המבוגר האחראי של הרוק

בגיל 62, עם די.וי.די כפול חדש, איאן גילאן נשמע מפויס ורגוע מאי פעם. הוא החליף את הוויסקי בתה, שר מדי יום כדי לשמור על הקול ומתבונן בהבנה על הטעויות של פעם. ראיון בלעדי

ב-1969 החליט זמר רוק בריטי צעיר להצטרף ללהקה מוכרת, שהוציאה שלושה תקליטים אך טרם צברה פופולריות של ממש. אופס: אחרי שהצטרף, גילה שהכסף שהוא מרוויח שם בקושי מספיק למחייתו. הוא פנה למנג'ר של הלהקה בבקשה לעוד כמה פאונדים. האיש לטש בו מבט זועם והגיב: "עוף לי מהעיניים, או שאשליך אותך בחזרה לביוב שבו מצאתי אותך!"

איאן גילאן מצחקק כשהוא נזכר בסיפור הזה. "ברוך הבא לעולם הגדול, לעולם האמיתי", הוא אומר באירוניה על נסיבות הצטרפותו ל"דיפ פרפל", רגע לפני הפריצה המטאורית של הלהקה שעיצבה מחדש את הרוק הכבד. "זה היה הלם", הוא אומר, "אחרי שסיימתי את בית הספר הייתי חבר בלהקות שלא בהכרח הצליחו, אבל היו בהן אנשים טובים. וכשאתה עובר לעולם העסקים האמיתי, אתה פוגש אנשים מסוג אחר".

בראיון ל-ynet מלונדון, במהלך הפסקה מסיבוב הופעות ארוך ומתיש עם הלהקה בגרסתה הנוכחית, גילאן נשמע מפויס ורגוע מאי פעם. הוא אפילו עוצר פה ושם כדי ללגום בנחת מכוס התה שלו. וזה אותו אדם שהדי.וי.די הכפול החדש שלו, "Highway Star", מספר שבשנות השבעים נהג להוריד בקבוק וויסקי ליום. "כבר קראו לי הכל", הוא מפטיר, "רוקר מזדקן, דינוזאור – אז כבר ממש לא מזיז לי".

גילאן והלהקה על הבמה. "זהו זה. על זה חלמנו כל החיים שלנו"

הדי.וי.די הזה, שיוצא בשבוע הבא בישראל, הוא מתנה מצוינת עבור מי שרוצה להתוודע לאחד הסולנים המיתולוגיים של הרוק הכבד. דיסק אחד סוקר את ההיסטוריה של גילאן, מלהקות זניחות עד לרגע הפריצה עם פרפל, ההופעה במחזמר "ישו כוכב עליון", הפרישה מ"פרפל", הקמת שורה של להקות על שמו, הצטרפותו ל"בלאק סאבת'", איחוד פרפל מחדש באייטיז ועוד. הוא שופע ראיונות של גילאן והחברים (למה הקלידן ג'ון לורד נראה כמו גנדלף משר הטבעות?) ואפילו פאבארוטי מגיח לומר כמה מילים טובות. הדיסק השני מכיל תיעוד של הופעות הלהקה בשנתיים האחרונות, בהרכב שהוציא את אלבומם המוצלח ביותר מזה שנים - "Rapture of the Deep" מ-2005, הכולל שלושה מחבריה המקוריים של הלהקה פלוס שניים חדשים ומצוינים.

למי שמיתרי הקול האדירים של גילאן מלווים אותו מגיל צעיר, זו הזדמנות נאה להתרפק על האיש והצווחה, מי שהפך ל"קולו של הרוק הכבד", בליגה אחת עם רוברט פלאנט והביא לז'אנר לא מעט הברקות. למשל סולן שיכול לנוע בכמעט חמש אוקטבות, ולשיר מקול נמוך ומלטף ועד צרחה גבוהה ומדהימה. כמו שמספר אחד מחברי פרפל בדי.וי.די: "כשאיאן הצטרף, פתאום הבנו שיש אינספור כיוונים שאפשר ללכת אליהם". ואז באו סדרה של אלבומים מצוינים ולהיטים כמו "Child in Time", ו"Smoke on the Water", ו"Black Night", ו"Woman from Tokyo" – ופרפל הפכה רשמית לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

היה רגע שהרגשת שפרפל זה זה? שאתם בדרך להצלחה?

"בהחלט. כבר בחזרות ובהופעה הראשונה שלנו, שהתקיימה שבוע לאחר מכן, הצצתי ברוג'ר גלובר, הבסיסט שהצטרף ללהקה יחד איתי, ועבר בינינו מבט שאמר: כן, זהו זה. על זה חלמנו כל החיים שלנו".

רגעים קטנים של אושר

נקודת התורפה של הדי.וי.די היא העובדה שהוא כמעט ואינו מכיל קטעי ארכיון מצולמים של הלהקה משנות השבעים. גילאן אומר כי הרעיון היה להתמקד בו ופחות בלהקה. "זה לא הסיפור של דיפ פרפל, למרות שהיא חלק מחיי. זה הסיפור שלי. מעבר לכך, החומר המצולם באותה תקופה מועט והבעלות עליו שייכת למספר גורמים, שמן הסתם היו דורשים מיליוני פאונדים כדי להשתמש בו. לא היו הרבה בוטלגים מצולמים בימים ההם, אז מלכתחילה לא היה כל כך הרבה חומר".

איך עבדתם בימים ההם? כל כך הרבה אגו וכישרון במקום אחד – איך נעשה אלבום?

"זה היה די ספונטני. מדובר בתקופה שבה אנשים למדו לכתוב מוזיקה וגם ידעו לנגן. לרוב החבר'ה היה גם ניסיון מוזיקלי קודם, כך שהרמה היתה גבוהה מאוד. הקלטת אלבום היתה דומה למדי למה שאנחנו עושים היום: נכנסים לאולפן, שמים מים בקומקום, מדברים קצת על כדורגל, על המשפחות ובסוף עוברים לאולפן עצמו. מתחילים בג'אם ואחרי חצי שעה של אילתורים מתחילים לחשוב: רגע, שם היה קטע טוב, שם היה עוד משהו מוצלח. רושמים את הקטעים הטובים, או מקליטים אותם. רואים איזה קטע מתאים בתור פזמון, או מעבר. אולי מהריף ההוא אפשר לבנות שיר שלם. בסופו של דבר אתה בונה שירים מרגעים קטנים של אושר".

אתה בן 62. איך אתה שומר על הקול שלך במצב מוצלח כל כך (כמו שניתן לשמוע באלבום האחרון של הלהקה)?

"אני שר מדי יום. האמת, זה קצת מפחיד ברגע שאתה עובר את גיל 40, כי אתה מתחיל לפחד שתאבד את הקול. הוא יכול להידרדר, ואז זה הופך לשאלה של פשוט לתרגל אותו. אני חושב בסופו של דבר שהיום אני הרבה יותר רגוע מכפי שהייתי בימים ההם".

ולשאלה הבלתי נמנעת על "עשן על המים". איך השיר הזה הפך להימנון נצחי?

גילאן צוחק. "האמת היא שהשיר במקור לא נחשב על ידינו כלל כמסחרי. זה החל מקטע הקלטה שולי, שהפך לקטע בונוס באלבום. לא היה לנו מושג שהוא יצליח כל כך. ניסיתי לחשוב על זה במהלך השנים, ואני סבור שהוא פשוט מכיל את כל האלמנטים הדרושים. יש לו ריף גיטרה מצוין, יש לו נרטיב ברור ומעניין, פזמון קליט מאוד... וחשוב מכל – הוא מאוד פשוט. כשהתחלנו ללמוד לכתוב שירים, הבלוז היה חשוב מאוד לאנשים, כי הוא מתבסס על שלושה אקורדים. כך אפילו חבר'ה שלא ידעו לנגן בגיטרה יכלו לבצע את זה. והעיקרון הזה תופס לגבי 'עשן על המים'. יש לו עוצמה והוא מספר סיפור מדהים והיסטורי של ימי הרוקנרול (השריפה הגדולה במהלך הופעה של פרנק זאפה במונטריי, שווייץ – ג.ב.)".

מימין: איאן פייס, ג'ון לורד, גילאן, ריצ'י בלקמור וג'ון גלובר. היו זמנים

ב-1973 עזב גילאן את הלהקה בעקבות סדרה של עימותים עם הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, שהגיעו אף למהלומות על הבמה. באחד הראיונות בדי.וי.די הוא לא מתבייש לכנות את בלאקמור "הטמבל הזה". את צירופו ללהקה של דייויד קובורדייל במקומו, מתאר גילאן כ"תחושה שהאקסית שלך שוכבת עם מישהו אחר".

בוא ניגע בנושא עדין. מה היה מקור הסכסוך ההיסטורי בינך לבין בלאקמור, שהביא בסופו של דבר לעזיבתך? רק אגו?

"ברור שזה אגו. לא היו לי בעיות עם ריצ'י בתקופה הראשונה שלנו ביחד. הוא היה השותף שלי לחדר... כמובן שהוא נגן גיטרה מבריק והיה חלק משמעותי מכל מה שקרה בלהקה. אבל ריצ'י בחור מתוסבך, וכשעשינו את איחוד הלהקה בשנות השמונים, הוא הפך יותר ויותר בעייתי. באופן בסיסי הוא טיפוס דומיננטי מאוד. זה בסדר שלמישהו יש תמיד מה לומר, אבל אני ממש לא אוהב שמתגרים בי. בסופו של דבר אני מניח שהוא ואני לא נועדנו למערכת יחסים פורייה. ברגע שהוא עזב את הלהקה, כל תחושת הכיף חזרה והפכנו ללהקה נטולת בעיות".

דיבורים על הופעה בישראל

קצת מוזר למצוא את עצמך במעמד של "המבוגר האחראי" של הרוק? הרבה אנשים רוצים לשמוע מה יש לך להגיד על עולם הרוק של היום ולאן הוא הולך.

"אין לי מושג. אי אפשר לדעת, עד שחולפות שנים רבות, איזה סוג של השפעה תהיה לדברים. כמה המוזיקה הזו משקפת את החברה או את התקופה, או רק משקפת את האגו ואת החיים הפנימיים של היוצר. היתה תקופה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים שבה האמנות – מוזיקה, ציור, ריקוד וכו' – שיקפה הרבה יותר את מה שקרה מאשר העיתונות או ספרי ההיסטוריה הרשמיים, וזאת בגלל הגישה האלטרואיסטית שהיתה לכולם. אין אף פעם מחסור בחבר'ה מוכשרים ואינני מתיימר להבין תרבות של דור אחר, כי אתה פשוט לא יכול. אתה פשוט יכול לצפות ולהעריך את הכישרון של אנשים. איזה שימוש עושים בו – אינני יודע".

יש חומר מהאלבומים הישנים שאתה כבר לא יכול לשמוע? אולי אפילו שואל את עצמך: איך למען השם יכולנו להקליט את זה?

"בערך שנה אחרי שעשיתי את זה. השלכתי לפח לא מעט במשך השנים. האמת היא שאתה מסתכל אחורה ואומר: נו, זה היה מתוק למדי... אבל הבנו שהיו טעויות ותיקנו אותן באלבום שבא לאחר מכן. אני חושב שזו הסיבה שקוראים להם 'אלבומים' – כי הם לוכדים לנצח נקודה בזמן, שבוע או כמה שבועות של עבודה. כמו אלבום של תמונות, שבו מצולמים כמה חבר'ה מבלים בחופשה. אם תפגוש את אותם אנשים שנה מאוחר יותר, התמונות יהיו שונות לחלוטין. אותו כלל חל גם במוזיקה. לפעמים אתה באמת עושה מעצמך צחוק – אבל הכל יש לראות בהקשר".

יש סיכוי שבמסגרת סיבוב ההופעות של דיפ פרפל תקפצו אלינו לישראל?

"דווקא היו תוכניות כאלו. הרבה מהמעריצים חושבים שאנחנו יושבים מול מסך מחשב, או עם עט ונייר, ואומרים 'בואו ניסע לכאן, בואו נופיע שם'. האמת היא שההנהלה שלנו עובדת מול מארגנים מקומיים שמזמינים אותנו. אני אישית כבר 'כמעט-ביקרתי' בישראל שלוש פעמים. הלהקה הופיעה אצלכם פעם אחת בלעדיי, עם ג'ו לין טרנר כסולן. היו דיבורים על זה – אולי בקרוב, נקווה".

גילאן, חולה כדורגל ואוהד של "קווינס-פארק ריינג'רס", מזכיר לי שנבחרת ישראל עומדת לשחק מול אנגליה ב-24 במרץ, במסגרת מוקדמות גביע אירופה. "בהצלחה לכם", הוא אומר.

אז אולי תגיע? זה לא צדק היסטורי ש"ישו כוכב עליון" יבוא לארץ הקודש?

(צוחק) "כן, יש כאן סימבוליות מסוימת, נכון?"

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו

שלחו כתבה שתף ב- שתף ב-

פתיחת כל התגובות סגירת כל התגובות

תגובה חדשה

הצג: