שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפורים מהתחתית
    אין עוד אלבום ברוק המתקדם שמסמל את ניצחון הרוח על הזיפת כמו "Rock Bottom" של רוברט וואייט, האיש שנפל ארבע קומות אבל חזר בגדול. טור עם תקווה

    יש שבועות שבהם אתה חש באופן מודע שהמדינה שלך קורסת. שהאנשים שמובילים אותה מתגלים בקלונם, בסכלותם, בחוסר תום הלב שלהם. ואני לא מדבר בהכרח על מקרה כזה או אחר, אתם יכולים לבחור (היה שבוע עמוס בושות). ואז ישנה נקודה שבה האומללות "הכללית" מתחברת עם זו הפרטית. ואתה שואל את עצמך האם, למרות הכל, אתה יכול להגיד "פאק איט" ולהמשיך בחיים הפרטיים כאילו כלום. ולקוות שהגל העכור יעבור לו.

     

    זה היה ברור שהשבוע הזה ייפול על אלבום שרוח השמחה ממנו והלאה. אבל נזכרתי דווקא בו, משום שנדמה לי שאין אלבום אחר ברוק המתקדם שמסמל כל כך את ניצחון הרוח על הזיפת. את העובדה שגם אחרי שטרגדיה נוראה פקדה אותך, אתה מרים את הראש – ובעצם מתחיל חיים חדשים, טובים ומוצלחים יותר במידה רבה מאלו שהיו. בירא עמיקתא? עזבו, זה רק שלב בחיים.

     

    "בגן של אנגליה

    נחות החפרפרות המתות במחילותיהן

    המנהרות החסומות קורסות

    בגשם, מכובד הצעדים

    ז'חבל, לא?

     

    אני נלחם בידית של המטאטא החום הקטן שלי

    אני קורע החוצה את חוטי הטלפון

    כואב לי הראש, כואב לי בעצם הדואבת

    עכשיו אני מנפץ את הטלוויזיה עם שאריות

    הטלפון השבור".

     

    אלבום שיקום

    ב-1 ביוני 1973 צעד המוזיקאי רוברט וואייט החוצה מחלון הקומה הרביעית בבית שבו התגורר עם חברתו בלונדון. הגרסאות לגבי התקרית נעות בין חוסר זהירות בבניין מט לנפול ועד למצב של שכרות מתקדמת. התוצאה היתה שוואייט שבר את עמוד השדרה ואושפז לשיקום ממושך וקשה. עד מהרה הסתבר כי האיש שהיה מתופף ומנהיג להקת הפרוג "Soft Machine" לעולם לא יישב עוד במערכת תופים ולא יוכל להשתמש ברגליו.

     

    לפני שנגיע לשיקום של וואייט ומה הוא הוליד - מילה על הזרם החשוב ברוק המתקדם, הנקרא על פי רוב "סצנת קנטרברי". למרות שמוזיקאים מאותה תקופה
    טוענים כי מדובר בשם-הייפ עיתונאי, ההגדרה המקובלת אומרת כי מדובר בקבוצה של מוזיקאים שמוצאם מאזור קנטרברי וקנט בכלל באנגליה, שהחלו להוביל זרמים חדשניים של רוק מתקדם, אוונגארד וג'אז. קשה למצוא להם מכנה משותף מוזיקלי, חוץ מרוח חופשית שניסתה לשבור הרבה מהכללים של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. למשל, העיקרון הקדוש לפיו כל שיר צריך "מבנה". בנושא הזה היתה התפרעות מוחלטת, שייצרה אלבומים מופלאים. אם אתם רוצים לשמוע את הלהקות המאפיינות את הזרם, הקשיבו, מעבר ל"Soft Machine" גם ל-Caravan", "Gong" ו"Henry Cow". ויש עוד.

     

    אבל נשוב, ברשותכם, לרוברט וואייט שמתחיל להסתגל לנכותו. עוד מספר חודשים לפני התקרית הקשה, החל וואייט לחבר שירים לאלבום סולו חדש, השני שלו (אם כי הוא טען תמיד שהראשון היה יצירת בוסר). האלבום הזה נועד למעשה להיות הצהרת אהבה לחברתו, המשוררת אלפרדה בנג' (המכונה אלפי).

     

    התאונה קטעה את הכל. לאחר שהתאושש, הבין וואייט שהאלבום המתוכנן יישא אופי אחר מכפי שתיכנן. הוא הסתגל, ובסיועם של הרבה אנשים טובים החל לעבוד על האלבום כחלק מתהליך השיקום. כשעזב את בית החולים ב-1974, היה האלבום מוכן וצריך היה רק להקליט אותו. השם שנבחר היה "Rock Bottom", נקודת שפל, שסימל הרבה מאוד ממה שעבר על וואייט באותה שנה. האלבום הזה נחשב עד היום לאחד מפסגות הרוק המתקדם, ליצירת מופת של אוונגארד, רעשים, דיסוננס, ג'יבריש ומה לא. וכן, כזו שדורשת מכם להתאהב לאט לאט.

     

    עדיף לעשות זאת דרך השיר הפותח של האלבום, "Sea Song", שהוא רשמית שיר האהבה היפה ביותר בפרוג (החלטתי. מי יגיד לי?). התמליל של השיר כל כך חד, משלב בין מטאפורות נפלאות למציאות חדה, והמוזיקה עם המעברים המינוריים כל כך "שונה" – שאתה מוצא עצמך נכנע ומתאהב. באלפי, ברוברט – ובאלבום.

     

    המשמעות חשובה פחות

    אבל אנחנו ננתח דווקא את הקטע האחרון באלבום, בעל השם "Little Red Robin Hood Hit The Road" (לא להתבלבל עם שיר בעל שם דומה שבא קודם לכן). הסיבה שבחרתי בקטע הזה, מעבר להיותו מאסטרפיס, היא שהוא גם שיתוף פעולה יוצא דופן של כוחות ברוק המתקדם. שימו לב: מלבד וואייט ששר ומנגן בקלידים, בגיטרה המובילה מנגן המאסטרו מייק אולדפילד; פרד פרית' מ"Henry Cow" מנגן בוויולה; בבס מנגן ריצ'ארד סינקלייר מ"Caravan" ומאוחר יותר "Camel"; המשורר הסקוטי אייבור קאטלר מדקלם – ואת כל העסק מפיק ניק מייסון, מתופף "פינק פלויד". סופרגרופ של ממש.

     

    הקטע נפתח בתרועת ניצחון, שאותה מובילים קולו של וואייט והגיטרה החשמלית של אולדפילד. הקטע,הבנוי על אקורדים מינוריים ברובו, מתפתח באופן חופשי, יחד עם התמליל, לאילתור של הגיטרה והתופים ("האינכם רואים אותם?" זועק וואייט שוב ושוב). אולדפילד מרביץ את אחד הסולואים היפים בקריירה שלו. ואז הצלילים הרועמים משתתקים, ומתחלפים באחת בקטע שני, שהוא אוונגארד טהור. על צלילי הוויולה החורקים של פרית' מדקלם קאטלר במבטא סקוטי כבד טקסט ביזארי, משהו שהוא בין פסיכדליה לג'יבריש.

     

    "אני נלחם על הקרום של הלחם החום הקטן

    אני רוצה אותו. אני רוצה אותו. אני רוצה אותו. תן לי אותו

    אחזיר לך אותו כשאסיים את תה הצהריים שלי".

     

    ואז, אחרי כשש דקות, הקטע (והאלבום) מסתיים בציחקוק מטורף של וואייט וחריקת צלילי הוויולה. והמאזין נותר המום: במה עוסק השיר, שמתחיל במה שנדמה כקריסת האימפריה הבריטית (נושא שגם ג'נסיס עסקו בו) ומסתיים בזעם מטורף ושיגעוני, של ניפוץ כל סממני התקשורת? אולי מדובר (כפי שרומז הטקסט) בסיפורו של רובין הוד מודרני, הנלחם מול החברה המודרנית המתעמרת בו; חברה שאליה הוא חש סלידה לא מעטה, בעיקר לסממניה הצרכניים. אבל כמו תמיד באלבומים של סצנת קנטרברי, המשמעות חשובה פחות מהתחושה.

     

    השבוע, לפני שנה בדיוק (3 במרס), הלך לעולמו הקול של "Little Red Robin Hood Hit The Road", המשורר הסקוטי אייבור קאטלר. הקריירה שלו זינקה בעקבות עבודתו באלבום, וכך גם הקריירה של רוברט וואייט עצמו. וואייט המשיך בשורה של אלבומי סולו יפים ושונים מכל מה ששמעתם, ותמיד נותר, בבסיסו, ביטניק צנוע ומאושר. הוא עצמו כתב בהקדמה להוצאת הרימאסטר של האלבום ב-1998: "ב-26 ביולי 1974 יצא האלבום, ואני התחתנתי עם אלפי, וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ואם זה לא מעודד אתכם בשבוע הזה, אז אני לא יודע מה כן.

     

    אורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם" מוסיף: "מי שכבר חרש לעומק את 'רוק בוטום' של ווייאט, ישמח לדעת שההופעה החיה מספטמבר 1974, שנערכה לכבודו של ווייאט (ובהשתתפותו) בתיאטרון דרורי-ליין של לונדון, יצאה לאור על גבי דיסק, ובשקט רב, ב-2005. הסיבה לאיחור: קשיים בשיפוץ ההקלטה המקורית, שרק חלק ממנה היה תקין. שמות מכובדים עשו כבוד לווייאט לאחר אסונו: ניק מייסון מפינק פלויד, מייק אולדפילד, דייב סטיוארט, יו הופר, פרד פרית' וג'ולי טיפטס. ג'ון פיל ז"ל נשא נאום פתיחה קצר, האלבום 'רוק בוטום' בוצע בשלמותו לצד חומרים מלהקת מצ'ינג מול, ומר ווייאט קינח את האירוע החד-פעמי בגרסה יפה של הקאוור I'm a Believer מאת המאנקיז. גם היצירה 'ליטל רד רובין הוד' נמצאת שם, כמובן, ו-70 דקותיו של הדיסק נותנות תמורה מלאה לכסף".

     

    הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים