום קבוצה קטנה של עיתונאים וידידים והתיישבה כדי לחכות לו. כעבור עשרים דקות נכנסה איזובל, אמו של הוקינג, ונראתה מופתעת לראותם.

"איפה סטיבן?" שאל אחד העיתונאים. "הוא היה אמור להגיע הנה בשמונה וחצי."

"סטיבן? הוא הלך לראות את סטטוס קוו," ענתה איזובל.

אחדים מהסטודנטים של הוקינג רצו לראות את הלהקה, ושלחו נציג לברר אם נשארו כרטיסים. כאשר שמע הסטודנט שכולם נמכרו חודשים לפני־כן, אמר למארגנים שסטיבן הוקינג נמצא בקרבת מקום ונורא רוצה לראות את סטטוס קוו – ובתוך חמש דקות ניתנו לו כמה כרטיסי הזמנה. לדברי אחד הסטודנטים האלה, הוקינג נהנה עד מאוד מהקונצרט, ונשאר עד לסיומו.

אחרי פרסום קיצור תולדות הזמן חלה תמורה קלה באווירה השוררת בממיפ"ת בקיימברידג'. הגיע זרם בלתי־פוסק של בקשות לראיונות מעיתונים ומשבועונים מכל קצווי תבל. במשך השנתיים הבאות השתלטו צוותי טלוויזיה על הבניין כמה פעמים כדי לצלם סרט תיעודי על חיי האיש שנעשה המדען הכי מפורסם בעולם. אותם הסיפורים הופיעו שוב ושוב בשפות שונות ומשונות, וסיפרו כולם על אומץ הלב שהפגין בהתגברותו על מחלה ניוונית, עד שנעשה גם ענק במדע וגם כוכב תקשורת. עיתונאי אחר עיתונאי עלה לרגל למשרד הצפוף ברחוב סילבר כדי לבלות שעה של השראה במחיצת הגיבור החדש של דעת הקהל. בשובם למשרדיהם כתבו העיתונאים על צבע הקירות העכרורי בממיפ"ת, על אסיסטנטים נרגנים, על האחיות הנוכחות תמיד ועל הפוסטר של מרילין מונרו הדבוק לגב הדלת במשרדו של הוקינג.

למרות המילים הרבות מספור שנכתבו עליו, כמעט לא הופיע מידע חדש על האיש על דפי העיתונות העולמית. שוב ושוב תוארו פרטיה של מחלת ALS, רשימת הפרסים והכיבודים הוצגה פעם אחר פעם, אבל הוקינג גמר אומר לשמור על מידת־מה של פרטיות בעיצומה של המערבולת התקשורתית.

בארצות הברית הציגה רשת ABC את דיוקנו של הוקינג בתוכניתה 20/20, ואילו בבריטניה הופיעה תוכנית תיעודית חדשה בשם שליט היקום, שזכתה בפרס האגודה המלכותית לטלוויזיה ב־1990. בסרט נראה הוקינג דוהר בכיסאו ברחובות קיימברידג', ובאחד הקטעים הוא צולם בהיכנסו בשער הראשי של מכללת קינגס. בסתיו שלאחר שידור התוכנית נדהם הממונה על ההרשמה במכללה למראה הגידול העצום במספר המבקשים ללמוד מתימטיקה במכללתו: צופי הטלוויזיה הניחו כמובן מאליו שפרופסור הוקינג עובד ומלמד במכללת קינגס. למעשה, הוא רק עבר דרך חצרות המכללה כקיצור דרך אל ממיפ"ת. אבל קינגס לא טרחה לפזר את אשליותיהם של כל אותם מתימטיקאים צעירים ומבריקים שהשתוקקו פתאום לבוא גם הם בשעריה.

הוקינג התענג על ההערצה והפרסום. הוא המשיך לשוטט ברחבי העולם. ההזמנות להרצאות פומביות נעשו רבות מכפי יכולתו להיענות להן, והוא היה עלול למצוא את עצמו מוציא את כל זמנו עליהן, אלמלא בחר בקפדנות את אלה שקיבל ואלה שדחה. ביפן הוא התקבל בסגידה, בקבלת פנים מעין זו השמורה לראשי מדינות או לכוכבי רוק עולמיים. מאות עמדו בתור כדי לשמוע אותו באולמות הרצאות מקצה הארץ ועד קצה.

בקיימברידג' עצמה, כמות המכתבים שקיבל הוקינג מדי יום נעשתה גדולה מכפי יכולתו לטפל בה בעצמו. אחד מעוזרי המחקר שלו ומזכירתו קיבלו עליהם את האחריות לעלעל בערימות ההזמנות, המכתבים, המסמכים והתכתובת המקצועית. במשך כמה שנים הגיע אליו "דואר מטורלל" – אחת המכשלות הכרוכות בתפקיד, כפי שכבר ידעו מדענים מפורסמים אחרים בעולם, ובמיוחד פיסיקאים. אבל לקראת סוף שנות השמונים קיבל הוקינג דרך־קבע כמות יוצאת מן הכלל של מכתבים משונים, שחבקו את מלוא גוני הקשת של המוזרות. הכותבים השתרעו בין פיסיקאים חובבים קרתניים שהציעו פתרונות מגוחכים לשאלות קוסמולוגיות, לבין קנאי דת שמתחו ביקורת על מה שנראתה להם כפלישת המדע לתחומים מקודשים. לא עבר זמן רב בטרם נפתחו בממיפ"ת "תיקיות אשפוז" שבהן נשמרו המשובחים שבמכתבים האלה, לשם בידור; היתר הושלכו לסל הניירות.

זרם פרסומים ותשבוחות

בה בעת נמשך זרם הפרסים האקדמיים והתשבחות הציבוריות לעבודתו האקדמית. כבר ב־1985, זמן רב לפני שיצא לאור קיצור תולדות הזמן, נתלתה תמונת דיוקן שלו בגלריה הלאומית לדיוקנאות של לונדון, לפי הזמנתם של נאמניה. בשנות השמונים האחרונות בלבד קיבל עוד חמישה תארים לשם כבוד ושבעה פרסים בינלאומיים. ב־1988 היה שותף לרוג'ר פנרוז בקבלת פרס וולף הישראלי, על עבודתם בחורים שחורים.

בינואר יצא הוקינג לישראל כדי לקבל את הפרס, שנלווה אליו מענק של 100,000 דולר, בטקס שנערך במשכן הכנסת, והשתתפו בו נשיא המדינה ועוד אישי ציבור ומדענים מרחבי העולם. אין זאת שמתן הפרס לא לוּוה בשערורייה. חברי הכנסת הדתיים החרימו את האירוע, בנימוק שהתיאוריות של הוקינג חותרות תחת אחד מעיקרי היהדות – לא הזמן, ולא כל דבר חומרי, התקיים לפני שברא אלוהים את העולם. למרות המחאות, הוקינג היה מרוצה מהפרס, ואמר לעיתונות דברים כדרבנות, כמנהגו תמיד: "אני מרוצה מאוד. זה מראה שהמדע הבריטי עדיין טוב, למרות הקיצוצים הממשלתיים."

ב־1989 נכלל הוקינג, בפעם השנייה, ברשימת הכיבודים של המלכה. הפעם הוא נעשה בן־לוויה של כבוד, אחד הכיבודים הגבוהים ביותר בארץ, ובקיץ הבא השתתף בקבלת פנים בארמון בקינגהם, כדי לקבל את העיטור מידי המלכה. באותו שבוע עצמו שבו נעשה רשמית בן־לוויה של כבוד, חלקה לו אוניברסיטת קיימברידג' כבוד במחווה נדירה ביותר – הוא נעשה דוקטור לשם כבוד במדעים. כמעט לעולם אין מדענים מקבלים תוארי דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטאות שלהם עצמם. את התואר העניק לו נשיא האוניברסיטה, הנסיך פיליפּ, בטקס מיוחד בקיימברידג'. מאות אנשים התקהלו ברחובות והריעו להוקינג שעשה את דרכו בכיסא הגלגלים דרך קינגס פרייד בתהלוכת המכובדים. הוא נכנס לבית הסנאט לצלילי המקהלות של מכללות קינגס וסן־ג'ון ואנסמבל כלי הנשיפה של קיימברידג'.

לסיומו של השבוע המדהים ההוא, במוצאי שבת, עת שקעה השמש על הצריחים והמגדלים של קיימברידג' המתפנקת בחמימותו של קיץ, נשמעו צלילים מאת באך, ויוואלדי, פרסל והנדל בקונצרט מיוחד של הקמראטה של קיימברידג', שנערך לכבוד הוקינג בבית הסנאט במרכז העיר. לא נותרה עין יבשה אחת באולם, לדברי כתב העיתון המקומי שסיקר את האירוע. כמחווה מיוחדת ניגנה התזמורת את "רכיבת הוולקיריות" של וגנר, אחד הקטעים האהובים על הוקינג. כאשר שככו התשואות למנגנים הועלה סטיבן לבימה, הודה לקהל דרך מסנתז הקול שלו, והכול קמו על רגליהם והריעו לו – חבריו, בני משפחתו ואנשים מן השורה אשר באו לחלוק כבוד לאיש שהשיג כה הרבה כנגד כל הסיכויים. לדברי אחד העיתונאים, דמעות ניגרו על לחייהם של גברים ונשים כאחד כאות הוקרה לאומץ לבו, כמו גם למוחו המופלא הממשיך לקדם את הבנת הזמן והמרחב למרות פגעיה של מחלה משתקת. עיתונאי אחר אמר לו, בקבלת הפנים שנערכה אחרי הקונצרט, שסקירת קיצור תולדות הזמן קיבלה יותר תגובות מאת קוראי המדור הספרותי של עיתונו מאשר כל ספר אחר, בכל תחום שהוא.

משהגיע הוקינג למעמדו הרם כמדען וכמחבר בעל פרסום עולמי, החל להמריץ את המערכה שלו למען זכויות המוגבלים. ב־1989 פתחה אוניברסיטת קיימברידג' במבצע להקמת אכסניה מיוחדת לסטודנטים נכים באוניברסיטה. היתה זו מגבית שפטסברי ע"ש ברידג'ט, לזכרה של ברידג'ט ספָּפוֹרד, בתו הנכה של מרצה להיסטוריה בקיימברידג', שלא הצליחה למצוא אפילו אוניברסיטה אחת בכל הארץ שיכלה להיענות לצרכיה המיוחדים. ברידג'ט ספפורד מתה במאי 1989, ואמהּ מרגרט פנתה וביקשה את עזרתו של הוקינג, שהסכים בחפץ־לב להיעשות אחד מפטרוני הקרן.

הודות למשקלו הנכבד של השם הוקינג, נפתחה המגבית – שביקשה לגייס סך 600,000 ליס"ט – בהמולה תקשורתית מקומית מרובה. הוקינג הצהיר לפרוטוקול שיחסה של האוניברסיטה לנכים מחפיר, וקבע שהיא מפירה את החוק בכך שהיא מתעלמת מהצעת חוק שהתקבלה בפרלמנט כבר ב־1970, וקבעה כי אסור שלא לספק גישה נאותה למוגבלים בגופם. הוא דיבר על מצבו שלו וסיפר כיצד התעלמה האוניברסיטה מצרכיו המיוחדים במשך כל שנות לימודיו לתואר ראשון ולתארים מתקדמים, והתקינה כבש גישה בממיפ"ת רק תחת לחץ כבד ואחרי מאבק ממושך, כאשר קיבל מעמד של מרצה. למעשה, גילה, המצב בקיימברידג' גרוע עד־כדי־כך שהמועצה הלאומית של סטודנטים נכים ממליצה לסובלים מלקויות חמורות שלא להביא את קיימברידג' בחשבון, בגלל חוסר מגורים מתאימים.

הוקינג סייע גם להקמת מעונות לסטודנטים נכים באוניברסיטת בריסטול, וכיום קרוי הבניין על שמו. על תיקייה במשרדו בממיפ"ת ניצב פסל מופשט שהוענק לו על עזרתו בהקמת המגורים.

ב־1989 החלה זרימת התמלוגים של קיצור תולדות הזמן, ומכיוון שהמכירות ברחבי העולם הסתכמו במיליונים, היה ברור שהוקינג לא נזקק עוד לעזרתן הכספית של קרנות שונות על־מנת לחיות ברמה נוחה מאוד, לספק לילדיו את החינוך הדרוש ולשלם את שכר האחיות שטיפלו בו עשרים וארבע שעות ביממה. הוא הביע את תודתו העמוקה לקרנות שכספיהן הצילו את חייו. אך בעת שקיצור תולדות הזמן החל לקנות שביתה ברשימת רבי־המכר, הופיעו ענני סערה בלתי־צפויים, ומחלוקת קשה התגלעה סביב קטע מסוים בספר.

בפרק 8, "מוצא היקום וגורלו", תיאר הוקינג את האירועים שהוליכו לניסוחה של תיאוריית התפיחה בקוסמולוגיה, כפי שהוסברה בפרק 11 בספר זה. הוא סיפר בין השאר על ביקורו במוסקבה ב־1981, שאז שמע מפי הפיסיקאי הרוסי אנדריי לינדֶה על העבודה שעשה הלה בתחום זה בזמן האחרון. לינדה כתב מאמר על התפיחה, אבל הוקינג הצביע על פגם חמור בתיאוריה שלו, ונדרשו לקוסמולוג הרוסי כמה חודשי עבודה בטרם היתה הגרסה המשוכתבת של מאמרו מוכנה למשלוח לכתב־עת.

סטיינהארט זעם, הוקינג התעקש

בינתיים, יום אחרי שובו ממוסקבה, יצא הוקינג לפילדלפיה כדי לקבל פרס ממכון פרנקלין, ואחר־כך הוזמן לתת סמינר. כפי שתיאר את השתלשלות הדברים,

את רוב הסמינר הקדשתי לדיון בבעיותיו של המודל התוֹפח, בדיוק כפי שעשיתי במוסקבה, אבל לקראת הסוף הזכרתי את רעיונו של לינדה על שבירת הסימטריה האִטית, ואת תגובתי שלי עליו. היה בקהל מרצה בכיר צעיר מאוניברסיטת פנסילבניה, פול סטיינהארט שמו. הוא שוחח אתי אחר־כך על התפיחה. בחודש פברואר הבא שלח לי מאמר שחיבר עם אחד הסטודנטים שלו, אנדריאס אלברֶכט, שבו הציעו השניים משהו דומה מאוד לרעיונו של לינדה על שבירתה האטית של הסימטריה. לאחר־מכן סיפר לי סטיינהארט שלא זכר כי תיארתי את רעיונותיו של לינדה, וכי ראה את מאמרו של לינדה רק כשהיה קרוב לסיום הכתיבה בעצמו.

כשהתברר לסטיינהארט מה כתב עליו הוקינג, הוא התמלא זעם – ונקל להבין ללבו. הדברים היו עלולים לגרום נזק חסר־תקנה לקריירה שלו. באותה עת היה סטיינהארט רק מרצה בכיר, ואילו הוקינג היה פרופסור בעל קתדרה בקיימברידג', ומקובל על הכול כאחד מהפיסיקאים החשובים ביותר בעולם. הפרשה כולה מזכירה את הסכסוך שהתגלע בתחילת המאה השמונה־עשרה בין המתימטיקאי האלמוני יחסית גוטפריד לייבניץ לבין אייזיק ניוטון, סביב השאלה מי מהם המציא את החשבון האינפיניטסימלי. אבל הכללת הקטע הזה בספרו רב־המכר של הוקינג לא היתה תחילת הסיפור. הוויכוחים פרצו כבר ב־1982, אחרי סדנה בפיסיקה שארגן הוקינג בקיימברידג'.

מייק טרנר וג'ון בָּארוֹ, שהשתתפו בסדנה, הראו להוקינג טיוטה מקוצרת של מהלך הדיונים, והציעו לכלול בה כמה הערות על תגלית "התפיחה החדשה" של לינדה ושל סטיינהארט־אלברכט. הוקינג התנגד לזקיפת התגלית לזכות הרוסי והאמריקאים כאחד. אך הוא העדיף שלא להתעמת במישרין עם סטיינהארט או עם אלברכט, אלא הציע לטרנר ולבארו למחוק את שמותיהם, או לחילופין להוסיף הפניה למאמר מאת הוקינג ומוֹס, ולהציג אותו כשותף לגילוי "התפיחה החדשה".

הוקינג בחר לנקוט עמדה זו, ראשית משום שטען (שלא על צד האמת) כי מאמר סטיינהארט־אלברכט הופיע בדפוס שישה חודשים תמימים אחרי מאמרו של לינדה, ושנית, משום ששוחח על התיאוריה של לינדה בסמינר, כמה חודשים לפני־כן, וסטיינהארט ואלברכט השתתפו שניהם בסמינר ההוא. עמדתו של הוקינג קוממה את טרנר ובארו. הם העמידו את סטיינהארט ואת אלברכט על המתרחש, ובה בעת נטלו עליהם את הסיכון והתעלמו מבקשתו של הוקינג.

סטיינהארט כתב להוקינג, הסביר את עמדתו שלו ושלח אליו פנקסים ומכתבים שהעידו כי עבודתו כבר היתה בעיצומה לפני הסמינר שנתן הוקינג באוקטובר של השנה הקודמת. הוא גם קבע חד־משמעית כי בכל מקרה, לא זכור לו שהוקינג הזכיר את רעיונותיו של לינדה בסמינר. יותר מכול התרעם סטיינהארט על שהוקינג פעל מאחורי גבם: אם היו לו ספקות בתקפותה של עבודתם, היה עליו להציגם בגלוי. היה ברור לו שהוקינג עורר את המחלוקת לאו דווקא כדי לקדם את האינטרסים שלו אלא כדי לתמוך בחברו לינדה, אבל לא היה בכך משום תירוץ למעשיו.

הוקינג השיב לסטיינהארט שלא היתה שום כוונת זדון מאחורי הדברים שאמר לטרנר ולבארו, ושמקובל עליו לחלוטין כי עבודת אלברכט־סטיינהארט היתה נפרדת לחלוטין מעבודתו של לינדה. הוא אפילו חתם את המכתב ברוח ידידותית, בהבעת תקווה שיזדמן להם לעבוד בעתיד בפרויקטים משותפים, והבהיר כי עד כמה שהדבר נוגע לו, העניין תם ונשלם.

זה היה ב־1982, עוד לפני שהתחיל הוקינג לכתוב את קיצור תולדות הזמן. משום כך הופתע סטיינהארט לשמוע ב־1988, בעת שהגיע ספרו של הוקינג לרשימת רבי־המכר, על קיומו של אותו קטע מקומם. בינתיים הגיעו לאוזני סטיינהארט שמועות על כך שהוקינג שב והזכיר את המחלוקת בשיחות פרטיות במרוצת השנים, והיה ברור כשמש שהוא לא הניח את העניין מאחוריו, כפי שהשתמע מהמכתב ששלח לסטיינהארט ב־1982. אבל הנסיבות שבהן נודע לסטיינהארט כי הוקינג ממשיך לבחוש בקלחת, הן שקוממו אותו יותר מכול. סטיינהארט פנה וביקש מידע על מענק מאת הקרן הלאומית למדעים של ארצות הברית, והפקיד האחראי לכספים הוא שהצביע בפניו על הקטע הפוגע בספרו של הוקינג. אין צורך לומר שכל דיון נוסף במענק מטעם הקרן הלאומית למדעים ירד מיד מעל הפרק.

סטיינהארט מצא את עצמו אנוס להגן על שמו הטוב. התנהגותו של הוקינג היתה עלולה לפגוע קשות בקריירה שלו. הוא החליט לבסס את טענותיו בדבר הסמינר שבו הזכיר הוקינג את לינדה על הפנקסים הישנים שלו ועל אימותים מצד שלישי, אבל תוך־כדי־כך מצא משהו הרבה יותר מועיל – סרט וידיאו של הסמינר מ־1981. הוא העתיק את הסרט בנוכחות עדים בלתי־תלויים ושלח עותק להוקינג בקיימברידג' ועותק להוצאת בנטם בניו יורק, בדואר מהיר. חלפו כמה חודשים לפני שהגיב הוקינג על האתגר שהציג בפניו הוקינג. הפעם כתב לאמור שהקטע הפוגע בקיצור תולדות הזמן ישונה במהדורה הבאה, וכי המו"לים ניסחו הודעה לעיתונות שבה יוכרז השינוי. אבל הוא לא התנצל בפני סטיינהארט על הנזק שגרמו לו מעשיו, וגם לא רמז בשום דרך כי היה איזה פסול בגרסה המקורית. רק אחרי שהחלו אחדים מעמיתיו של הוקינג ברחבי העולם להבהיר לו כי התנהגותו אינה לרוחם, הוא ניאות לחזור בו.

ראש תומכיו של סטיינהארט היה מייק טרנר במעבדת פרמי. הוא מצא את עצמו במצב לגמרי לא־נוח בגלל הפרשה הזאת. הוא היה מיודד עם שני המעורבים בה, אבל חשב שמעשיו של הוקינג היו בלתי־מוצדקים. בסופו של דבר, כאשר נפגשו השניים בסנטה ברברה ב־1988, התייצב הוקינג מול טרנר ושאל, "אתה לא תדבר איתי אף פעם?" טרנר, שעדיין היה מלא כעס, השיב שהוקינג היה יכול לעשות יותר ממה שעשה כדי לכפר על מעשיו. אז החליט הוקינג לשים קץ לעניין ושלח מכתב לכתב־העת Physics Today (שהתפרסם בפברואר 1990), ובו אמר כי הוא משוכנע ששני הצוותים עבדו לגמרי בנפרד על התפיחה החדשה, והוסיף כי צר לו אם מי מקוראי ספרו פירש שלא כהלכה את תיאור ההתרחשויות בקיצור תולדות הזמן.

מבחינתם של שני הצדדים, הפרשה הסתיימה עכשיו, אבל ברור כשמש שהתנהגותו של הוקינג בעניין זה היתה פסולה. הצד האפל של עקשנותו המפורסמת גבר במקרה זה על הגינותו. סטיינהארט עדיין חש עצמו פגוע בגלל התקרית שגרמה בלי ספק נזק רב, וחסר כל הצדקה, לקריירה שלו – שלא לדבר על עוגמת הנפש שנגרמה לו שלא לצורך. עם זאת, כפי שמלמד הסכסוך בין ניוטון ולייבניץ, מחלוקות סבוכות שכאלה אינן נדירות כלל בתולדות המדע. אנשים כמו הוקינג מפיחים רוח חיים בעולם המדע ומחשמלים אותו ברעיונותיהם ובדמיונם, אבל ההיבטים הפחות יצירתיים של אישיות חזקה מעין זו עלולים לפעמים להפנותה לכיוונים אישיים, באותה העוצמה שבה היא מגיעה להישגיה היצירתיים יותר.

• "סטיבן הוקינג - חיים במדע". מאת מייקל וייט וג'ון גריבין, מאנגלית: עמנואל לוטם. יועץ מדעי למהדורה העברית: יכין אונא. ספריית מעריב